1. אשת יפת תואר

חיילי צבא ישראל הנלחמים נגד הגוים ואחד מהם רואה בשבי אשה שהוא חושק מאד לקחתה לאשה, התירה לו התורה לגייר אותה ולשאתה. אולם קיימים בזה מספר תנאים: אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה יכולה היא להתגייר מיד. ואם לא קבלה, חייב להושיבה בביתו שלושים יום שם בוכה היא על עזיבת הדת שלה, מגדלת צפורניה ומגלחת את ראשה, כדי שתתגנה ותמאס עליו, ואם בכל זאת רוצה הוא לשאת אותה לאחר חדש זה עליה להתגייר ולאחר שעוברים חדשיים נוספים הוא רשאי לשאתה. אם לא רצתה להתגייר אסור לו לשאתה לאשה. ועליו לשחררה לנפשה. (קיימת מחלוקת בתלמוד ובין הראשונים אם מותרת היא לו במדה מסוימת, כבר בעת המלחמה קודם הגיור).

2. בל תשחית

אסור לכרות אילן מאכל בדרך השחתה ללא תועלת, וכן אסור להשחית כל דבר שיש בו צורך לאדם, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבור כלי לחינם, ואם עושים זאת מתוך כעס הרי זה כמי שעובד עבודה זרה.

3. בן סורר ומורה

בן זכר מגיל 13 שנה ויום אחד עד 13 ושלשה חדשים, שגנב מכספו של אביו וקנה בזול בשר (בהמה) ויין, ואכל בבת אחת לפחות 240 גרם (כחצי פונט) מהבשר, כשהבשר מבושל חלקית, ושתה בבת אחת לפחות 0,344 ליטר מהיין כשהוא מזוג במים, וכל זה עשה כשהוא מחוץ לבית אביו, בחבורה של ריקים והוללים ופחותי ערך, באכילה שאיננה סעודת מצוה, ואף איננה בעבירה (כלומר שהבשר כשר ואין זה ביום צום).

כשיש להורים בן סורר ומורה הס מביאים אותו לבית דין של שלשה דיינים ואומרים להם: "בננו זה סורר ומורה", ומביאים שני עדים המעידים שהבן עשה את המעשים הנ"ל לאחר שהתרו בו, והבן נענש בבית הדין בעונש "מלקות". ואם שוב עשה הבן את המעשים האלו בשנית אחר התראה, ועדיין לא מלאו לו 13 ושלשה חדשים מביאים אותו שוב לדין, והפעם בבית דין של 23 דיינים, ואם לא מוצאים לו זכות דנים אותו למות בסקילה. כל זאת רק אם הוריו לא מחלו לו לפני שנגמר דינו. ורק אם אף אחד מהוריו אינו גידם, חיגר, אילם, סומא או חרש.

יש דעה בחז"ל האומרת שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא. ולא עתיד להיות לעולם. אולם יש בגמרא מי שאמר שהוא ראה בן סורר ומורה וישב על קברו.

4. גוג ומגוג

בנבואת יחזקאל בתנ"ך נאמר כי בתחילת ימי התגלות המשיח יבואו נכרים מארץ מגוג הנמצא בצפון ובראשם מלכם גוג ויערכו מלחמות כבדות בסמוך לארץ ישראל. במלחמה זו יעזור ה' לעם ישראל בניסים גלויים וכבירים, חלק מהגוים ימותו ע"י מטר של אש וגפרית מן השמים, חלקם ימותו איש בחרב רעהו והשאר במיתות משונות אחרות, ועל ידי כך יתגדל ויתקדש שם ה' בעולם כולו ותתפרסם גדולת המשיח.

5. גניזה

ספרי קדש או תשמישי קדושה ובמיוחד פרשיות קלף של ספרי תורה, תפילין ומזוזות שיש בהם שם ה', שבלו ויצאו מכלל שימוש, אסור לזרקם ויש לתת אותם בתיבה מיוחדת המוצבת בבתי כנסת לאיסוף לצורך קבורה באדמה בכדי שלא יתבזו. נוהג זה גרם להשתמרותם של אלפי כתבי יד עתיקים ובלתי ידועים שזכינו להתגלותם במאה השנים האחרונות (בתימן, בקהיר ועוד).

6. הגניזה החרסונית

בשנת תרע'יח (1918) הוצעו למכירה ברוסיה, מאות פריטים של כתבי יד, ספרים וחפצים, מגדולי האדמו"רים החסידיים בתקופה של כ־150 שנה, החל מזמנם של הצדיקים הנסתרים שחיו לפני לידת והתגלות הבעש"ט ועד לתקופת תלמידי המגיד ממזריטש.

מקורו של אוצר זה מארכיון הבולשת הרוסית אשר החרימה אותו בעיקר אצל אדמו"ר הקדוש רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל. הגניזה נמכרה או נשדדה מהבולשת בעת המהפכה בעיר "חרסון" שבדרום אוקראינה, ומכאן שמה "הגניזה החרסונית".

רוב כתבי היד והספרים נקנו ע"י החסיד רבי שמואל גוראריה ז"ל וניתנו על ידו במתנה לאדמו"ר מהרש"ב מליובאוויטש זצ"ל. לאחר שעיין ולמד אדמו"ר בכתבים, במשך למעלה משנה כ־4־3 שעות ביום, החליט אשר כל הכתבים והמכתבים הם רק העתקות ולא כתב יד קדשם של אדמו"רים, אבל התוכן בכולם הוא אמיתי ואינו מזויף (זאת על אף חילוקי דעות שהיו בדבר בין החוקרים ואף בין גדולי ישראל).

בכתבי הגניזה נמצאים גם ענינים עמוקים בקבלה ובסודות התורה, ומהם דברים שהיו ידועים רק בסודי סודות ונמסרו מפה לאוזן רבי מפי רבי.

7. כסוי הדם

מצות עשה לכסות את הדם היוצא לאחר שחיטה כשרה של חיה טהורה או עוף טהור, את הדם מכסים בעפר, באפר, בסיד, בנסורת וכדומה, ומברכים: "ברוך… אשר קדשנו במצוותיו וציונו על כיסוי הדם".

8. מגן דוד

צורה של שני משולשים זה על גבי זה היוצרים יחד צורה של ששה קצוות כשבכל קצה נפגשים שני אלכסונים. צורה זו נמצאת בספרי קבלה עתיקים ולראשונה בספר הקדמון "רזיאל המלאך". ה"מגן דודי' הפך במרוצת הדורות לסמל יהודי.

9. מוציא שם שמים לבטלה

אסור לומר את אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא לשוא, כלומר שלא לצורך כלל. וזה בכלל הציווי שבדברה השלישית שבעשרת הדברות "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא". אם אמר אדם בטעות את שם ה', עליו לתקן זאת מיד על ידי שיאמר מיד "ברוך הוא לעולם וועד", כדי שלא יהי, לבטלה. (ראה: "ברכה שאינה צריכה").

10. מזוזה

מגילת קלף מעור בהמה טהורה שכתובות עליה בידי סופר סת"ם שתי הפרשיות "שמע ישראל" "והיה אם שמוע". את הקלף גוללים מסופו לתחילתו ומניחים אותו כשהוא עטוף בנרתיק על צדה הימני של מזוזת הפתח בכניסה לבית וכן בכניסה לכל חדר שיש בו שטח של 4x4 אמות (כ־4 מטרים מרובעים) חוץ מבחדרי שרותים וכדומה. בצידה האחורי של המזוזה כותבים את השם ש-ד-י. אשר בזה מרומזים גם המילים: שומר דלתות ישראל. ונוהגים להניח את היד על המזוזה ולנשקה כשעוברים בפתח החדר.

חשוב לבדוק את המזוזה על ידי סופר סת"ם מוסמך ומומחה, הן לפני קביעתה, והן תקופתית מידי שנה, או לפחות מידי שלוש וחצי (ברוב המקרים, אי אפשר לתקן מזוזה פסולה ויש להחליפה).

11. מים ראשונים

לפני אכילת לחם יש לנטול את הידים במים, עד פרק היד, לפחות פעמיים (שתי שפיכות) על כל יד (ויש הנוהגים שלש פעמים), יד ימין ואח"כ יד שמאל. על הידים להיות נקיות לגמרי לפני הנטילה. הנטילה חייבת להיות מתוך כלי שלם ובמים נקיים שלא נעשתה בהם מלאכה ושלא נפסלו משתית כלב. לאחר הנטילה מברכים: "ברוך… אשר קדשנו במצוותיו וציונו על נטילת ידים", לאחר מכן משפשפים את הידים היטב זו בזו, מנגבים אותם היטב במגבת, ומברכים מיד על הלחם בלי להפסיק בדיבור מתחילת הנטילה עד תחילת האכילה.

12. מים אחרונים

בסיום האכילה בסמוך לברכת המזון, יש לנטול את קצות האצבעות במים ולנגבם. נטילה זו אינה חייבת להיות מתוך כלי, אך יש לשפוך לכיור את המים המשומשים ואין להשאירם על השלחן בשעת ברכת המזון.

13. מסית ומדיח

מי שהורה ליהודי שיעבוד עבודה זרה נקרא מסית, אע'יפ שהמוסת לא עבד עי'ז, ואם הורה לרוב אנשי העיר לעבוד ע"ז נקרא מדיח. המסית והמדיח עונשם סקילה. (ראה: "עיר הנדחת").

14. מעקה

מצות עשה לעשות מעקה לגג של בית דירה, גובה המעקה עשרה טפחים (80 ס"מ) ועליו להיות חזק שיוכלו להשען עליו ולא יפול. לפני סיום עשית המעקה מברכים: "ברוך… אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה".

15. נדר

 אדם יכול לאסור על עצמו בדיבורו דברים המותרים לו, וכן לחייב עצמו ע"י דיבורו בקרבן או בצדקה שלא היה חייב בהם. במקרים מסוימים יכולים האב או הבעל להפר את נדרי הבת והאשה, ובמקרים אחרים יכול החכם להתיר את הנדר. רצוי להמנע מנדרי איסור, ואף אם התחייב ואסר דבר על עצמו עליו לפנות לחכם שימצא דרך להתיר את נדרו. יוצאים מכלל זה נדרי הקדש לצדקה שמצוה לקיימם וכמו שנאמר: נדרי לה' אשלם.

נהוג לומר "בלי נדר" כשאדם מתחייב לעשות דבר מצוה או שמתחייב לאסור דבר על עצמו, בכדי שלא להכשל באי קיום נדר.

16. נזיר

יהודי שנדר להיות נזיר עליו לגדל את שערו, אסור לו להטמא למת, ואסור לו לאכול ענבים ולשתות יין. סתם נזירות שלושים יום, ואם פרש זמן יותר משלושים יום עליו להיות נזיר לפי הזמן שפירש. כשמסיים תקופת נזירותו עליו להביא קרבנות מיוחדים ואח"כ מגלח את כל שערו. גם בזמן שבית המקדש חרב, חלים כל דיני נזירות, אך לא ניתן לסיימה כיון שאין אפשרות להקריב את הקרבנות בסיום הנזירות, ולכן אס אדם נדר נזירות בזמן הזה רצוי לפנות לחכם שיתיר לו את הנדר.

17. סגי נהור

סומא שאינו רואה נקרא בשם זה, שפירושו: "הרבה אור", בלשון הפוכה בכדי שלא לביישו. מכאן בא הביטוי "בלשון סגי נהור" כשמשתמשים בביטוי המראה על היפוכו של דבר. במסורת היהודית, השמה דגש על "לשון נקיה", משתמשים בכינויים רבים מסוג זה של "סגי נהור", כגון: "בית החיים" – במקום "בית הקברות". "בית רפואה" – במקום "בית חולים" וכדומה.

18. עגלה ערופה

אם מוצאים בארץ ישראל יהודי הרוג מוטל לארץ ולא נודע מי היכהו, יוצאים חמשה חכמים מבית הדין הגדול ומודדים מההרוג אל העיר הקרובה ביותר, אח"כ קוברים את ההרוג באותו מקום, ובית הדין של העיר הקרובה מביאים עגלה (בת שנתים או פחות, שלא נעשתה בה עבודה), מורידים אותה אל נחל "איתן" = נחל השוטף בדרך כלל בחזקה, חותכים את ראש העגלה בסכין מעורפה וקוברים אותה שם. בית הדין וחכמי העיר רוחצים את ידיהם ואומרים בעמדם בתוך הנחל: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", הכהנים אומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל", עריפת העגלה היא כעין קרבן ועל ידה מכפר ה' על העם ועל חכמיו.

מעמד זה בא גם לפרסם את הרצח כדי למצוא את האשם ולהעמידו לדין. (בתרגום יונתן בן עוזיאל נאמר, כי לאחר עריפת העגלה היו יוצאים נחיל תולעים מהעגלה ומגיעים עד מקומו של הרוצח, ועל ידי זה היו בית הדין מגלים אותו).

19. עדים זוממים

שני עדים שהעידו עדות בבית דין, אודות דבר שהיה (לדוגמא) בירושלים, ואחר כך באו שנים אחרים ואמרו שביום זה שאתם מעידים אודותיו הייתם עמנו בתל אביב, הרי אלו "זוממים", ועונשם שעושים להם כאשר זממו לעשות בעדותם השיקרית. אם זממו להוציא ממון בעדותם, משלמים הם לנתבע את הכסף, ואם זממו להרוג נפשות, הורגים אותם. וזוהי "גזירת הכתוב" (כלומר חוק שלא נאמר בו טעם שכלי) שמאמינים לעדים המזימים (האחרונים) ולא לאלו הזוממים.

20. עיר הנדחת

עיר שנתברר לבית הדין הגדול שרוב תושביה (לפחות מאה איש, ולא יותר מרובו של שבט אחד משנים עשר שבטי ישראל) הודחו לעבוד עבודה זרה, בהשפעת שני מדיחים (לפחות) מתושבי העיר. שולחים להם שני תלמידי חכמים להחזירם בתשובה, אם חזרו מוטב (ואלו שהוכח שעבדו אלילים במזיד ובהתראה מומתים ע"י בית הדין בסקילה) ואם לא חזרו בהם, מצוים בית הדין לכל ישראל לעלות עליהם למלחמה ודנים אותם שם, וכשמוצאים בעדים שרובם עבדו עבודה זרה, גומרים דינם בבית הדין הגדול, הורגים בחרב את העובדים ואף את הטף והנשים שלהם, שורפים את העיר ואת כל שללה באש ואסור לבנותה שוב לעולם. (יש מאמר חז"ל האומר שעיר הנדחת לא היתה ואיננה עתידה להיות לעולם).

21.ערי מקלט

ההורג נפש בשגגה מצות עשה להגלותו לעיר מקלט. בעיר זו אסור אף לגואל הדם (בנו או יורשו של ההרוג) לפגוע בו, ואם פגע בו נהרג בבית דין ככל רוצח במזיד, אבל אם יצא משם בזדון ופגע בו כל אדם מחוץ לתחום העיר – פטור. הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם עד שימות הכהן הגדול.

בית הדין מכוונים את הדרכים לערי המקלט, מסירים כל מכשול בדרך וקובעים שלטים עם כיווני דרך "מקלט" "מקלט", בכדי שיגיעו לשם הרוצחים בשגגה במהירות האפשרית וינצלו מגואל הדס.

שש ערי מקלט ראשיות היו. שלש הבדיל משה רבנו בעבר הירדן ושלש הבדיל יהושע בארץ ישראל, ומלבדן גם כל 42 ערי הלויים קולטים, בס"ה 48 ערים הראויות לקליטה. בימי המלך המשיח מוסיפין עוד שלש ערי מקלט בערי הקיני והקניזי והקדמוני שיתוספו אז לארץ ישראל.

על בית הדין לדאוג שיהיו בעיר המקלט שווקים ואספקה, בכדי שלרוצח הגולה יהיו שם כל צרכיו. כן יש לבית הדין לדאוג גם לצרכיו הרוחניים שם,

ולכן תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, ורב שגלה מגלין ישיבתו עמו, כי חיי בעלי החכמה בלא תלמוד תורה הרי הם כמיתה.

22. ערכאות

כינוי לבית משפט של גוים, או בית משפט של ישראל הדנים על פי חוקי הגוים (או על פי חוקים המנוגדים לדין התורה). המביא סכסוך או תביעה לפני ערכאות של גוים ללא היתר מבית דין רבני, הרי זה מחלל את השם וכמי שהרים יד בתורת משה רבנו, וכאילו כפר בקדוש ברוך הוא ובתורה.

23. פאות הראש

אסור לגלח את השער הצומח בפאתי הראש (הצדעים) ליד האזנים, שכך היו עושים עובדי הכוכבים, והמגלח את הפאות חייב בעונש מלקות. נהוג להשאיר פאות ברוחב של ארבעים שערות לפחות ובאורך עד מתחת לאוזן, במקום שמתחילה הלחי התחתונה. (ויש שנהגו שלא לקצץ כלל את פאותיהם).

24. צער בעלי חיים

מי שפגע בחברו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, מצוה לפרוק מעליה את המשא. בפעולה זו יש משום מניעת צער בעלי חיים, וגם משום עזרה לחברו. דינים רבים נאמרו שמטרתם למנוע צער מבעלי חיים גם כמה איסורי שבת מדרבנן הותרו במקום שיש צער לבהמה.

25. שילוח הקן

נקבת העוף היושבת על האפרוחים או על הביצים, אסור לקחת את האם והבנים ביחד, (שהרי היא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שלא ילקחו), ומצות עשה לשלח את האם ורק אחר כך לקחת את הבנים. אם שילח את האם וחזרה, עליו לשלחה שוב ושוב. דין זה אינו נוהג בעופות בית, אלא רק בעופות המקננים בפרדסים ורשות הרבים. אם עבר אדם ולקח את – האם על הבנים ושחטה, הוא חייב בעונש מלקות, אבל הבשר מותר באכילה.

26. תרגום השבעים

בשנת גיתקטו כינס מלך יון תלמי פילדלפוס שבעים ושנים זקנים, הכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסם. אח"כ נכנס לכל אחד מהם וציוה עליו לכתוב את תרגום התורה ליוונית, ונתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד, וכולם השכילו לתרגם בכמה וכמה שינויים, בלי שאחד יכל לדעת שגם חברו כיון לזה. בין השינויים הרבים שעשו: "אלקים ברא בראשית" במקום "בראשית ברא אלקים" – בכדי שלא יאמר ש"בראשית" הוא גם אל והוא ברא את "אלקים". ועוד: "אעשה אדם" במקום "נעשה אדם" – שלא יאמר שהיו לקב"ה שותפים בבריאה. כמו"כ במקום האיסור שבתורה לאכול "ארנבת", שינו וכתבו "צעירת הרגלים" – כי אשתו של תלמי היה שמה "ארנבת", והם חששו שלא יאמר: "שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה".

חכמי אומות העולם העידו, כי השריד שנותר מתרגום זה, הינו התרגום היווני המצוי בידיהם כיום והמכונה "ספטואגינטה", כלומר "70" בלשון הרומית. תרגום זה הוא מזויף ומשובש ביותר.