1. חודש

עם ישראל מונה את החודשים לפי סיבוב הירח. סיבוב מלא של הירח סביב כדור הארץ נמשך 29 ימים, 12 שעות ו־44 דקות, אך מאחר שבחודשים מונים רק ימים שלמים, לכן ישנם חודשים בני 29 יום וחודשים בני 30 יום, לסירוגין.

2. י"ב חודשים

תשרי, (מר)־חשוון, כסלו, טבת, שבט, אדר (א-ב), ניסן; אייר, סיון, תמוז, (מנחם)־אב, אלול.

3. חודש חסר

חודש שבו רק 29 יום.

החודשים: טבת, אדר ב' (וכן אדר בשנה רגילה), אייר, תמוז, אלול – תמיד חסרים.

4. חודש מלא

חודש שבו 30 יום.

החודשים: תשרי, שבט, אדר א', ניסן, סיון, אב – תמיד מלאים. החודשים: חשוון וכסלו – פעמים מלאים ופעמים חסרים. כששניהם מלאים נקראת השנה "שלימה". כששניהם חסרים נקראת השנה "חסרה". כשחשוון חסר וכסלו מלא נקראת השנה "כסדרה".

5. ראש חודש

היום הראשון של החודש. ביום זה אומרים "הלל" בתפלת שחרית, וכן "יעלה ויבוא" בשמונה עשרה של כל התפלות ובברכת המזון, וכן מתפללים מוסף.

כשראש החודש בא לאחר "חודש חסר", יהי' ראש החודש בן יום אחד.

אולם כשהחודש הקודם מלא, יהיו שני ימים לראש החודש. היום הראשון הוא יום ל' של החודש הקודם, והיום השני הוא יום א' של החודש שהתחיל עתה.

6. קידוש החודש

מאז מתן תורה ועד הדור החמישי של האמוראים עד ימי אביי ורבא, היה נהוג, שקביעת החודשים (אם החודש יהי' מלא או חסר), היתה מתבצעת לפי ראיית מולד הלבנה. (וכמו שאמר הקב"ה למשה רבינו: "החדש הזה לכם ראש חדשים" ופירשו חז"ל שהראה לו את מולד הלבנה "כזה ראה וקדש").

כששני עדים ראו את הלבנה החדשה בלילה שלאחרי כ"ט לחודש, היו באים לבית דין הגדול "הסנהדרין" שבירושלים ומעידים על כך. לאחר שבית הדין בדק את עדותם, היה בית הדין מכריז ביום ל' שהחודש מקודש, ויום ל' לחודש הקודם היה הופך ליום א' ולראש החודש של החודש החדש. אם לא היו עדים שראו את הלבנה במוצאי כ"ט, היה החודש הקודם נעשה חודש מלא ("מעובר") בן ל' יום, ולמחרת היה יום א' של החודש הבא. ואמרו חז"ל שאין הקב"ה מקדש את החודש למעלה עד שבית הדין מקדש את החודש למטה.

בית הדין היה מודיע לכל עם ישראל (במקומות הקרובים) האם החודש שעבר נקבע כחסר או כמלא, ועל פי זה היו העם יודעים לקבוע את ימי המועדים. בתקופה הראשונה היו בית הדין מודיעים זאת על ידי הדלקת משואות בראש ההרים, בצורה זו היו מאותתים מראש ההר הקרוב לראש ההר הרחוק יותר, וכן הלאה מהר להר. לאחר שנמצאו כאלה שהטעו את העם ע"י משואות של שקר, החלו להודיע בתקופה מאוחרת יותר על ידי שליחים שהלכו ממקום למקום והודיעו בשם בית הדין, באיזה יום קבעו את ראש החודש.

לקידוש החודש יש חשיבות עליונה, שכן על פי קביעת ראש החודש נקבעים כל המועדים שבחודש זה.

7. שנת הלבנה

(לבנה = ירח) שנה של 12 חודשים מראש חודש תשרי עד כ"ט אלול. כל חודש מתחיל בסמוך למולד הלבנה ומסתיים סמוך להתעלמותה הסופית. הלבנה מקיפה את כדור הארץ 12 פעם בתקופה של כ־355 יום. ואכן, שנ"ה בגימטריא 355.

8. שנת החמה

(חמה = שמש) כ־365 יום שבהם מספיקה השמש לסיים מחזור שלם של סיבובים סביב כדור הארץ, כאשר בכל יום אינה יוצאת מהמקום שמשם יצאה אתמול אלא במרחק מסוים ממנו (כמו סיבובים של סליל), ורק לאחר 365 סיבובים ושש שעות מגיעה למקום מוצאה הראשון.

(שימו לב: על פי אמונת ישראל כפי מובנם הפשוט של הפסוקים וכפסק הרמב"ם, השמש מסתובבת סביב כדור הארץ "והארץ לעולם עומדת". המדען המפורסם פרופסור איינשטיין קבע שאין אפשרות למדע להוכיח נגד הקביעה התורנית שהשמש מסתובבת סביב הארץ).

9. שנה מעוברת

בכדי להתאים את שנת הלבנה לשנת החמה (באופן שחג הפסח יחול תמיד בתקופת האביב), עושים "שנה מעוברת" בכל 3־2 שנים. בשנה מעוברת יש שני חודשי אדר, אדר א' ואדר ב'. הוספה זו משלימה את ההפרש של כעשר וחצי יממות שבהן גדולה שנת החמה משנת הלבנה. גם קביעה זו של "עיבור השנה" נעשתה על ידי בית הדין שבירושלים על פי מספר כללים הלכתיים. (בלוח השנה שלנו נקבע שבכל מחזור של 19 שנים, מעברים את 7 השנים: ג, ו, ח, יא, יד, יז, יט).

10. לוח השנה

בסוף תקופת חכמי הגמרא, חרבה ארץ ישראל ונתבטלה הסנהדרין, ולא נשאר בית דין קבוע בארץ ישראל. גם סמיכת החכמים איש־מפי־איש נפסקה מפני גזירות הגויים ומפני פיזור ישראל בעולם, ולכן לא היה בית דין שיוכל לקדש את החודש על פי ראיית הלבנה. ואז תיקן הלל הנשיא, בנו של רבי יהודה הנשיא, לוח שנה קבוע, שבו קבועים החודשים החסרים והמלאים, ושוב לא קבעו יותר את החודשים על פי הראיה, אלא על פי החשבון. כמו כן התבטל באותה תקופה הנוהג שבית הדין קובע מתי לעבר את השנים (ע"י הוספת אדר שני), כי גם חשבון זה של שנת העיבור נקבע באופן תמידי בלוח השנה.

הלוח נקבע בשנת ד' אלפים קי"ח לבריאת העולם (358), (לפני למעלה מ־1630 שנה).

11. שנת השמיטה

השנה השביעית מתוך מחזור של 7 שנים. בשנת השמיטה אסור לעבד את האדמה וגידוליה הם הפקר לכל. (פרטים נוספים – בפרק מצוות התלויות בארץ).

12. שנת היובל

השנה ה־50 שלאחר 7 שמיטות. בשנה זו יש לשחרר את העבדים, ושדה שנמכרה ב־49 השנים האחרונות חוזרת לבעליה. מצות היובל וכל התלוי בה נוהגת רק כאשר רוב עם ישראל יושבים בארץ ישראל, "כל יושביה עליה", ולכן אינה נוהגת בימינו.

13. שנת הקהל

השנה שלאחר שנת השמיטה. בזמן שבית המקדש היה קיים מצוה על כל אחד ואחת מבני ישראל, אנשים נשים וטף, להקהל לבית המקדש, בזמן העליה לרגל ביום א' של חול המועד סוכות, ושם קורא בפניהם המלך בספר דברים במעמד מיוחד ברוב פאר והדר, בכדי לחזק אצל העם את יראת השם ואת קיום התורה והמצוות.

(גם לאחר החורבן, ובימינו אלו, יש סגולה מיוחדת בשנת הקהל להחדרת יראת שמים בעם ישראל על ידי כינוסים של אנשים, או נשים, או טף, בכל מקום פזוריהם, כשהמטרה היא – כמו בזמן שבית המקדש היה קיים, "למען ישמעו ולמען ילמדו ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת").

14. עלות השחר

התחלת היום על פי התורה. נצנוצי אורות הבוקעים ועולים במזרח, לפי הדיעה המקובלת, כ־72 דקות לפני זריחת השמש.

15. הנץ החמה

הזריחה, התחלת היום למעשה. זריחת קרני השמש הראשונות במזרח, והוא זמן תפלת "העמידה" ("שמונה עשרה") לזהירים במצוות – "ותיקין".

16. שקיעת החמה

סיום היום, כשהשמש שוקעת במערב. שימו לב: השמש עולה במזרח ושוקעת במערב, כלומר היא משתחווה כל זמן הילוכה כלפי מערב, וזאת מאחר שכדברי חז"ל השכינה במערב, ונאמר: "וצבא השמים לך משתחוים".

17. צאת הכוכבים

כעשרים דקות אחרי השקיעה, יציאת 3 כוכבים בינוניים. התחלת הלילה והיממה הבאה.

18. שעות זמניות

ה"יום", מזריחת החמה ועד שקיעתה, מתחלק לעניין מצוות שונות ל־12 חלקים שווים, וכל חלק הוא "שעה זמנית". ויש מחשבים שעות אלו מעלות השחר עד צאת כל הכוכבים.

"חצות היום" הוא הזמן האמצעי שבין הזריחה לשקיעה (או בין עלות השחר לצאת הכוכבים). ל"שעות הזמניות" יש חשיבות רבה מאד לגבי עניני הלכה רבים, למשל: קריאת שמע – יש לקרוא עד סוף שעה שלישית. תפלת שחרית – עד סוף שעה רביעית, ובדיעבד עד סוף שעה שישית (= חצות היום). תפלת מנחה – מתחילה מחצי שעה אחר חצות היום עד השקיעה. תפלת מוסף – יש לסיים לכתחילה עד סוף שעה שביעית.

19. בין הערביים

הזמן מחצות היום כשהשמש מתחילה לנטות לכיוון מערב – עד שקיעת השמש. (בין 2 ערבים: החשכת היום, והחשכת הלילה).

20. בין השמשות

לדעה המקובלת, הזמן שבין התחלת שקיעת השמש לבין צאת הכוכבים, כ־20 דקות.

21. ברכת החמה

ברכה מיוחדת הנאמרת פעם אחת ב־28 שנה, ביום שבו מסיימת השמש "מחזור שלם" וחוזרת למקום המדויק בו נתלתה ברקיע ביום הרביעי לששת ימי בראשית. (בפעם האחרונה נאמרה ברכה זו בשנת תשמ"א, והיא תאמר בע"ה בפעם הבאה בשנת תשס"ט).

22. ארבעה ראשי שנים

במשך השנה ישנם 4 תאריכים אשר כל אחד מהם נקרא "ראש השנה" לגבי נושא אחר:

א. אחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים.

ב. אחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה.

ג. אחד בתשרי – ראש השנה לשנים, לשמיטין, ליובלות, לנטיעה ולירקות.

ד. חמשה עשר בשבט – ראש השנה לאילן. (כל המושגים הנ"ל נתבארו היטב בהלכה).

23. קו התאריך

העולם הוא עגול. כשהשמש נתלתה ברקיע ביום הרביעי של בריאת העולם, החלה לזרוח במקום מסוים בעולם. מערבית לאותו מקום תזרח השמש בעוד דקות מספר, מזרחית לאותו מקום תזרח השמש רק בעוד 23 שעות ו־59 דקות. יוצא איפה שישנו קו דמיוני הנמתח מהקוטב הצפוני לדרומי כשהבדלי השעות בין מזרח הקו לבין מערב הקו הם כ־24 שעות. כשבמזרח הקו השעה 8.00 בבקר ביום ראשון, הרי באותו רגע ממש במערב הקו הוא 8.00 בבקר ביום שני.

חכמי ישראל נחלקו היכן הוא בדיוק קו זה ויש דעות שונות בדבר. הבעיה התעוררה בחריפותה בזמן מלחמת העולם השניה כשאלפי יהודים ברחו מאירופה לשנחאי שבסין והיה שם ספק אם יום הכיפורים הוא ביום רביעי או ביום חמישי (והיו שצמו מספק בשני הימים). יש מגדולי ישראל שפסקו שהעובר את קו התאריך בזמן ספירת העומר ימשיך לספור לפי הספירה שלו, אף על פי שבאותו מקום שהגיע אליו סופרים יום קודם או יום אחר כך (וגם חג השבועות שלו יחול לדעה זו ביום החמישים לספירתו).