החודש הראשון

ניסן נזכר בתורה פעמים רבות כ״החדש הראשון״. בפעם הראשונה במעשה המבול: "בראשון באחד לחדש״[1], היום שבו ״חרבו המים מעל הארץ״. בהמשך, בספר שמות, לגבי חג הפסח אנו מוצאים: ״בראשון, בארבעה עשר יום לחדש, בערב…״[2].

ראש חודשים

ניסן מכונה בתורה גם בשם ״ראש חדשים״, ככתוב: ״החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה״[3].

קביעתו של ניסן כראש החודשים, עם כל המתחייב מכך לגבי סדרי ההלכה, היא המצווה הראשונה שניתנה לישראל, עוד לפני מתן תורה. לדעת רבי יצחק, כפי שרש״י מביא בתחילת פירושו לספר בראשית, הייתה התורה צריכה להתחיל ב"החדש הזה לכם";    רק כדי למנוע מן הגויים את האפשרות לערער על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל פתחה התורה במעשה בראשית.

חכמי הסוד אומרים כי אותיות ״לכם״, הנזכרות בפסוק ״החדש הזה לכם", הן אותיות ״מלך״, שניסן הוא המלך שבחודשים.

חודש האביב

ארבע פעמים נזכר ניסן בתורה בשם ״חדש האביב״[4]: "כי בחדש האביב הוציאך ה׳…״[5].

למילה ״אביב״ שתי משמעויות:

עונת השנה שבין החורף לבין הקיץ:

התבואה לפני גמר הבשלתה, בעוד השיבולים רכות וירוקות, כפי שנאמר: ״השערה אביב והפשתה גבעול״[6]; וכן: ״מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש״[7].

חכמי הסוד מצאו בשם ״אביב״ גם משמעויות שבדרוש ובסוד:

אביב הוא ״אב״ ל״י״ב״, כלומר: הראש ל־י״ב חודשי השנה.

אביב הוא מלשון ״אבה״, שהוא שם אחר לגומא, קנה, צמח הנחלים, ורמז יש כאן למשה רבנו, גואלם של ישראל בניסן, שאמו שמה אותו בתוך תיבת גומא, בסוף על שפת היאור.

אביב הוא גם עת רצון, מלשון אב״ה – היינו אהב או רצה. ללמדנו שניסן הוא חודש של עת רצון, ״רעוא דרעוין״. על כן במשך כל החודש הזה אין אומרים תחנון, ואין מספידים.

ניסן

השם ״ניסן״ נזכר רק פעם אחת במקרא: ״בחדש הראשון הוא חודש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל…״[8].

מקורו של השם ״ניסן״ אינו עברי אלא אכדי־בבלי, ומשמעו, כנראה, אנשי צבא, או דגלים של גדודי צבא. יש אומרים שהבבלים הקדמונים נהגו לארגן את צבאותיהם מחדש בעונת האביב, לאחר החורף.

ניסן – חודש הנסים

חכמי המדרש אומרים, כי לא בכך נבחר השם ״ניסן״ לחודש היציאה ממצרים, שהרי בני ישראל יצאו ממצרים על צבאותיהם, ועם דגליהם ונסיהם.

עוד מצאו בשם ניסן רמז לנסים שהראה ה׳ את עמו ישראל, בבחינת ״ה׳ נסי״[9], שנתן ליראיו נס להתנוסס, כפי שנאמר: ״נתת ליראך נס להתנוסס״[10].

חז״ל מוסיפים על הפסוק ״ה׳ עוזי ומעוזי ומנוסי״[11] שביציאת מצרים ה׳ נגלה לעיני כל, ואף ילדים משדי אמותיהם היללו ושיבחו אותו, ואמרו: ״זה א־לי ואנוהו״[12], שרוח ה׳ נססה בהם[13].

ניסן – ניצן

ועוד אמרו חכמי הדרש: אל תקרי ״ניסן״ אלא ״ניצן״.

בחודש האביב העצים מניצים ניצנים ופרחים: ״הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו״[14]. ״עת הזמיר" הוא אחד משמות ימי הגאולה, והרי חודש הגאולה הוא ניסן, שבו נגאלו ישראל ובו עתידים הם להיגאל.

חודש הגאולה

בפי העם זכה חודש ניסן גם לתואר ״חודש הגאולה", שהרי בו נגאלו ממצרים ובו הם עתידים להיגאל, כפי שנאמר: ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[15].

במדרש נאמר: "משבחר הקדוש ברוך הוא בעולמו, קבע בו ראשי חודשים ושנים. ומשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל. ובו נולד יצחק, ובו נעקד, ובו קיבל יעקב את הברכות, ובו רמז להם הקב״ה לישראל שהוא ראש וראשון להם לתשועה, שנאמר: ׳ראשון הוא לחדשי השנה׳״[16].

מקורות והערות