נשות ישראל תרמו לבנין בית ה׳ את הטבעת – התכשיט שעל האצבע. וכך כל אשה יהודיה, עליה להשתמש באצבע על מנת לבנות את ביתה כבית לה', אצבע במספר משמעויות:

א. אצבע על הדופק.

ב. האצבע המכוונת.

ג. להראות באצבע את אצבע אלוקים.

אצבע על הדופק

על מנת להצליח בחינוך, יש להיות עם ״אצבע על הדופק". בקונטרס כללי החינוך וההדרכה של הרבי הריי״ץ, בו הוא כותב מספר כללים למחנך בישראל, מעניין לראות את הכלל הראשון שעל מחנך לאמץ, וזו לשונו:

״כל אדם החפץ בחיי עבודה צריך לשום דעתו ולבו לבקר את עצמו בכל ענפי חייו המוסריים, כי השונא הכי גדול של האדם הוא ה״אהבת עצמו״ הפראית – מצד התולדה שהוא חומרי עב וגס.

אהבת עצמו היא אחת מכלי אומנותו של היצר הרע, הוא המעוור את שכל האדם ומטמטם את לבו, סותם את עיניו ואוטם את אזניו מהבין את חסרונותיו ושגיאות עוונותיו, להיות דרך איש ישר בעיניו ועל כל פשעיו וחטאיו, גם להאנושיות באשר הוא אדם, תכסה אהבה זו שהאדם אוהב את עצמו.

ה״אהבת עצמו" עושה את השוטה נבער מדעת לאדם המעלה בעיני עצמו, את אטום המוח למשכיל, את הגאה לענו, את המכוער ליפה תואר, את האכזר לבעל מידות ישרות, את המקנא לטוב עין וכיוצא בזה.

והאשמה תלויה אך ורק ב״אהבת עצמו" התולדתית, אשר האדם, הבלתי משים דעתו ולבו לבקר את עצמו, הולך אחריה בתוך לבב כשור לטבח יובל ומאבד ח״ו את חייו המוסריים והרוחניים ומטרתו האנושית.

חיי האדם בעלמא דין הם מלחמה עצומה בין הטוב והרע, האמת והשקר, הנאה והמגונה, ובשעת מלחמה הנה אחד הטכסיסים הוא – הבקורת החדה והמסודרת. אפילו על אוהבים וידידים צריכים להשגיח בעינא פקיחא אם ממלאים המה את חובתם להועיל לנצח את האוייב…

הנה ההכשרה שיכשיר האדם את עצמו הוא על ידי הבקורת שיבקר את עצמו בעבודתו והנהגתו".

הרבי הריי״צ מדגיש, כי התנאי הראשון בעבודת הקודש של חינוך היא: הבקורת העצמית. בקורת עצמית ביני לבין עצמי, ביני לבין ילדי, שהרי אהבת ילדים נקראת – "אהבה עצמית", אהבה זו היא שורש למנגנוני הגנה וחיפוי, ולכן כל כך חשובה הבקורת העצמית.

על האם לעמוד עם אצבע על הדופק ולבחון מה המצב לאשורו. עד כמה היא מהוה "דגם לחיקוי" לאותן נקודות החשובות אצלה בחינוך, ועד כמה היא משקיעה ומכוונת בחינוך ילדיה, על האם לבדוק שבבית אין התנהגות המזכירה: "נשף מסיכות", לא כפי האמרה העממית האומרת שכאשר נפגשים שני אנשים הרי זה כאילו נפגשו ששה: ה״אני״ האמיתי, ה״אני" בעיני החבר, ה״אני״ כפי שאני חושב שאני בעיני החבר, כל אלו כפול שתים, הרי זה שש.

כשם שלמסיבה או מפגש מסויים מתאימים את הבגד לסוג האירוע, כך יש אנשים המתאימים את תחפושתם לאירוע או לסוג האנשים שעמם הם נפגשים.

על האם להוקיע התנהגות מסוג זה, תחפושת אינה חינוך. חינוך הוא אמת לחינוך של אמת.

חינוך יכול להתבצע רק כאשר מציב האדם לעצמו את התנאי הראשון לכללי החינוך: ״הבקורת העצמית״.

יש לעבוד על ה״אני" הפנימי האמיתי, ללא כחל ושרק.

מעשה בכלב, שגדל בחצרו של פריץ, שרת את אדוניו באמונה משך שנים עד שהזקין ונסתאב, ולא היתה בו תועלת. החליט הפריץ להפטר ממנו אך נכמרו רחמיו פן יהיה לטרף. מה עשה? הלבישו עורות של אריה של דב ושל זאב, וכך שלחו היערה. עד מהרה הגיעה לאזניו של הארי מלך החיות שמועה, על חיה משונה המסתובבת ביער. קרא לו ושאלו בפליאה: מי אתה?

– סבי זקני – אריה – השיב ביוהרה.

– יפה, ומי אתה?

– סבי היה דב.

– נהדר. אבל מי אתה?

– אבי היה זאב…

– אבל מי אתה?

– אני? – השפיל ראשו בכלימה

– אני אינני אלא כלב…

פעמים רבות מתהדרים אנו בלבוש לא שלנו, יחוס אבות, משפתה מכובדת, סבא בעל מסירות נפש וכו׳ ושוכחים לעבוד עלינו, על ילדינו, על היחוס הפנימי והפרטי שבקרבנו. ללא נוצות, ללא תחפושות – אמת פנימית…

הרבי מליובאוויטש אומר שכאשר כף היד קרובה לעין, רואים רק את היד ואין רואים את הנעשה סביב. כאשר מרחיקים את היד, או אז מתגלה המרחב. כאשר אדם מסיר מעליו את ה״קרבה העצמית״, את ״אהבת עצמו״, אז הוא רואה את המרחב – רואה את זולתו ויכול להבין את מניעיו. האם תראה אותה ואת ילדיה במכלול הכללי, ותוכל לכוון נכון ב״אצבע".

היא תשמע מהילד תלונות על החבר שפגע בו, או המורה שהעיר לו, או סיפור על מעשה שעשה, והיא לא תראה רק את היד קרוב לעין ומיד תצדיק ותחפה על ילדה האהוב והטהור. אלא, תביט אל המרחב, תבחון את מעשהו, תבקר את עצמה ותגיד, ושוב תבקר את עצמה, את תגובתה… לאור הנסיבות ולאור התוצאות.

לכן לא ייפלא, שהרבי ב״היום יום" מצטט וכותב[1]: ״הכרזת האדמו״ר הרבי הרש״ב באחת ההתוועדויות, כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה מדאורייתא אצל כל יהודי מבלי הבדל אם הוא גדול בתורה או איש פשוט, כך חוק גמור על כל יהודי להקדיש כחצי שעה מחשבה כל יום אודות חינוך בניו ולעשות ככל אשר בכוחו ויותר מכפי כוחו לדאוג ולפעול על בניו שילכו בדרך שמוליכין אותם".

אכן, מצות החינוך חשובה היא מאד. אי לכך יש לשים את האצבע על הדופק יום יום, לבחון, לבדוק, לשפר ולייעל, ועם תפילה לרבון העולם נעשה וגם נצליח!

האצבע המכוונת

אם בישראל אסור לה להצניע את עצמה, להיות פחדנית וביישנית במקום שלא צריך. האשה היהודיה צריכה להראות באצבעה לילדיה – זה מותר וזה אסור. זה תעשה וזה לא תעשה. לכאן מותר ללכת ולכאן אסור.

לדאבוננו, יש בדורנו ילדים הלומדים מתמטיקה וכימיה לפי השיטות החדישות ביותר. אך את האצבע המדריכה ומכוונת של אמם, מורת הדרך בחייהם, הם עדיין לא זכו לראות. וכך הם גדלים לא מחונכים ולא ממושמעים… אסור לאמא לנטוש את מקומה כמחנכת עיקרית לילדיה, כיון שהאצבע שלה היא ״מורה הדרך" היעיל ביותר להכוונת צאצאיה.

כך גם ברפואה ובתזונה. הרופאים מצאו שכל ה״פורמולות״ למיניהן המשמשות תחליפים לחלב אם, מתקרבים אמנם למתן כל הנדרש לתינוק, אך ורק באם הטביע הבורא את היכולת לתת את נוסחת הפורמולה המדוייקת הנדרשת לתינוקה. וכך גם ברוחניות. רק האם היא זו המסוגלת לתת, לחנך, להראות באצבע ולעצב אישיות.

ד״ר ספוק, מחבר הספר ״כיצד אטפל בילד״, כתב מהדורה חדשה לספרו הידוע. ספרו הראשון דגל בשיטת החופש, המתירנות, בשיטה בה לאם אין רשות להראות ולהורות לבנה באצבע… לאחר שראה את התוצאות, את פרי חינוכם של הדוגלים בדרכו, שינה את העקרונות שעל פיהם יש לחנך ילדים, והכיר בחשיבותה של הצבת גבולות.

להראות באצבע את ״אצבע אלוקים״

כלל ידוע בחסידות: כל מה שהאדם רואה או שומע, אינו באקראי. הקדוש ברוך הוא מזמן לפנינו אירועים על מנת שנראה באצבע ונלמד את הלקח, את הניתן ללמוד מארוע זה בעבודת ה׳[2].

זהו גם החינוך שעלינו "להורות באצבע״ לילדינו. הגברת נחמה גרייזמן ע״ה, כותבת באחד מרישומיה בעתון "די אידישע היים". בכתבה יש עדות חיה למסר על פיו חיה נחמה, להראות באצבע מכל ארוע מזדמן וללמוד עבודת ה׳ הלכה למעשה, להלן קטע מן הכתבה[3]:

… סיפורה של לינדה נשמע די אופייני, כמעט יכולתי אני לספר אותו לה. היא היתה בת שלושים ושלוש, סיימה אוניברסיטה לפני למעלה מעשר שנים. היה לה אז חבר, אבל היא לא רצתה להתקשר עמו, אלא העדיפה לטייל בעולם, לרקוד, להתעסק באמנות ו״להנות מן החיים".

"האם השגת את מטרתך"? – שאלתי. "כן", השיבה לינדה, "אבל הכל היה כל כך ריקני, עשר שנים התבזבזו לשווא בנסיעות, בציור ובמחול, ודבר לא הרווחתי מכך, החבר שלי התחתן כבר מזמן. למעשה, כל חברי מהאוניברסיטה כבר נשאו, וכרגע אין גברים "נורמליים" בגילי. אני רוצה להתחתן, אני רוצה משפחה, זה כל מה שאני מבקשת, כל כך קשה להיות לבד. גרתי בדירות שונות במנהטן במהלך השנים האחרונות, וזה איום להיות בודדה. חיי כל כך ריקים מתוכן. אני מדוכאת מכך שאין לי עם מי להתחתן, ואני חוששת שאם לא אמהר לעשות זאת, אאחר את המועד ולא יהיו לי ילדים.

שוחחנו עד כמעט חצות. הערתה "זה כל כך קשה" הדהדה באזני, כששכבתי במיטתי. כמה פעמים במהלך החודשים האחרונים אמרתי משפט זה כשניסיתי להשתלט על עבודות הבית מתוך המיטה, בזמן הטיפול בתאומים, או בעבודה הבלתי מסתיימת בבית…

יום ששי היה עמוס כמו כל יום ואולי יותר מפעמים אחרות, כי היה צורך להשלים את הזמן שהקדשתי ללינדה. אבל מצב הרוח היה מרומם, מילותיה של לינדה הדהדו במוחי כמו תקליט מקולקל: ״אני מקנאה בך, יש לי כל מה שרציתי בחיים. חלומי הוא: בעל מסור, משפחה, בית ולהכין שבת. לי יש חיים ריקניים ושלך – כה מלאים"!

ובכן חברות, איך יכולה אני להתלונן על עבודות הבית האין סופיות, שאחרי הכל הן תוצאה של ברכת ה׳? איך אפשר להתלונן, כאשר בעצם, תודות לו יש לי כוחות ובריאות לעשות את העבודה?

…היא נתנה לי לראות, את הימים ה״פחות טובים״ ואת הזמנים, בהם נדמה, שאני עומדת להתפקע מעצבים ותשישות – בזוית שונה וחדשה. הבטחתי לעצמי, בלי נדר, שלעולם לא אגיד ״החיים שלי קשים״! אלא אומר, ״אני עסוקה מאד, ברוך ה׳״.

בכתבה האחרונה שהיא רשמה לעיתון היא מסיימת:

ברצוני לסיים בתפילה מקרב לב:

– בשמי ובשם כל חברותי השליחות בכל העולם כולו.

– בשם כל אחיותי, ידידותי ומכרותי, המשתדלות כל כך לעשות רצונך, אלוקים בלבב שלם… מעלות השחר ועד חצות ליל עסוקות ודואגות ל״כבשים הטהורים״ הפרטיים שלהן, ובו בזמן משתדלות להגיע אל נשמות תועות ולהביאן הביתה. נשמות תמות אשר נשבו בנכר… מנסות ושואפות להחדיר השראה, שמחה וחדוה בשליחות זו.

רבונו של עולם, אין לנו די זמן ושלוה נפשית כדי להתבונן כראוי בכל פרט בחיינו ובכל אירוע המתרחש לפנינו ולהבין מהי ההוראה אשר אתה, א-ל רחום וחנון, חפץ שאנו נפנים אל תוכנו. אנא, עזור לנו! סייע לנו! תן לנו ולו רמז שנוכל תמיד לראות נכוחה את ההוראה האמיתית!