החינון באופן של "כומז"

נשות ישראל תרמו לבנין בית ה׳ את הכומז – התכשיט שעל היד, וכך כל אשה יהודיה, עליה להשתמש ביד על מנת לבנות את ביתה כבית ה׳. השימוש ב״יד״ מתבצע במספר אופנים:

א. היד המלטפת – המעצבת.

ב. היד המלטפת – המשפיעה.

ג. שילוב של היד המלטפת עם היד התקיפה.

היד המלטפת – המעצבת

ידוע עד כמה חשובה היא היד המלטפת של האם. היד המעודדת, המעניקה חום. חמימות כזו בשנותיו הראשונות של הילד היא זו המעצבת את אישיותו, היא זו הנותנת לו בטחון עצמי, אמון בכוחותיו. חמימות זו היא המעניקה לילד את הבטחון בחשיבה, את ההעזה לחשוב חשיבה מופשטת ועצמאית.

עבודות מחקר רבות מוכיחות כי הגורם היחיד והחשוב ביותר לעתידו של הילד מבחינת הישגיו הלימודיים, רמת המשכל שלו וכושר הסתגלותו החברתית – הוא טיב הטיפול האמהי שקבל בשנתו הראשונה.

הגברת לובה גורליק סוקרת בקצרה ומסכמת[1]:

החינוך בשנתו הראשונה נמצא בתקופה מכרעת ביותר לגבי התפתחותו העתידה. התינוק עובר, בשלבים, ממצב של יצור הפועל ולומד – בעזרת החינוך ובסיוע חושיו ומערכות הרפלקסים שלו – למצב של ילד המסוגל לתפוש ולחשוב. בתהליכים אלו ממלאה אמו של הילד תפקיד ראשון במעלה. כל ילד זקוק לקשר אישי, חיוני ומתמיד, בינו לבין האדם המטפל בו. מחקירותיו היסודיות של פיאז׳ה התברר, שאין הבשלות הביולוגית כשלעצמה מספקת, כדי להביא את הילד להישגים המתאימים לגילו. לשם כך דרושים גם תנאים סביבתיים נאותים. מתצפיותיו של לורנץ מתברר עוד, כי יש תקופות בהתפתחות בהן קיימת רגישות מיוחדת של מערכות שונות לגורמים מבחוץ. הכרחי לפעול על מערכות אלו בתקופת הרגישות, כדי לקבל תוצאות אופטימליות. איחור בפעולה עלול לפגוע בטיב ההתפתחות של הילד.

חשוב מאד לדעת. חמש השנים הראשונות בחיי הילד הן החשובות ביותר לעיצוב הבסיסי של התנהגותו, לכל חייו. הן מבחינה רגשית והן מבחינה שכלית. ילד מפתח קרוב ל – 50% ממנת משכלו עד גיל ארבע. מנת משכל היא האינטליגנציה – יכולתו להפעיל ולעבד מבחינה שכלית את המידע שהוא מקבל. 50% מיכולת זו עד גיל ארבע.

בעבר היתה אסכולה שקבעה הנחה כי כל אחד מאתנו נולד עם מטען שכלי מסויים שנקבע על ידי ההורה, ואשר אינו ניתן לשינוי לעולם, מחקרים מראים כי אין הדבר מדוייק. לסוג הגירוי האינטלקטואלי, לחום ולאהבה שהילד מקבל בחמש השנים הראשונות לחייו יש נגיעה רבה לאינטלגנציה שתהיה לו בבגרותו.

בשנה הראשונה לחיי התינוק קורים תהליכים חשובים ביותר – הקובעים את התפתחות ה״אני״ ואת כישוריו האינטלקטואליים.

התינוק נפרד מאמו בצאתו לאויר העולם, אבל בתחושתו הוא עדיין מרגיש אותה כחלק ממהותו, כאילו שהעוברוּת נמשכת. ואכן יש מי שמגדיר את השנה הראשונה כ״תקופת החיים של העובר מחוץ לרחם״. רגישותו לכל מה שקורה בסביבתו ה״אמהית״ היא קיצונית. אך האם איננה נשארת בקרבתו כל הזמן, היא נעלמת לפרקי זמן קבועים. אז עובר התינוק את חווית ״האם הנעדרת״. כגישור בין שני הניגודים האלה – ״האם כחלק" ו״האם הנעדרת״ – נוצר אצל התינוק המושג המופשט הראשון – ״האם הקרובה״, היא איננה כאן כרגע, אבל היא נמצאת, היא תופיע, היא קרובה.

החיוך שבו מקדם התינוק בן שלושת החדשים את אמו החוזרת אליו מעיד על הלמידה הראשונית שהתרחשה, למידה יסודית שתאפיין את כל התיחסותו האנושית: הוא למד כי הוא נפרד מאמו – סובייקט, אני – כי היא נפרדת ממנו – אובייקט, לא־אני – וכי יש יחסים בין השניים. אמנם ההפרדה בין סובייקט לאובייקט הוא התהליך שיימשך עוד זמן רב, אך כאן מונחים יסודותיו.

האם העולם האובייקטיבי, כל הלא-אני, יהיה בעיניו כשיגדל, ידידותי, אמין, בעל חוקיות שאפשר לסמוך עליה? או שמא ייראה לו עויין, טומן הפתעות לא נעימות, שיש לתקוף אותן או להתגונן מפניהן? זה תלוי בכך אם יתנסה התינוק בחווית ה״אם הקרובה״, שאפשר לסמוך עליה, אפשר לצפות לבואה כאשר איננה כאן, על פי חוקיות אובייקטיבית, ששולטת בה הסיבתיות.

זהו אם כן הבסיס לבטחון האישי. זהו גם הבסיס להתפתחות החשיבה המופשטת: השלם והחלקים, מושגי הזמן והמרחב, סיבה, גבול.

בשנה הראשונה תלויה התפתחותם של התפקודים השכליים של התינוק בהתנסות הרגשית שלו באם החוזרת בקביעות, ונעשית על ידי כך "קרובה". נוצרות קטגוריות החשיבה בד בבד עם האימון היסודי באני, בלא־אני וביחסים ביניהם. (עפ״י ק. פרנקנשטיין)

היד המלטפת – המשפיעה

גם בשנותיו המאוחרות יותר של הילד, הוא זקוק ליד המלטפת. אנשים זקוקים לתחושת חשיבות. כמה חשוב להעניק הערכה כנה לבני אדם. לא חנופה, אלא דברי הערכה כנים.

[בנתינת "יד״ אל ״יד" הרי שנהפך אתה ל״ידיד״. ״יד״ בגימטריה = 14. ביד ישנם 14 פרקי אצבעות. כשמצרף אתה ״יד״ (14) אל ״יד״ (14), הרי לך "כח״ = 28.

זאת אומרת שבנתינת יד אל יד נותנת האם, כח רב ועוצמה…

אמנם ״הורות" אינה מקבילה ל״ידידות״, אך חשוב לגלות ב״הורות״ גם את הפן של ״ידידות". לחנך, לדרוש ולהורות באופן ידידותי ומסביר פנים.

מסופר על אחד מאנ״ש שהיה גר בעיירה ז'לובין, מקום מגוריו של ר׳ גרונם. הוא נטה מעט מן הדרך הטובה ואט אט התרחק. ראו זאת אנ״ש והרחיקוהו ולא נתנו לו לבוא ביניהם. פעם שאל הרבי מהר״ש את אחד מהתושבים שהיה בליובאוויטש: מה שלום אותו פלוני? ענה החסיד וסיפר שגרשוהו, אמר לו הרבי: לא טוב עשיתם. צריכים אתם לקרב! אפילו אם קירובכם לא יפעל עליו, רק בזה שלולא הקירוב היו לו עשרה הרהורים רעים ביום, ועל ידי קירובכם יהיה לו הרהור אחד פחות, גם כן כדאי הדבר. צריכים אתם לקרב![2]

הרבי, באגרות קודש עונה לאחד מחסידיו: "בנוגע לסדרי הישיבה, הנה בטח ידוע לו דרך חב״ד שאין הוא דרך המוסר, ומה שאומרים לפעמים דברי התעוררות וגם ביטויים שאינם מוסיפים תענוג, הוא לא לרגלי אהבת הטפת מוסר, אלא, בתקוה שזהו עניין של פועל, שעל ידי אמירת דברים אלו ישתנה המצב אם דורש שינוי".

היד המלטפת עם היד התקיפה

בד בבד עלינו לזכור כי נתינת דברי שבח מוגזמים אין בהם תועלת מרובה, הבקורת הנכונה חשובה לא פעם, כמו שנאמר: ״חוסך שבטו – שונא בנו״, האכפתיות מתבטאת בתוכחה, אך על התוכחה להיות כדבעי.

זיו ושילה כותבים בנידון זה[3]: ״שימוש מופרז בפרסים למיניהם, עלול לגרום לויתור של הילד על עשיית דברים מעצמו ולעורר ציפיה מתמדת לפרסים. מסתבר, שניתן להשתמש גם בידיעת עובדה זו לשינוי התנהגות. על עקרון זה מבוסס סיפור עממי של אדם זקן מאד, שסבל מרעש של ילדים ששיחקו ברחוב. יום אחד יצא האיש לרחוב ואמר לילדים שהוא נהנה מאד לשמוע אותם וביקש מהם לבוא לשחק מתחת לחלונו ותמורת זאת יתן לכל ילד חמישים אגורות, הילדים הסכימו ובאו לשחק ברעש ובשמחה מתחת לחלונו של האיש, בסוף היום נתן האיש חמישים אגורות לכל ילד.

למחרת אחרי הצהרים הופיעו הילדים שוב ושיחקו ברעש גדול מתחת לחלונו, בסוף היום קיבלו שוב את שכרם. כך נמשך הדבר כמה ימים, עד שבא האיש לילדים ואמר שלא נשאר לו הרבה כסף. וממחר הוא יוכל לתת רק שלושים אגורות לכל ילד. הדבר לא מצא חן בעיני הילדים, אך בכל זאת הופיעו לשחק. אחרי ימים אחדים אמר להם, שיש לו עוד פחות כסף וממחר לא יוכל לתת לכל אחד אלא חמש אגורות בלבד. הפעם הילדים ממש נעלבו: ״בשביל חמש אגורות לא כדאי בכלל לבוא לשחק כאן״, הם החליטו לשחק במקום אחר והאיש נהנה מן השקט״.

כדאי לציין, שעיצוב ההתנהגות פועל לא רק בכיוון אחד, לא רק המורה או האם משתמשים בשיטה כדי לשנות התנהגות של תלמידים, לפעמים קשה לדעת מי המעצב ומי המעוצב.

הדבר זכה לביטוי מבודח כדלהלן:

המורה מספרת לאחר השיעור: "ברוך ה', הצלחתי ללמד את יוסי להצביע… כל פעם כשהוא מצביע – הוא מקבל סוכריה״.״

יוסי מתחלק אף הוא עם חברו לספסל: ״ברוך ה', הצלחתי ללמד את המורה לתת לי סוכריה. כל פעם שאני מצביע – סוכריה"…

על האם לעמוד עם אצבע על הדופק, ולהבחין, מתי השימוש ביד המלטפת הוא מוגזם, הוא מונהג עפ״י הנחיות הילדים, ומתי הוא משרת את המטרה – לחנך את הילד.

הרבי הרש״ב העניק חינוך מושלם מכל הבחינות לבנו, הרבי הריי״ץ, ממנו נוכל ללמוד רבות. מספר הרבי הריי״ץ[4]:

אבי החל לחנך אותי בעודני ילד קטן. השגיח עלי בעין פקוחה והשתדל בכל אופני ההדרכה והחינוך לפתח ביותר את חושי וכח שכלי, ולנטוע בי מידות טובות והנהגות ישרות.

כשהייתי תינוק, לקחני פעם אבי באחד הלילות אחרי חג הסוכות, להתוועדות חסידים שהתקיימה ב״אולם הקטן״. אמי חסה עלי ואמרה: "הלא הילד צריך לישון"? ענה לה אבי: "אין דבר, שיישן שם בבית המדרש, כשיגדל לא ירצה בעצמו לישון".

אנו רואים בחינוך זה שילוב של ה״יד המלטפת" עם ה״יד התקיפה״.

ועוד מספר הרבי הריי״ץ באותו עניין: פעם, בהתוועדות שמחת בית השואבה בסוכה, נרדמתי. אמי נכנסה לסוכה כדי לקחתני הביתה, ולא הרשה אבי באמרו שיישן. העירה אמי: "האם זהו כרחם אב על בנים, כרחם אם לא נאמר, אלא כרחם אב"? ענה לה אבי: "אכן, זוהי המשמעות האמיתית של כרחם אב על בנים". "קר כאן" – המשיכה אמי לטעון – "והוא עלול להתקרר״. "הוא לא יתקרר" – ענה אבי – "שיישן בין חסידים, הוא יתחמם וחום זה יספיק לו לדורי דורות״.

הרב שמואל הלוי הבר סיפר מפי הרב גורדון[5]:

כאשר הציעו לו רבנות, הוא סרב לקבל על עצמו תפקיד נכבד זה. שאלו הרבי הריי״ץ – מדוע? ענה, כי רב צריך לתת מוסר, אך האנשים אינם אוהבים דרך זאת. שאלו הרבי הריי״ץ:

"שויצבאד״ יודע אתה – מה זה?! ופירש – בית מרחץ (סאונה) אשר בכל מדריגה שעולים בה החום נעשה כבד יותר, ואז כשנמצאים למעלה וחם, חובטים במטאטא בכל מיני איזורים בגוף, והאיש המוכה מבקש עוד ועוד, המאסאז' גורם לו הנאה…

אמר הרבי: אם אותה חבטה היתה ניתנת לאותו האדם מחוץ לבית-המרחץ, לא היה מוכן לקבל אותה, כך – כאשר רוצים לתת מוסר, לקבול על מעשים שלא יעשו, יש לרומם את האדם, לחמם אותו בחום חסידי, ואז יקבל הוא את שבט המוסר.

הוראה זו היתה נר לרגליו של הרב גורדון. הוראה זו יכולה לשמש נר לרגלי כל אב, אם, מחנך או מחנכת. יש להוכיח, אך יש גם לרומם! יש להשתמש ביד התקיפה מחד, ולאידך, יש להשתמש גם ביד המלטפת!

הרבי מתייחס לכך ואומר[6]:

"כשתנצל בדרכי נועם ודרכי שלום וביחד עם זה בתוקף המתאים למילוי רצונו של הקב״ה…

ולעשות זאת בחיות ומתוך שמחה וטוב לבב וביחד עם זה בדיבורים היוצאים מן הלב וממילא נכנסים אל הלב וממהרים ומזרזים ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש".