החודש השלישי

חודש סיון, החודש של חג מתן תורה, נזכר בדרך כלל במקרא כחודש השלישי, למשל: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני"[1]; "שר הצבא השלישי לחדש השלישי בניהו בן יהוידע הכהן ראש"[2], ועוד.

סיון

השם "סיון" נזכר במקרא פעם אחת בלבד: "וַיִּקָּרְאוּ סופרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי, הוא חודש סיון, בשלושה ועשרים בו, ויכתב ככל אשר צוה מרדכי"[3].

מקורו של השם "סיון" אינו עברי אלא אשורי, והוא גלגול השם הבבלי "סימנו" או "זימנו" שמשמעו שמחה, משום שהוא חודש הקציר והבשלת התבואה והפרות.

כמובן עבורנו, עם ישראל, מעבר לשמחה הגדולה של הקציר, שמחת הפרנסה, ישנה השמחה הגדולה יותר בחודש סיון של נתינת התורה, שזהו החודש של חג מתן תורה.

אך מעבר לזה, לשם "סיון" יש גם משמעות בעברית.

אי אפשר שלא לראות מיד את הדמיון בין השמות סיון, סין וסיני.

"ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר"[4].

"כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני"[5].

התורה ניתנה במדבר, במקום שהוא פתוח לכל ואין לאיש חזקת בעלים עליו. התורה אינה שייכת לכת או לקבוצה כלשהי, אלא כל הרוצה ללמוד תורה יבוא בשעריה, יהגה בה ויתעלה בה.

כפי שמדבר סיני הוא מקום של הפקר, כך מצווה כל מי שרוצה ללמוד תורה להפקיע עצמו מהבלי העולם ולהקדיש את כל ישותו לתלמודה, כפי שנאמר: "והגית בו יומם ולילה"[6].

חכמי הדרוש שואלים: מדוע הוסיפו לה לסין זו של סיני את האות וי"ו ועשו אותה לסיון? הם משיבים: הווי"ו הזאת באה להודיענו שהתורה ניתנה ב־ו' בסיון, שהרי בתורה עצמה לא פורש היום בחודש שבו ניתנה תורה לישראל על הר סיני.

עוד באה הווי"ו שבסיון לצוותנו למלא אחר התנאי שהתנה הקדוש ברוך הוא עם עולמו בששת ימי הבריאה: לקיים את התורה וללמדה, שאם לא כן הוא יחזיר, חלילה, את היקום כולו לתוהו ובוהו. בשעת מעמד הר סיני, בהיות הקולות והברקים על ההר העשן, באה הווי"ו של ששת ימי הבריאה בתור עדות לדורות על כך שבלעדי התורה אין לעולם קיום.

סיני על שם הסנה

פירוש השם "סיני" כמקור לשם החודש סיון, לא נתברר לחלוטין על דרך הפשט. אחד הפירושים הוא כי "סיני" קרוי על שם "הסנה שלא אוכל באש", שבו התגלה ה' למשה במדין ואמר לו: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה"[7].

לכן ראוי החודש של חג מתן תורה להיקרא על שם ה"סנה" ו"סיני".

בסיני ניתנו למשה הלוחות שעליהם נחקקו עשרת הדיברות, ועשר הינו ההבדל שבין מדבר סין למדבר סיני. היו"ד השנייה שבסיני רומזת אפוא לעשרת הדיברות; "הסנה" וגם "סיני" עולים בגימטרייה 120,[8] שמא יש בזה ללמדנו שאת כל שנותיו נתן משה במסירות נפש לעבודת ה' ולתורתו, כמו הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, בבחינת "אש דת למו", שכל חייו היו קשורים לתורת ה'. ואכן, כך בירך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו:

"ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש, מימינו אש דת למו"[9].

מקורות והערות