אוזן קשבת

נשות ישראל תרמו את החח – העגיל המקשט את האוזן, וכך כל אשה יהודיה

עליה לתרום את האוזן – חוש השמיעה שלה לבנות את ביתה כבית ה׳.

חוש השמיעה של האם מתבטא בכמה אופנים:

א. עליה להטות אוזן לנעשה בבית.

ב. להטות אוזן קשבת לכל ילד.

ג. להטות אוזן קשבת באופן של האזנה אמפתית.

ד. להטות אוזן לגדולי הדור.

להטות אוזן לנעשה בבית

עליה להטות אוזן לנעשה בבית, לשמוע את דרכי ההתבטאות של ילדיה, להעיר להם אם הם דיברו על נושאים לא מתאימים או שוחחו שיחה שאינה יאה לבית ה׳. אין היא יכולה לנער מעליה אחריות לנושא, או לטעון שאין ברצונה ״להתערב״ בנושאי שיחותיו של ילדה. עליה לדעת שכל עוד ה״שתיל" רך, אפשר לעצב אותו ולייצב אותו באופן הטוב ביותר. לשם כך עליה להאזין ולהגיב במיוחד בגיל הצעיר[1].

היתה תקופה שנשות סין ראו ברגלים קטנות יופי מיוחד, ולשם כך הן נעלו לרגלי בנותיהן הרכות, נעליים קטנות, על מנת שלא יגדלו יתר על המידה… ואכן הצליחו. לו היו מנסים להעמיד נעליים מפלדה לרגלי המבוגרים, אולי היו מצליחים לקצץ את בהונות רגליהם, אך בשום אופן לא לעצב רגלים קטנות. כי עיצוב הילד אפשרי רק בגיל הרך.

מסופר על חסיד אחד ששאל את רבו[2]: בני בן שלושה חדשים, מתי עלי להתחיל לחנכו? ענה הרבי: כבר מאוחר מדי…

החינוך מתחיל עם היווצרות התינוק – היווצרות בטהרה על ידי קיום טהרת המשפחה ואחר כך בשהייתו ברחם אמו, שאז קולט בתדרים מסויימים רצונות, מאויים ומעשים של האם ושל סביבתה[3]. הרופאים אוסרים על האשה ההרה לעשן ולשתות לשכרה. המחקרים מוכיחים שכל משגה בתזונה בתקופה זו, מזיק לא רק לאם, כי אם גם לעובר. במקביל גם מוסיקה, נגינה ושירה, הנשמעים על ידי האם, נשמעים גם על ידי העובר. החוקרים גילו למשל, שילד יגלה זיקה למנגינה מסויימת ויאהב אותה במיוחד, אם אמו האזינה למנגינה זו פעמים רבות במשך ימי הריונה.

לכן, על האשה להפעיל את חוש השמיעה שלה במטרה לסלול את דרך חינוכם.

להטות אוזן קשבת לכל ילד

נעיין בדו-שיח בין מורה לתלמיד בכתה הטיפולית[4]:

רוני, בן שבע וחצי, גילה את הראי, התבונן בדמותו, עיקם את פניו לאות שאינו שבע רצון.

המורה: למה אתה מעווה את פניך?

רוני: אני לא סובל אותי! יש לי פרצוף לא טוב, (במבט מהורהר) אם היה לי פרצוף יפה… שלי הוא כמו… כמו כושי… (בקול עצוב) לא טוב. בבית אני מסתרק בלי להביט בראי, כי אני לא רוצה לראות את עצמי. אני מקבל כאב ראש…

המורה: אתה יודע מה? – אני אצייר אותך.

רוני: (בהתעוררות) יאללה! ציירי אותי!

הוא ישב מולי, התבונן בי ואני התחלתי לצייר. תוך כדי ציור התעכבתי על כל תו שבפניו: מצח, גבות, עיניים, ותארתי בקול רם את אשר אני מציירת: ״עיניים שחורות, גדולות ויפות. ריסים כל כך יפים. וכו׳. לא הגזמתי ולא סטיתי מן המציאות. את שיניו הצהובות – לא הזכרתי, אך את שערו השחור והיפה ואת עיניו הבוהקות, הדגשתי בדברי.

כשסיימתי את הציור, התבונן בדמותו והיה מרוצה. לקח שוב את הראי בידיו, הוא בקש ממני עפרון וניסה לצייר את עצמו. ואלו דבריו בשעת הציור:"… הרבה שערות יש לי, שערות יפות. עכשיו אני לומד לצייר אף, כן, כן, הצלחתי! יופי״. ומצב רוחו השתפר.

המורה הטתה אוזן ושמעה, לא רק מילים, אלא מסר. זעקה פנימית, אי שביעות רצון. המורה פעלה בהתאם והצליחה!

עלינו האמהות להטות אוזן קשבת. לשמוע וגם להאזין. לערער בעת הצורך, אך גם לתמוך – להאזין באופן אמפטי.

האזנה אמפאתית

הילד הגיע הביתה נושם ונושף, כולו אומר כעס. המורה אשמה… היא שונאת אותי… וכו׳ וכו׳.

האם, יכולה להטות אוזן, לכעוס, לרטון ולהתווכח. אך עליה לזכור שמוטב להתרחק מזויות חדות. תשע מתוך עשר פעמים מסתיים ויכוח כשכל אחד מהצדדים משוכנע עוד יותר כי הצדק עמו. נזכור גם, כי האדם ששוכנע בעל כורחו – יוסיף להתחזק בדעתו.

ואת, האם המסורה, רוצה הרי שבנך ישפר את התנהגותו, יבין באופן אובייקטיבי את המצב, ישפוט בהגיון את מעשיו ומניעי המורה לכעסה היא.

הדרך הנכונה היא – ליצור אמפטיה. להכנס אל הנעליים של בנך ויחד אתו לצאת מן המצב שאליו נקלע ולעודדו. ״הבנה אמפטית״ – ראשיתה כמו חדרנו לזולת, או כמו נעשינו דומים לו, האזנה, שכל משמעותה היא להבין… לחוות ביחד… לפרוק מתחים, להזדהות עם הקושי. השלב הבא הוא: להחליט יחד לטכס עצה, לא להגרר אחר מנגנון אשמה, או הטלת אשמה, לא לעטוף את הזולת בצמר גפן, אלא להתייחס כעובדה למצב, לחשוב ביחד על מספר אפשרויות ולהגיע להסכם מקובל.

בדרך זו תוכל האם להאזין, להבין, ולסייע לילד להתגבר על מכשולים ולכוונו לדרך הנכונה.

להטות אוזן לגדולי הדור

תפקיד נוסף יש ל״חח" – לאוזן.

על מנת שחינוך הילדים יהיה באופן המעולה, על האשה להטות אוזן ולשמוע מה אומרים גדולי ישראל בקשר לדרך חינוך הילדים והדרכתם, מהו צו השעה.

הרבי מליובאוויטש, נשיא הדור, קובע ואומר: ״הנה הנה משיח בא״, עלינו לחיות עם משיח כל פעולה וכל עשיה, מטרתה ושאיפתה לקרב, ולו במעט, את התקופה אליה אנו כל כך מצפים ואליה מייחלים – תקופת משיח!

נתבונן ונראה שחינוך עם ציפיה לגואל כפי שהרבי מורה לנו, הוא חינוך לתקוה, הוא חינוך לשמחה, הוא חינוך עם טהרה, החינוך ל״כל ימי חייך – להביא לימות המשיח״, היינו, החינוך באופן שחייו של האדם יהיו מכוונים להביא את ימות המשיח, הוא חינוך לעשייה.

מסופר על החוזה מלובלין[5], שהוריש לבנו הצדיק ר׳ יוסף מטורצן בגדי המשי של שבת, חגורה ושעון קיר שהיה תלוי תמיד בחדר ש״החוזה״ ישב שם. בנסיעתו בחזרה מלובלין לביתו, התחיל לרדת גשם חזק, ולא היה אפשר לנסוע הלאה. נאלץ ר׳ יוסף להתעכב בכפר אצל יהודי אחד שדר שם. הגשמים ירדו במשך מספר ימים, ולאחר שפסקו רצה לנסוע לדרכו והכפרי דרש ממנו תשלומים בעד האכסניא. אמר ר׳ יוסף: כסף מזומן אין לי, אבל מטלטלים קדושים יש לי, והוציא מן השק כל מה שקיבל בירושתו ואמר לכפרי שיבחר לו איזה חפץ בעד הסכום שתובע. הכפרי קרא לאשתו להתייעץ מה לבחור והיא אמרה: הבגדים והחגורה לא שווים בשבילנו כלום. אבל השעון, אפשר לנו להשתמש בו, כדי לדעת בכל יום בבוקר, את השעה שצריכים לחלוב את הפרה. וכן עשו: קיבלו את השעון כתשלום חובם.

אחר זמן רב נסע הסבא קדישא, הרבי ר׳ בער מרדושיץ, דרך אותו כפר. ומפני שהיתה השעה מאוחרת בערב נשאר ללון שם, וסר לאותו יהודי ללינת לילה. הכפרי נתן לו את החדר שהשעון היה תלוי בו. במשך כל הלילה לא ישן הרבי מרדושיץ, והלך בשמחה וריקודים הלוך ושוב בחדר. בבוקר שאלו הכפרי למה לא ישן כל הלילה ולשמחה זו מה עושה? אמר לו הרבי: אמור נא לי מהיכן בא לך שעון זה? וסיפר לו שקיבל את השעון בעד דמי האכסניא מאיש אחד שלא היה לו לשלם.

אמר הסבא קדישא: כששמעתי את קול הדפיקות של השעון, הכרתי מיד ששעון זה הוא מרבנו הקדוש מלובלין, כי בכל שעון נשמע קול המודיע לבעליו כי נתקרבה שעה לפי מיתתו. ואף על פי שידיעה נחוצה היא, אבל הקול הוא של תוגה ועצבות, והשעון של הרבי מלובלין מוציא קול שמחה וצהלה ומודיע שנתקרבה שעה אחת לביאת משיח צדקנו ולכן לא יכולתי לישון מרוב שמחה ורקדתי.

החינוך בדורנו המיוחד לדעת גדולי ישראל הוא – לחיות עם משיח. לחיות עם שמחה ותקווה ובעזרת ה', אכן נזכה, ותפקידה של האם הוא לשמוע את ההוראות וליישמן בחינוך ילדינו.