יום שישי י״ט אייר ה׳תשע״ה

 

 

1. אדם הראשון

יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, נברא ביום השישי של בריאת העולם (הוא יום ראש השנה), וחי 970 שנה. את אשתו חווה, יצר הקבי'ה מצלע שחתך ממנו, והיא היתה אם כל חי.

ה' שם את האדם ואשתו בגן עדן וציוה אותם שלא לאכול מעץ הדעת, הם לא עמדו בנסיון, אכלו מהעץ וגורשו מגן עדן. כל זה היה ביום הראשון בו נברא האדם. לאדם ואשתו נולדו בתחילה שני בנים ושלש בנות ואח"כ נולדו עוד בנים ובנות. ה' עשה לאדם ואשתו כותנות עור וילבישם.

אדם הראשון נברא "בצלם אלוקים", בדיוקנו של ה', נשמתו כללה את כל הנשמות של עם ישראל בכל הדורות, הוא היה אמור לחיות 1000 שנה,

אבל כשראה ברוח הקודש שלדוד המלך אין שנים לחיות, נתן אדם הראשון לדוד 70 שנה משנותיו. (ה' ציוה לאדם לקיים 6 מצוות — עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, איסור קללת השם, דינים). אדם וחווה נקברו במערת המכפלה.

2. עשרה דורות מאדם עד נח

תקופה של כאלפיים שנה: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך, מתושלח, למך, נח. נח נולד בשנת א'נ"ו חי 950 שנה ונפטר בשנת ב' ו'. לנח נולדו 3 בנים שם חם ויפת ומהם יצאו כל 70 האומות.

 

3 . המבול

בשנת א'תרנ"ו הביא הקב"ה מבול על הארץ כעונש על מעשיהם הרעים של בני האדם, "ותמלא הארץ חמס". אפילו הבהמות החיות והעופות התנהגו שלא כראוי, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". הקדוש ברוך הוא אמר לנח הצדיק לבנות תיבה כדי שהוא ומשפחתו ינצלו מהמבול. נח השתדל להחזיר בתשובה את בני דורו והזהירם במשך 120 שנה שהמבול יבוא וימחה את כל הנבראים, בי"ז מרחשון החל המבול ונמשך 40 יום, כל היקום הושמד חוץ מנציגים של זכר ונקבה מכל חי שנתקבצו לתיבה ומהם נבנה העולם מחדש. שנה לאחר המבול בכ"ז מרחשון בשנת א' תרנ"ז יבשה הארץ.

 

4. עשרה דורות מנח עד אברהם

שם, ארפכשד, שלח, עבר, פלג, רעו, שרוג, נחור, תרח, אברהם. כשנפטר נח היה אברהם בן 58 שנים.

 

5 . דור הפלגה

נמרוד בנו של כוש בן שם בן נח היה גיבור בארץ והיה מושל על בני דורו והמריד אותם כנגד הי. (יש אומרים שירש מאביו את כתנות העור שעשה ה' לאדם הראשון וזה נתן לו כח מיוחד למלוך). הוא ואנשיו החליטו בשנת אי תתקצ'יו לבנות עיר ובה מגדל ענק שראשו בשמים בכדי להלחם כביכול בה'. הם היו כל כך מושחתים שאם היה אדם נופל בשעת הבניה מראש המגדל ומת, לא היו מצטערים, אולם כשנפלה לבנה ונשברה היו כולם בוכים.

עד אותה עת היו כל העולם מדברים רק בלשון הקודש, אבל בגלל מרידתם בה' שלח ה' מלאכים שבלבלו את שפתם ואיש לא הבין את רעהו, כשאחד ביקש לבנה הביא לו חברו טיט וחברו עמד נגדו ופצע את מוחו מרוב רוגז, וכך מתו רבים מהם ותכניתם בוטלה. מאותו זמן נחלקו האנשים לאומות שונות עם שפות שונות והם נפוצו על פני כל העולם.

המקום שבו רצו לבנות את המגדל נקרא שנער, אולם בגלל שה' בלבל שם את שפתם, נקרא המקום מאז ועד היום בשם "בבל".

 

6. האבות האמהות והשבטים

שלשה אבות: אברהם, יצחק ויעקב. ארבע אמהות: שרה, רבקה, רחל ולאה. (כולם נרמזים בראשי תיבות באותיות השם: ישרא"ל).

שנים עשר שבטים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד, אשר, יוסף ובנימין.

 

7. אברהם היהודי הראשון

כשאברהם אבינו היה בן 3 שנים, החל להתבונן בדעתו ולראות את השקר שבעבודה הזרה שעבדו אביו ואמו וכל העם, עד שהשיג בעצמו את דרך האמונה האמיתית, שיש א־ל אחד שהוא בורא העולם ומנהיגו. כך התקדם אברהם ועלה במעלות האמונה והקדושה, עד שהושלמה הכרתו בה' בתכלית השלימות בהיותו בן 40 שנה. אז החל להפיץ אמונה זו בעולם ולשבר הצלמים שהיו עובדים להם. המלך נמרוד רצה להרגו, אסר אותו למשך 10 שנים ולבסוף זרקו להישרף בכבשן האש, אך ה' עשה נס ואברהם ברח לחרן, ושם המשיך להפיץ את האמונה עד שהגיע לארץ כנען, ושם התקבצו אליו אלפים ורבבות אנשים שהושפעו מדבריו והאמינו בה'. אברהם נולד בשנת א'תתקמ"ח ונפטר בשנת ביקס"ג בן 175 שנה. שם אמו: אמתלאי בת כרנבו.

כשנולד נקרא שמו אברם. כשמלאו לו 99 שנה קיים מצות מילה עפ"י ציווי ה' ואז הוסיף ה' אות ה לשמו וקרא לו: אברהם. יש אומרים שנימול ביום הכיפורים, ויש אומרים שנימול בי"ג בניסן.

 

8. ברית בין הבתרים

כשמלאו לאברהם 70 שנה, בשנת ב'י"ח, כרת ה' איתו ברית, בה הבטיח לו ולצאצאיו את ארץ ישראל. הברית נקראת: "בין הבתרים", שכן אברהם, עבר ביחד עם "תנור עשן ולפיד אש" של ה', בין הבתרים = חצאי הבהמות שביתר אברהם. פעולה זו מסמלת שכמו שחצי אחד של הבתרים אינו שלם בלי השני, כך גם אברהם = עם ישראל, ולפיד האש = שיצג את ה', הם מהות אחת מאוחדת לעולם. באותה עת גילה ה' לאברהם שצאצאיו יהיו בגלות.

 

9. יצחק ועקדתו

כשמלאו לאברהם 100 שנים נולד יצחק (14 שנה לאחר לידת ישמעאל) בשנת ב'מ"ח בחג הפסח ט"ו בניסן. כשהי' יצחק בן 37 שנים אמר ה' לאברהם ללכת אל הר המוריה ולהעלות שם את יצחק לעולה. אברהם לא רק שעמד בנסיון ולא הרהר אחר ציווי ה', אלא שעשה זאת בזריזות. הוא התגבר על כל העיכובים שהיו בדרכו, הגיע עם יצחק להר המוריה, בנה מזבח במקום שבו נבנה אח"כ בית המקדש, ועקד את יצחק על המזבח. ואז קרא אליו מלאך ה' ואמר לו שלא לשחוט את יצחק. אברהם ראה איל נאחז בסבך והקריבו והרגיש כאילו שהוא עושה זאת ליצחק.

לאחר העקדה הלך יצחק ללמוד בבית מדרשם של שם ועבר (ויש אומרים שהיה שנתיים בגן עדן). כשמלאו לו 40 שנה נשא את רבקה שהיתה אז בת 3 שנים (ויש אומרים בת 13).

מסירות נפש זו של אברהם מוזכרת רבות בתפלות, ובפרט בראש השנה.

יצחק נפטר בחברון בשנת ב'רכ"ח בן 180 שנה.

 

10. יעקב וחלומו

כשמלאו ליצחק 60 שנה נולד יעקב (ואחיו עשו) בשנת ב'ק"ח. כשהיה יעקב בן 15 שנה קנה את הבכורה מעשו. בן 18 שנה הלך ללמוד תורה בבית מדרשם של שם ועבר, וישב שם 22 שנה. בן 63 שנה היה כשקבל את הברכות מיצחק: "ויתן לך האלקים מטל השמים… יעבדוך עמים… ומברכך ברוך". שוב ברח לבית מדרשם של שם ועבר, ולמד תורה עוד 14 שנה. בן 77 שנה יצא מבאר שבע ללכת לחרן. בדרכו עבר בהר המוריה, וישן שם. ובחלומו ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו. ה' נצב עליו והבטיחו שיתן לו ולבניו את ארץ ישראל, וברך אותו: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

יעקב המשיך לחרן וחי שם 20 שנה, שבמהלכן נשא את לאה, רחל, בלהה וזלפה ונולדו לו שם מהן 11 שבטים. אח"כ נסעו יעקב וכל משפחתו במשך מספר חדשים לחברון, ובהיותם בדרך אפרתה ילדה רחל את בנימין ומתה בלידתה. יעקב היה אז בן 100 שנים. כשהיה בן 130 שנה ירד למצרים ונפטר שם בן 147 בשנת ב'רנ"ה. את ארונו העלו בכבוד גדול למערת המכפלה בחברון. (שם נקברו אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה).

 

11. יוסף ומכירתו

השבטים, אחי יוסף, מכרוהו בגלל קנאתם בו, וכך נתגלגל יוסף למצרים ושם נעשה משנה למלך פרעה. יוסף נולד בשנת ב'קצ"ט ונמכר בהיותו בן 17 שנים בשנת ב'רט"ז. בן 30 שנה היה כשנעשה משנה למלך, ואז החלו 7 שני השבע ו־7 שני הרעב כפי שפתר יוסף את החלום לפרעה. אחי יוסף ירדו למצרים, יוסף הכירם, ולאחר הרפתקאות רבות גילה להם את זהותו. יוסף חי 110 שנים ונפטר במצרים בשנת ב'ש"ט.

 

12. גלות מצרים

כתוצאה ממכירת יוסף וירידתו למצרים, בא גם יעקב אביו וכל משפחתו לשם בשנת ב'רל"ח, וכך גלו בני ישראל למצרים למשך "רדו" — 210 שנים, ונהפכו שם לעם של עבדים עד יציאת מצרים.

 

13. משה רבנו

בשנת ב'שס"ח, 130 שנה לאחר ירידת יעקב למצרים נולד משה. ששה דורות מאברהם עד משה: יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה. משה הוא איפוא הדור ה־26 מאדם הראשון, והדור השביעי מאברהם, ועל זה אמרו חז"ל: "כל השביעין חביבין".

כשאמו יוכבד ילדתו לאביו עמרם נתמלא הבית אורה. לאחר 3 חדשים נאלצו להחביאו בתוך תיבה בסוף על שפת היאור מפחד גזירת פרעה, שציווה להמית את כל הזכרים הנולדים. בת פרעה באה לרחוץ ביאור, ראתה את התיבה ומצאה שם את הילד, ולכן נתנה לו את השם "משה" = כי מן המיס משיתיהו. הצלתו מן היאור היתה ביום ו' בסיון, ביום שעתיד לקבל את התורה לישראל. הוא גדל בבית פרעה וראה בסבלותם של בני ישראל, והי ציווהו לגאול את ישראל ממצרים. בן 80 שנה היה כשעמד לפני פרעה. הוא הוציא את העם ממצרים, וזכה שהתורה ניתנה על ידו לישראל.

שנה לאחר מתן תורה חלק קורח על משה רבינו ביחד עם עוד 250 ראשי סנהדראות בישראל. סופו של קורח היה שהאדמה בלעה אותו ואת כל אשר לו. משה הנהיג את ישראל 40 שנה במדבר, אולם לא זכה להיכנס לארץ ישראל ומת ביום שנולד בו – ז' אדר, כשמלאו לו 120 שנה בשנת ביתפ"ח. הקדוש ברוך הוא בעצמו נתעסק בקבורתו בהר נבו, ומקום קבורתו לא נודע.

 

14. יציאת מצרים

בט"ו בניסן בשנת ב'תמ"ח, הוציא משה את ישראל ממצרים, לאחר שהכה את פרעה ומצרים בעשר מכות: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות. אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, היינו אנו ובנינו משועבדים עד היום הזה. יציאת מצרים "פתחה את הצינור" של הגאולה, ומאז ועד היום נמצאים עם ישראל בתהליך של "יציאת מצרים" עד לסיומו של התהליך בגאולה האמיתית והשלימה.

ביום השביעי ליציאת מצרים היה הנס של קריעת ים סוף. משה הרים את מטהו על הים, ואז קפץ למים נחשון בן עמינדב ואחריו נכנסו לים משה ובני ישראל, (ויש אומרים ששבט בנימין קפצו תחילה לים). אחרי שנכנסו הראשונים קרע ה' את הים ובני ישראל הלכו בחרבה ועלו ליבשה. המצרים באו אחריהם וכשהיו בפנים חזרו המים למקומם והמצרים טבעו, ואז אמרו ישראל את שירת הים: "אז ישיר משה…".

חודש לאחר יציאת מצרים, בט"ו באייר, התחיל לרדת ה"מן", לחם מן השמים, שירד לישראל במשך 40 שנה עד היום שמת בו משה. ואח"כ הוסיפו לאכול מהמן שבכליהם עד שעברו את הירדן לארץ ישראל.

מלידת יצחק עד יציאת מצרים = 400 שנה.

מירידת יעקב למצרים עד יציאת מצרים = 210 שנה.

ה' אמר לאברהם שבניו יהיו 400 שנה בגלות, אולם ה' הוריד ק"ץ (190) שנים ממספר זה והם היו במצרים רק 210 שנים, כשאת ה־400 שנה מחשבים מלידת יצחק.

כשעלו בני ישראל ממצרים קיבל משה רבנו גרים שהצטרפו לעם ישראל, גרים אלו שנקראו 'יערב רב" החטיאו אח"כ את העם בחטא העגל ובעוד חטאים נוספים.

 

15. מתן תורה

מטרת יציאת מצרים היתה כדי לקבל את התורה, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", "שלח את עמי ויעבדוני". ביום ה־51 ליציאת מצרים ביום השבת ו' סיון ב'תמ"ח נתן ה' את התורה לבני ישראל על הר סיני. השכם בבוקר היו קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, דבר שהפיל חרדה גדולה על בני ישראל. ההר בער באש וה' קרא אל משה מתוך האש ואמר להם את עשרת הדברות. בני ישראל הבינו רק את שתי הדברות הראשונות, אבל כוחם לא עמד להם להמשיך ולהבין הלאה מפי ה', ולכן ביאר להם משה את שאר הדברות. אחרי כן נשאר משה בהר 40 יום ו־40 לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה ולמד מהקדוש ברוך הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה, על מנת למוסרם לבני ישראל. כשירד בי"ז בתמוז היה חטא העגל ומשה שבר את הלוחות, שוב עלה להר ל־40 יום ולילה עד ר"ח אלול, ושוב עלה ל־40 יום ולילה וירד ביום הכיפורים ב'תמ"ט עם הלוחות השניות.

 

16. ארבעים שנה במדבר

בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה מט"ו בניסן ביתמ"ח עד כניסתם לארץ ביו"ד בניסן ב'תפ"ח. בי"א בתשרי ב'תמ"ט למחרת קבלת הלוחות השניות החלו בנדבת המשכן, בראש חדש ניסן הוקם המשכן, למחרתו עשו את הפרה אדומה הראשונה, שבועיים אח"כ הקריבו את הפסח הראשון במדבר, בי"ד באייר הקריבו פסח שני, בכ"ט בסיון שלחו את המרגלים, בט' באב חזרו המרגלים ואז נגזרה הגזירה שכל הדור שיצא ממצרים ימות במדבר. בני ישראל הלכו במדבר 48 מסעות ובכל מסע פרקו את המשכן והקימוהו מחדש. בשנה האחרונה במדבר נפטרו מרים הנביאה (י' ניסן ביתפ"ז בת 127), אהרון הכהן (א' אב ב'תפ"ז בן 123), ומשה רבנו (ז' אדר ב'תפ"ח בן 120).

 

17. יהושע בן נון (והכניסה לארץ ישראל)

בן 42 שנה היה יהושע בזמן יציאת מצרים, הוא שימש את משה וקיבל ממנו את התורה שבעל פה ולא מש מתוך אהלו.

אחרי מות משה, כשהיה יהושע בן 82 שנה, ציווה אותו ה' שיעביר את בני ישראל את הירדן. יהושע שלח את פינחס וכלב לרגל את הארץ, בה' בניסן נשלחו המרגלים וחזרו בח' ניסן. בד בניסן, כשתמו 30 יום של אבל משה, אמר יהושע לעם להתכונן 3 ימים למעבר לארץ ישראל, וב־י' בניסן העבירם את הירדן, כשהכהנים עם ארון ברית ה' הולכים לפניהם. כשנחו כפות רגלי הכהנים במימי הירדן נקרע הירדן, המים עמדו כחומה ובני ישראל עברו את הירדן ביבשה. הכהנים המתינו עד שעברו כל ישראל את הירדן, ואז עלו גם הכהנים בצידו השני והמים חזרו למקומם. באותו יום עלו ששה שבטים להר גריזים וששה להר עיבל, שהיו במרחק 60 מיל מהירדן, והלויים קראו לפניהם את הברכה והקללה.

למחרת ביום י"א בניסן (שהוא היום השלם הראשון לכניסת הארץ), מל יהושע את כל העם שלא נימולו, הס החלימו 3 ימים לאחר המילה והגיע י"ד ניסן, מועד שחיטת הפסח. לאחר מכן ערכו מצור 7 ימים מסביב ליריחו, ובכל יום סובבו את העיר ותקעו 7 כהנים ב־7 שופרות. ביום השביעי שחל בשבת סובבו את העיר 7 פעמים ואז נפלה החומה תחתיה ויריחו נכבשה. אחרי כן כבש יהושע את העי, ויושבי גבעון נכנעו לפניו בלי מלחמה.

חמשת מלכי האמורי: מלך ירושלים, מלך חברון, מלך ירמות, מלך לכיש ומלך עגלון, נלחמו עם יהושע בגבעון, יהושע ניצחם במלחמה ובנוסם השליך עליהם ה' אבנים גדולות מן השמים. השמש עמדה לשקוע, ויהושע בחששו שבחשכת הלילה לא יוכל לרדוף אחרי האויב, אמר לעיני ישראל: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". ואז עמדה השמש ולא שקעה במשך יום תמים, וכן הירח עמד במקומו, עד שסיים יהושע את רדיפתו.

כך נלחמו יהושע ובני ישראל וכבשו את הארץ במשך 7 שנים, ועוד 7 שנים נמשכה חלוקת הארץ לשבטים. ב־14 שנים אלו עמד המשכן בגלגל, אח"כ הקימו את המשכן בשילה ולאחר 14 שנה מת יהושע בשנת ב'תקט'יז בן 110 שנים.

 

18. תקופת השופטים

15 שופטים הנהיגו את ישראל בתקופה של 382 שנה:

יהושע בן נון,     

עתניאל בן קנז,  

אהוד בן גרא,    

שמגר בן ענת,   

דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, 

גדעון בן יואש,   

אבימלך בן גדעון,           

תולע בן פואה,   

יאיר הגלעדי,     

יפתח הגלעדי (אחרי שהיו 18 שנה בלי שופט),      

איבצן (בועז),    

אילון הזבולוני,   

עבדון בן הלל,   

שמשון "הגיבור",            .

עלי הכהן. עלי נפטר בשנת ביתתע בן 98 שנה.      

 

בתקופת השופטים היה בנוי המשכן 14 שנה בגלגל ו־369 שנה בשילה, עד שמת עלי הכהן, שאז עבר המשכן לנוב.

 

19.תקופת המלכים

458 שנה עברו מאז שהמליך שמואל הנביא את שאול למלך בשנת ביתת"פ, עד חורבן בית ראשון בשנת ג'של"ח, כשנפסקה שושלת מלכות בית דוד.

תקופה זו מתחלקת ל־4 חלקים כלליים:

 

א. מלכות שאול ובנו

שאול נולד בשנת ביתתכ"א, וכשהיה בן 59 שנה בשנת ביתתי'פ נמשח ע"י הנביא שמואל למלך על ישראל. ואמרו חז"ל ששאול היה אז צדיק כמו ילד בן שנה שלא טעם טעם חטא. הוא מלך 2 שנים ומת בשנת ב'תתפ"ב, 4 חדשים אחרי מיתת שמואל הנביא. (יש דעות שונות לגבי מספר שנות מלכותו). אח"כ מלך איש בושת בן שאול במשך 2 שנים, ו־5 שנים היו ישראל בלי מלך.

 

ב. מלכות דוד ושלמה

דוד נמשח ע"י שמואל הנביא בשנה השניה למלוכת שאול. הוא הומלך על שבטו בחברון בשנת ביתתפ'יד ומלך עליהם 7 שנים ומחצה. ובשנת ב'תתצ"ב בהיותו בן 37 שנים מלך בירושלים, מלכותו נמשכה 33 שנה ונפטר בשנת ב'תתקכ"ד בן 70 שנה.

כל מה שכתוב במשה כתוב בדוד: משה הוציא את ישראל ממצרים — ודוד הוציאם משעבוד מלכיות… משה מלך על ישראל ויהודה — ודוד מלך על ישראל ויהודה … משה נתן להם חמשה חומשי תורה — וכנגדן נתן להם דוד ספר תהלים שיש בו חמשה ספרים.

דוד עשה ההכנות לבנין בית המקדש, אולם הבניה עצמה נעשתה ע"י שלמה בנו שנולד בשנת ב'תתקי"ב. שלמה הומלך בן 12 שנים ובנה את הבית בשנת ד' למלכותו במשך 7 שנים, ונשלם בשנת ב'תתקל"ה. שלמה מת בשנת ב'תתקס"ד בן 52 שנה, ועליו נאמר שהיה החכם מכל האדם.

 

ג. מלכי בית דוד (מלכי יהודה)

20 המלכים צאצאי דוד ושלמה שמלכו על 2 השבטים יהודה ובנימין: רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, עתליה, יהואש, אמציה, עוזיהו, יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיהו.

שושלת מלכות זו נמשכה 374 שנה עד חורבן בית המקדש הראשון בשנת ג'של"ח.

 

ד. מלכי ישראל

בגלל חטאות שלמה ציווה ה' לנביא אחיה השילוני (שהיה מיוצאי מצרים וחי יותר מ־500 שנה) לקרוע את עשרת השבטים משלמה ולהעבירם לירבעם. מאז נפרדו מלכויות יהודה וישראל. 19 מלכים מלכו בישראל: ירבעם, נדב, בעשה, אלה, זמרי, עמרי, אחאב, אחזיהו, יהורם, יהוא, יהואחז, יהואש, ירבעם, זכריהו, שלום, מנחם, פקחיהו, פקח, הושע בן אלה.

שושלת זו נמשכה 241 שנה עד גלות עשרת השבטים בשנת ג'ר"ה.

 

20. תקופת הנביאים

17 נביאים מפורסמים נבאו במשך תקופת המלכים: אליהו הנביא, אלישע, יהוידע הכהן, עובדיה, יונה, זכריה בן יהוידע, הושע, עמוס, ישעיהו, מיכה, יואל, נחום, חבקוק, צפניה, חולדה הנביאה, ירמיהו, יחזקאל. הנביאים הביאו את דבר ה' אל העם ומנהיגיו, חלקם ידועים כנביאי תוכחה וחלקם כנביאי נחמה וישועה.

יחזקאל היה הנביא האחרון לפני חורבן הבית והמשיך להתנבא גם בגלות. בזמן גלות בבל ניבאו גם ברוך בן נריה ודניאל, ואח"כ בתחילת זמן בית שני נבאו חגי, זכריה ומלאכי. חגי זכריה ומלאכי נפטרו בשנת ג'תמ"ח — 1000 שנה בדיוק לאחר מתן תורה. ואכן הנביא מלאכי שחתם את תקופת הנביאים מבקש מעם ישראל בסוף נבואתו: זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים.

חזי'ל מונים 48 נביאים שנתנבאו לישראל מאברהם אבינו ועד מלאכי (לא כולם נמנו לעיל), וכן היו עוד נביאים רבים מאד שנבואתם לא נכתבה כלל כי לא היתה דרושה לעם ישראל לדורות.

 

21. בית ראשון

440 שנה לאחר הכניסה לארץ ישראל, בשנת ביתתקכ"ח בנה המלך שלמה את בית המקדש, הבניה ארכה 7 שנים. האש שירדה מן השמים בזמן משה רבינו והיתה רבוצה כארי על מזבח הנחושת נסתלקה בימי שלמה ואז ירדה מן השמים אש חדשה. שלשה עשר כהנים גדולים היו מאהרון הכהן עד בנין שלמה.

בית המקדש הראשון היה קיים כל ימי המלכים והנביאים. בט' באב שנת גישל"ח החריב נבוכדנצר את בית המקדש ולמחרת ביו"ד באב נשרף הבית. המלך צדקיהו נתפס ושחטו את בניו לעיניו. תת"ן (850) שנים עברו מאז שישראל נכנסו לארץ (בשנת ב'תפ"ח) עד שנחרב הבית וישראל גלו לבבל, למדי ופרס. בית ראשון עמד במשך 410 שנים. גלות בבל היתה 133 שנה לאחר שגלו עשרת השבטים.

52 יום (כמנין גדלי"ה) לאחר החורבן נהרג המנהיג גדליה בן אחיקם עם הרבה מבני ישראל ביום גי בתשרי בשנת ג'של"ט וחכמים קבעוהו צום לדורות, הלא הוא "צום גדליה".

 

22. גלות בבל

70 שנה היו ישראל בגלות בבל. 14 שנה לאחר תחילת הגלות ניבא יחזקאל את הנבואה על צורת הבית השני, יחזקאל מת בגלות ונקבר בבבל, כורש מלך פרס וחותנו דריווש כבשו את בבל בשנת גישפ"ט, מלך בבל בלטשצר נהרג ומלכות בבל שנמשכה 1600 שנה (מאז בנית מגדל בבל ע"י נמרוד) נתבטלה. כורש הומלך בבבל ובשנה הראשונה למלכותו (ג'ש"צ) נתן רשות ליהודים לעלות עם כלי בית המקדש לירושלים ולבנות את בית המקדש (52 שנה לאחר תחילת הגלות). אבל מסיבות שונות התבטל הבנין לאחר שהניחו את יסודותיו (והושלם רק לאחר שעברו עוד 18 שנה כשנשלמו 70 שנה לגלות).

 

23. נס פורים

אחשוורוש הומלך בשנת ג'שצ"ב, לאחר 7 שנים נלקחה אסתר לבית המלך, 5 שנים אח"כ היתה גזירת המן (ג'ת"ד). בט"ו בניסן נכנסה אסתר אל המלך לבקש על עמה, למחרת תלו את המן, ולשנה הבאה בי"ד וט"ו אדר הרגו בשונאיהם ונקבע חג הפורים לדורות ע"י מרדכי היהודי ואסתר המלכה.

 

24. בית שני

בשנת גית"ח עלו ישראל מגלות בבל ובנו את בית המקדש השני, לאחר 5 שנים עלה אחריהם עזרא מבבל (יש אומרים שלא עלה עמם מיד, כי היה לומד תורה מברוך בן נריה שהיה זקן מופלג ולא יכל לעלות).

חמישה דברים היו בבית ראשון וחסרו בבית שני ואלו הם:1) ארון הקדש, הכפורת והכרובים, 2) אש מן השמים, 3) שכינה, 4) רוח הקודש, 5) אורים ותומים. אע"פ שהארון לא היה בבית שני בגלוי, אבל הוא היה גנוז תחת בית המקדש במקום סתר שבנה שלמה המלך עם בנין הבית במיוחד עבור זמן החורבן, ולכן גם בבית שני (וכן גם עתה בזמן החורבן) נמצא הארון וקדושתו במקום המקדש. ביחד עם הארון גנוזים גם צנצנת ה"מן" ושמן המשחה.

בית שני עמד 420 שנה ונחרב בשנת ג'תתכ"ט ומאז נמצאים עם ישראל בגלות זה למעלה מ־1920 שנה. לפני היציאה אל הגלות ביקש רבן יוחנן בן זכאי מהקיסר אספסיינוס שיתן לו את יבנה וחכמיה, ובכך הקדים ריב"ז רפואה למכה, שכן, התורה היא ששמרה על עם ישראל בגלות והיא שתביא את הגאולה.

 

25. צדוקים

כחמישים שנה לאחר בנין הבית השני קמה כת של יהודים שהיו כופרים בתורה שבע"פ ובתחיית המתים, הם נקראו צדוקים ע"ש מייסד שיטתם שנקרא צדוק והיה מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו. (כן היתה קבוצה שנקראה בייתוסים ע"ש חבירו בייתוס).

 

26. איסיים

בימי הבית השני היתה כת שמנתה כ־5 אלפים יהודים שהיו פרושים מחיי העולם הזה ומתבודדים במדבריות. הם חיו כחברה סגורה ונהגו חיי שותפות ברכושם כשרוב זמנם מוקדש ללימוד התורה וקיום המצוות מתוך מדות טובות טהרה וקדושה. בזמן מלחמת החשמונאים הצטרפו הם למלחמה נגד היוונים ועמדו בה במסירות נפש. (יש פרטים רבים שאינם ברורים אודות אורח חייהם של האיסיים ואם אמנם כל מעשיהם התאימו להלכה).

 

27. נס חנוכה והחשמונאים

אנטיוכוס הרשע מלך יון עלה עם חילו על ירושלים בשנת גיתרט"ז (208 שנים לאחר בנין בית שני), והעמידו צלם בהיכל וטימאו הטהרות וגזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, עד שריחם ה' על ישראל והעמיד להם את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול שמלך על ישראל בשנת ג'תרכ"א, ואחריו מלך בנו יהודה המכבי בשנת ג'תרכ"ב. באותה שנה ניצח יהודה המכבי את היונים והושיע את ישראל.

נצחון המלחמה היה ביום כ"ה בכסלו. המכבים נכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש להדלקת המנורה אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד אך נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים עד שהספיקו לייצר שמן זית טהור. ומפני זה התקינו החכמים שבאותו הדור ששמונת הימים המתחילים בכ"ה בכסלו יהיו ימי שמחה והלל ומדליקין בהם נרות להראות ולגלות הנס.

לאחר נס החנוכה המשיכו בית חשמונאי למלוך על ישראל במשך למעלה מ־100 שנים (ואחריהם מלכו מלכי בית הורדוס).

 

28. בנין הורדוס

בשנת ג'תשמ"ב החל המלך הורדוס לשפץ וליפות את בית המקדש השני ולאחר 8 שנים סיים את המלאכה (גיתש"ן). כל זמן הבנין היה נס שלא ירד גשם ביום רק בלילה.

 

29. תקופת אנשי כנסת הגדולה

120 זקנים נכללו בין אנשי כנסת הגדולה. ראשיתם בתחילת בית שני, עליהם נמנו גם אחרוני הנביאים חגי זכריה ומלאכי, ואחריהם זרובבל, עזרא ובית דינו, נחמיה, דניאל, חנניה מישאל ועזריה ועוד תקופה זו נמשכה כ־8 דורות. גם מרדכי הצדיק היה בין אותם 120 זקנים, מהאחרונים שבהם היה הכהן הגדול שמעון הצדיק שהיה בראשית תקופת הכיבוש היווני בא"י..

אנשי כנה"ג תקנו את מסגרת נוסח הברכות והתפלות וביניהם את תפלת שמונה עשרה וכן קידוש והבדלה. הם המיתו את יצר הרע של עבודה זרה (עד אותה תקופה עבודת האלילים היתה תאווה גדולה שרבים נכשלו בה), וביקשו להמית גם את יצר הרע של עריות ולא הצליחו.

 

30. תקופת התנאים

כינוי לחכמי המשנה. "תנא" פירושו = שונה משניות. 128 תנאים נזכרו במשנה וחיו בתקופה של 532 שנה, החל משמעון הצדיק שהיה מ"שירי כנסת הגדולה" (ג'תמ"ח), עד פטירת רבי יהודה הנשיא (ג'תתק"פ).

באמצע תקופה זו היה נס חנוכה (גיתרכ"ב) ומלכות רומי התחילה למשול על ישראל (ג'תרמ"ח).

בין התנאים שהיו בתקופה זו של הבית השני, היו ה"זוגות" מיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן (ג'ת"ק) ועד הלל ושמאי (גיתשכ"ח). אחריהם היו רבן גמליאל, רבן שמעון בן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי שבתקופתו נחרב הבית השני וחי 120 שנה.

לאחר החורבן היו 5 דורות של תנאים, ומהם, בדור הראשון: רבי יהושע בן חנניה ונחום איש גמזו. בדור השני: רבי עקיבא, רבי ישמעאל ואונקלוס הגר. בדור השלישי: רבי מאיר ורבי שמעון בר יוחאי. בדור הרביעי: רבי יהודה הנשיא שחתם את המשנה וחי בערך 100 שנה. בדור החמישי: רבי חייא, רבי אושעיא ורבי יהושע בן לוי.

 

31. עשרה הרוגי מלכות

עשרת התנאים.וגדולי ישראל שמתו על קידוש ה' בידי הרומאים, במשך תקופה של כ־100 שנים:

1) רבי עקיבא — שסרקו בשרו במסרקות של ברזל.

2) רבי חנניה בן תרדיון — ששרפוהו חי ושמו ספוגין של צמר על לבו בכדי להאריך עינויי מיתתו.

3) רבי חוצפית המתורגמן — שכרתו לשונו לפני מיתתו על שלמד תורה.

4) רבן שמעון.

5) רבי ישמעאל כהן גדול — שהפשיטו עורו מעל פניו בעודו חי.

6) רבי אלעזר בן שמוע.

7) רבי ישבב הסופר.

8) רבי יהודה בן דמא.

9) רבי חנינא בן חכינאי.

10) רבי יהודה בן בבא — שמסר נפשו להסמכת חכמים.

 

32. תקופת האמוראים

חכמי התלמוד שפירשו את המשנה נקראו אמוראים ("אמורא" פירושו = מתרגם ומפרש). הם יצרו את שני התלמודים הירושלמי והבבלי. בארץ ישראל נמשכה תקופתם כ־140 שנה, מרבי יוחנן וריש לקיש (גיתתק"צ) ועד חתימת התלמוד הירושלמי ע"י רבי יוחנן (ד'קכ"ח). בבבל נמשכה התקופה כ־280 שנה החל מרב ושמואל (ג'תתק"פ) ועד חתימת התלמוד הבבלי ע"י רבינא ומר בר רב אשי (ד'ר"ס). החכמים שהוסמכו בא"י איש מפי איש נקראו "רבי", ואילו החכמים שלא זכו להיסמך בא"י נקראו "רב".

בארץ ישראל גברו לאחר חתימת הירושלמי רדיפות היהודים ע"י מלכות רומי וביזנץ ולימוד התורה נחלש והלך, ואילו בבבל שגשגו הישיבות מאות בשנים גם לאחר חתימת התלמוד.

יותר מ־1800 אמוראים הוזכרו בשמותיהם בשני התלמודים ובמדרש רבה, מהמפורסמים שבהם (חוץ מאלו שהוזכרו לעיל); רב הונא, רב ששת, רבי זירא, רב יוסף, אביי, רבא, הלל הנשיא, רב נחמן, רב פפא, רב אשי ועוד. הרמב"ם מונה ארבעים דורות של קבלת התורה ממשה רבינו ועד רב אשי.

 

33. תקופת רבנן סבוראי

מחתימת התלמוד במשך כ־200 שנה. ראשוניה, רבה בר יוסף ורבי יוסי (ד'רס"ז), ואחרוניה, רב שישנא ורב בוסאי (ד'תמ"ט). אע"פ שהיו אחרי חתימת התלמוד נקבעו דבריהם בתלמוד, הם נקראו "סבוראי" כי לא הוסיפו ולא גרעו מהתלמוד דבר ורק נתנו טעם וסברא בדברי התנאים והאמוראים.

 

34. תקופת הגאונים

הגאונים הס ראשי ישיבות בבל, חכמי התקופה שלאחר התלמוד עד לידת רש"י. מהראשונים שבהם: רב חנניה גאון מפומבדיתא ורב אחאי שחיבר את ספר השאילתות. שניהם חיו במאה החמישית לאלף החמישי. האחרון שבהם: רב האי גאון שנפטר ד'תשצ"ז. בסייה תקופה של למעלה מ־300 שנה.

כל אחד מהגאונים היה בקי ב־60 מסכתות הש"ס בעל פה, ואכן "גאון" בגימטריא = 60. התואר המלא היה: "ראש ישיבת גאון יעקב". הגאונים קיבלו סמיכת חכמים זה מזה. ידועים לנו 55 גאונים שחיו בסורא ובפומבדיתא שבבבל. אחד המפורסמים שבהם הוא רב סעדיה גאון — הרס"ג, שחיבר ספר בעניני אמונות ודעות, וכן ספר על תרי"ג מצוות. הרס"ג נלחם נגד הקראים ותרגם את התורה והנ"ך לשפה הערבית כדי לקרב את פשוטי העם לתורה.

הגאונים ענו אלפי תשובות בהלכה, באגדה, בשאלות אמונה ועוד, לכל תפוצות ישראל, וישיבותיהם שימשו גם כבתי דין עליונים לכל ישראל. חודשיים בשנה, אדר ואלול, נקראו "ירחי כלה" ובהם לימדו הגאונים תלמידים רבים, גם שלא מבני הישיבה, שבאו ללמוד תורה, מנהג שנמשך מתקופת האמוראים.

 

35. הקראים

כ־250 שנה לאחר חתימת התלמוד, בימי הגאונים, קמה תנועה של יהודים שכפרו בתלמוד והאמינו רק בתורה שבכתב, הם שינו מצוות רבות מאחר שפירשו את הפסוקים ככתבם בלי מסורת חז"ל, מנהיגם הראשון היה ענן בן דוד. הקראים הורחקו מכלל ישראל.

 

36. תקופת הראשונים

בסוף תקופת הגאונים היו בבבל רדיפות יהודים אשר כתוצאה מכך גלו כמה מחכמי ישראל שבבבל לארצות שונות באירופה ובאפריקה, והפיצו שם את התורה. תלמידיהם של חכמים אלו ותלמידי תלמידיהם נקראים "הראשונים". הם יוצרים תקופה של 400 שנה החל משנת ד'ת"ת ועד ה'ר (ויש המונים את תקופת הראשונים עד חיבור השו"ע).

בין הבולטים שבחכמי הראשונים מוצאים אנו:

בספרד — רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, רבינו יונה, הריטב"א, רבינו בחיי והר"ן.

בצרפת — רש"י, הרשב"ם ובעלי התוספות כגון ר"י ורבינו תם.

בפרובנס — הראב"ד, המאירי והרד"ק.

בגרמניה — רבינו גרשום, רבי יהודה החסיד, הרא"ש ובנו רבי יעקב בעל הטורים.

באיטליה — רבי נתן מרומא בעל "הערוך" ורבי מנחם בעל הריקנאטי.

במרוקו — רבי יצחק אלפסי הרי"ף. הראשונים פירשו את התנ"ך ואת התלמוד, השיבו תשובות בהלכה, חיברו ספרי מוסר ואמונה, והחלו את ספרות הפסיקה.

 

37. אינקווזיציה

"אינקוויזציה" פירושה המילולי = חקירה. רדיפות היהודים שהיו בתקופה שלפני ושאחרי גרוש ספרד שהיה בשנת ה'רנ"ב (מזר"ה ישראל) ואשר בו גורשו כ־600 אלף יהודים מארצות ספרד, הביאו לכך שהיו יהודים שהמירו דתם כלפי חוץ בכדי להנצל ושמרו בסתר על היהדות, יהודים אלו נקראו "אנוסים". בית הדין של הכנסיה הנוצרית הי' שולח מרגלים לגלות מי שומר עדיין על יהדותו בסתר, ואלו שנתפסו עונו בעינויים אכזריים ביותר בכדי שיודו ביהדותם. אלפי יהודים מסרו נפשם על קידוש ה' בתקופה נוראה זו.

 

38. תקופת האחרונים

מאות חכמי ישראל החל מהתקופה שלפני גרוש ספרד ועד לדורנו זה. ס"ה כ־550 שנה (ויש המונים את האחרונים רק מתקופת חיבור השו"ע). ננסה לחלק תקופה זו ליחידות של כ־100 — 50 שנה ונציין כמה מהאחרונים הידועים ביותר:

בתקופה הראשונה, לפני כ־500 שנה — החוקר והמפרש דון יצחק אברבנאל, רבי עזריה פיגו מוונציה בעל "גידולי תרומה", רבי עובדיה מברטנורא מפרש המשנה ורבי עובדיה ספורנו מפרש התנ"ך.

בתקופה השניה, לפני כ־400 שנה – רבי יוסף קארו מחבר השלחן ערוך, האר"י הקדוש ראש המקובלים, הרמ"א בעל ההגהות לשו"ע, אחריהם האלשי"ך הקדוש מפרש התנ"ך, המקובל רבי משה קורדובירו בעל "פרדס רימונים", המהר"ל מפראג האגדי יוצר הגולם שחיבר ספרים רבים בהלכה ובאגדה וספרי יסוד במחשבת ישראל. רבי בצלאל אשכנזי בעל ה"שיטה מקובצת", רבי חיים וויטאל תלמידו המובהק של האר"י בעל הספרים "עץ חיים", "פרי עץ חיים" ועוד, השל"ה הקדוש שנקרא ע"ש ספריו "שני לוחות הברית", המהרש"א מפרש הש"ס והב"ח מפרש הטורים.

בתקופה השלישית, לפני כ־300 שנה — הש"ך, הט"ז והמגן אברהם מפרשי השו"ע. רבי יו"ט ליפמן הלר בעל ה"תוספות יו"ט" על המשניות ורבי יהודה רוזאניס בעל ה"משנה למלך".

בתקופה הרביעית, לפני כ־200-250 שנה — רבי חיים בן עטר ה"אור החיים" הקדוש, רבי יחיאל אלטשולר בעל המצודות על הנ"ך ורבי יעקב יהושע פולק בעל ה"פני יהושע" על התלמוד. אחריהם, רבי ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות, הרמח"ל בעל "מסילת ישרים", רבי אריה ליב גינצבורג בעל ה"שאגת אריה", רבי יחזקאל לנדא בעל שו"ת "נודע ביהודה", המקובל רבי שלום שרעבי, ותלמידי הבעש"ט: המגיד ממזריטש, רבי פנחס הלוי הורביץ בעל ה"הפלאה", ורבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה בעל ה"תולדות יעקב יוסף".

בתקופה החמישית, לפני כ־150-200 שנה — תלמידי המגיד ממזריטש: רבי מנחם מענדל מוויטעבסק בעל "פרי הארץ", רבי אלימלך מליזענסק בעל "נועם אלימלך", רבי שניאור זלמן־ מלאדי בעל ה"תניא" והשלחן ערוך, החוזה מלובלין, רבי לוי יצחק מברדיצ'וב בעל "קדושת לוי", רבי אהרון הגדול מקרלין, רבי ישראל המגיד מקוזניץ בעל "עבודת ישראל" ועוד. ובאותה תקופה — רבי אליהו הגאון מווילנא, החיד"א, רבי אריה ליב הכהן בעל "קצות החושן", רבי אברהם דנציג בעל "חיי אדם", רבי יעקב מליטא בעל "נתיבות המשפט". אחריהם — רבי נחמן מברסלב, רבי חיים פאלאג'י מאיזמיר, רבי עקיבא איגר, רבי דובער אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש בעל "תורת חיים", רבי ישראל מרוז'ין, רבי מנחם מענדל מקוצק, רבי משה סופר בעל ה"חתם סופר", רבי מנחם מענדל בעל ה"צמח צדק", ורבי חיים מצאנז בעל ה"דברי חיים".

בתקופה השישית, לפני כ־150— 100 שנה — אדמו"ר רבי אהרון מקרלין בעל "בית אהרון", אדמו"ר רבי שמואל מליובאוויטש בעל "תורת שמואל", אדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור בעל "חידושי הרי"מ", רבי שלמה גנצפריד מחבר ה"קיצור שלחן ערוך", רבי יוסף באבד בעל ה"מנחת חינוך", הסבא קדישא רבי שלמה אליעזר אלפנדרי מקושטא, רבי מאיר ליבוש "המלבי"ם", רבי יוסף שאול נתנזון בעל ה"שואל ומשיב", רבי ישראל סלנטר מייסד שיטת המוסר, הנצי"ב מוואלוזין, רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה בעל "באר יצחק", מהרי"ל דיסקין, הגרי"ד סולבייצייק בעל "בית הלוי", רבי חיים חזקיה מדיני בעל ה"שדי חמד", רבי יוסף חיים מבגדד בעל "בן איש חי", רבי שלום מרדכי שבדרון בעל שו"ת מהרש"ם ורבי אברהם מסוכצ'וב בעל "אבני נזר".

בתקופה השביעית, לפני כ־100— 50 שנה — רבי ישראל מאיר מראדין בעל ה"חפץ חיים" וה"משנה ברורה", רבי מאיר שמחה מדווינסק בעל ה"אור שמח", אדמו"ר מגור בעל "שפת אמת", אדמו"ר ממונקאטש ר' חיים אלעזר שפירא בעל "מנחת אלעזר", אדמו"ר רבי שלום דובער שניאורסון מליובאוויטש המכונה: "הרמב"ם של תורת החסידות", רבי חיים הלוי סולבייצ'יק מבריסק בעל "חידושי הגר"ח", רבי מאיר שפירא מלובלין מייסד "הדף היומי", רבי יוסף ראזין מרוגאצ'וב בעל "צפנת פענח", רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי בעל "שו"ת אחיעזר", ורבי בן ציון אדמו"ר מבאבוב שנהרג על קידוש ה' ע"י הנאצים ימ"ש.

בתקופה השמינית — ב־50 שנה האחרונות — אדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש שומר גחלת היהדות ברוסיה ומקים עולה של תורה בארה"ב, הראי"ה קוק הרב הראשי לישראל, רבי יוסף חיים זוננפלד רב החרדים בארץ הקדש, רבי איסר זלמן מלצר בעל "אבן האזל", רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש" מבני ברק, רבי יחזקאל אברמסקי בעל "חזון יחזקאל", הגרי"ז סולבייצ'יק מבריסק, הרי"א הרצוג הרב הראשי לישראל, הגרא"ח נאה בעל "קצות השלחן", רבי יוסף שלמה כהנמן מפוניבז', אדמו"ר רבי אהרון מבעלזא, רבי עובדיא הדאיה בעל "ישכיל עבדי", אדמו"ר רבי חיים מאיר מוויז'ניץ בעל "אמרי חיים", רבי שלמה יוסף זווין עורך האנציקלופדיה התלמודית, אדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמער בעל "ויואל משה", אדמוי'ר רבי ישראל אלתר מגור בעל "בית ישראל", רבי משה פיינשטיין בעל "אגרות משה", רבי מנחם כשר בעל "תורה שלמה", ורבי יעקב לנדא רבה של בני ברק.

הערה: כמובן שצויינו רק חלק קטן מאד מתוך אלפי גדולי ישראל האחרונים, שהאירו את העולם בתורתם וצדקתם, והעמידו מאות אלפי תלמידים גדולי תורה ועובדי ה' במסירות נפש.

 

39. תקופת החסידות

רבי ישראל בעל שם טוב נולד ביום ח"י אלול ה' תנ"ח כ־3000 שנה לאחר מתן תורה. כ־2000 שנה לאחר תחילת תקופת התנאים. וכ־1000 שנה לאחר תחילת תקופת הגאונים.

הבעל שם טוב גילה את פנימיות התורה שהיא תורת החסידות, את פנימיות הנשמה של כל יהודי ואת הדרכים בעבודת השם .שבהם ועל ידם מתגלים הכחות הרוחניים הנעלים שבנשמתו של כל אחד ואחד מישראל.

תלמידי הבעל שם טוב היו ארזי הלבנון אדירי התורה שבדורו וכן גם תלמידי תלמידיו ותלמידי תלמידיהם עד לדורנו זה.

החסידות, שהתחלקה לעשרות חצרות ושיטות, הצליחה להעמיד במשך הדורות מיליוני יהודים בעלי מסירות נפש, לומדי תורה בהתמדה ושקידה ומקיימי מצוות בהידור, אשר רוח הזמן לא פגעה בהם ולא הצליחה לשנות גם את צורתם החיצונית וכל שכן את פנימיותם.

הבעש"ט נפטר בשנת תק"כ, ואחריו ישב על כסאו רבי דב בער "המגיד ממעזריטש", המגיד העמיד תלמידים הרבה אשר יסדו שושלות של אדמו"רים שרבים מהם ממשיכים עד לדורנו זה.

 

אם ראשונים בני מלאכים — אנו בני אנשים

אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים — אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים — אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פינחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים. (שבת, קיב, ב).

אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם (רוחבו כ' — רש"י) ושל אחרונים כפתחו של היכל (רוחבו י') ואנו כמלא נקב מחט סידקית (מחט שתופרין בה סדקי בגדים והוא דק ביותר). ראשונים — רבי עקיבא. אחרונים — רבי אלעזר בן שמוע. איכא דאמרי: ראשונים — רבי אלעזר בן שמוע. אחרונים — רבי אושעיא בריבי. ואנו כמלא נקב מחט סידקית.

אמר אביי: ואנן כסיכתא בגודא לגמרא (כיתד שנועצין אותו בכותל בנקב צר, ונכנס בדוחק, כך אין יכולים אנו להבין מה שאנו שומעין כי אם מעט ובקושי).

אמר רבא: ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא (בשעוה קשה שאין האצבע יכול ליכנס בתוכה).

אמר רב אשי: אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה (כשם שהאצבע נוח ליכנס בפי הבור כך אנו מהירין לשכוח). (עירובין נג, א)