מזלו של חודש ניסן הוא טלה.

הטלה הוא כבש רך וצעיר, שעדיין לא מלאה לו שנה.

בחזיונות הנביאים הטלה מסמל את אופייה של גאולת אחרית הימים, שבה ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ…״[1]; ״זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן…״[2]. הטלה הוא רך וחלוש ומבטא רחמים ואהבה, כאהבת שיר השירים של ניסן[3].

מול האיל הנגח, התקיף והאיתן – ״אילי מואב״, איל הברזל שהשתמשו בו בימי קדם לנגח את חומות האויב ולהבקיען – וגם מול מושגים בני ימינו, הבאים אף הם  לבטא עצמה ואפילו עריצות, כגון: ״אילי ממון״, או ״אילי נפט״, הציגה ההגות היהודית את הטלה הרך והענוג, את ״שה פזורה ישראל״, בדומה לדוד הצעיר הרועה את צאן אביו, דוד העדין, ״עדינו העצני״, שעם כל עדינותו מתייצב ללא חת מול גלית הפלשתי, האיל הנוגח, סמלן של אומות העולם.

הטלה מזכיר כמובן גם את ה״שה לבית אבות שה לבית״ שנצטוו ישראל לקחת בעשור לחודש למשמרת עד ארבעה עשר יום, ואז ״ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים״[4].

מעניינת מאוד דעתו של הרמב״ן לגבי שחיטת הטלה:

״טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכוחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך ציווה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכוח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון״[5].