אבות ב – והוי זהיר בקריאת שמע

הקראת כתבה
יום ראשון כ׳ סיון ה׳תשע״ה
הרבי מסביר את דברי רבי שמעון באבות פרק ב, על הזהירות בקריאת שמע ובתפילה ועל הקשר ביניהם לבין הציווי "ואל תהי רשע בפני עצמך", שעניינו לחזק את האמונה בכח התשובה.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
אבות ב – והוי זהיר בקריאת שמע

 

 

א. השאלות על המשנה "הוי זהיר בקריאת שמע…"

 

"רבי[1] שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה[2], וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפגי המקום .. ואל תהי רשע בפני עצמך".

 

יש להבין:

 

א האם יש להזדקק לציווי במסכת אבות – מילתא דהסידותא[3] – שיש להיזהר[4] במצות עשה דאורייתא, ואפילו במצות עשה דרבנן[5], ועל־ אחת־כמה־וכמה בשתי מצוות אלו, קריאת שמע ותפלה, שהן מצוות עיקריות וכלליות[6] בעבודת ה'?

 

ב בדומה לכך גם לגבי החלק השני – "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום": מהו החידוש בכך בנוסף למשנה הכתובה במסכת ברכות[7] "העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים"?

 

ג מהו הקשר של ההוראה השלישית "ואל תהי רשע בפני עצמך" – שאל לאדם לחשוב עצמו לרשע[8], כי מחשבה זו תרפה את ידיו מלחזור בתשובה ולא ימנע מלעבור עבירות נוספות – לבין שתי ההוראות על ההקפדה בקריאת שמע ובתפלה[9]?

 

ב. רבי שמעון בן נתנאל – "תורתו אומנתו"

 

תוכן הסבר המשנה הוא:

 

שלוש ההוראות במשנה זו קשורות בכך שאצל בעל המאמר – רבי שמעון בן נתנאל[10] – היה הענין של "תורתו אומנתו"[11], כרבי שמעון בר יוחאי[12] (כדלקמן סעיף ח).

 

ומי שתורתו אומנתו אינו מפסיק בלימוד התורה כדי לקרוא קריאת שמע, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בתלמוד הירושלמי[13]: "כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין", ובודאי שאין הוא מפסיק כדי להתפלל, כפי ההלכה12, שמי שתורתו אומנתו "אין מפסיקין לתפלה".

 

וכיון שהוא עצמו לא הפסיק לצורך קריאת שמע ותפלה, הוא צריך היה להבטיח, שאצל תלמידיו[14] הרואים את הנהגתו, לא תיווצר הקלה במצות קריאת שמע ותפלה.

 

לאחר מכן הוא מורה לחבריו[15], שגם אצלם תורתם אומנתם [אם כי לא בדרגה שלו, ולפיכך הם חייבים להפסיק לצורך קריאת שמע, בדומה לחברי רבי שמעון בר יוחאי, כדלהלן ס"ג] – "כשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים…": אכן "אין מפסיקין לתפלה", אבל "כשאתה מתפלל" – בזמן שהם בכל זאת מתפללים[16], כידוע שגם מי שתורתו אומנותו מתפלל מפעם לפעם[17], לא תהא התפלה באופן של "קבע", שבשעת הקיום חושב האדם "מתי אפרוק מעלי עול זה"[18], ויוכל לשוב ללימוד התורה[19], אלא באופן של "רחמים ותחנונים".

 

בדומה לכך גם ההוראה השלישית "ואל תהי רשע בפני עצמך" קשורה למעלת רבי שמעון בן נתנאל, ש"תורתו אומנתו", כדלהלן בסעיף י'.

 

ג. רק רשב"י לאחר יציאתו מן המערה לא הפסיק לצורך קריאת שמע

 

על הסבר זה למשנה "הוי זהיר בקריאת שמע" ניתן, לכאורה, לשאול: דעת רבי שמעון בר יוחאי "לקריאת שמע אין אנו מפסיקין" מובאת רק בתלמוד הירושלמי, ואילו לדעת התלמוד הבבלי12, וזוהי ההלכה12, גם מי ש"תורתם אומנתם" – ואפילו כגון רבי שמעון בר יוחאי וחבריו" – "מפסיקין לקריאת שמע"?

 

ההסבר לכך הוא: לפי הכלל[20] שיש להשוות בין הבבלי לבין הירושלמי ככל האפשר, גם כאשר יש צורך בפירוש דחוק[21] קצת, סביר לומר, שגם כאן אין זו מחלוקת בין התלמוד הבבלי לירושלמי, אלא זהו הבדל בין רבי שמעון בר יוחאי עצמו לבין "חבריו"[22]:

 

לדעת רבי שמעון בר יוחאי אין להפסיק מלימוד תורה לצורך קריאת שמע, כי "זה (תלמוד תורה) שינון וזה (קריאת שמע) שינון, ואין מבטלין שינון מפני שינון"[23], וכדברי הירושלמי בהמשך הענין לפי אחד התירוצים "רבי שמעון בן יוחי על ידי שהיה חדיד[24] בדברי תורה לפיכך אינה חביבה (עליו) (קריאת שמע) יתר מדברי תורה".

 

לפי זה ניתן לומר, שרק רבי שמעון בר יוחאי עצמו[25] לא הפסיק לצורך קריאת שמע, בדיוק הלשון "רבי שמעון בן יוחי על ידי שהיה חדיד בדברי תורה .. אינה חביבה עליו…"[26], ואילו חבריו כן הפסיקו לצורך קריאת שמע.

 

וגם אצל רבי שמעון בר יוחאי עצמו, יש לומר, שהיה הבדל בין התקופה שלפני שהותו במערה לבין התקופה שלאחר יציאתו[27] – שאי הפסקתו לצורך קריאת שמע החלה רק לאחר יציאתי מן המערה[28], כאשר הגיע למעלה 'האמיתית של "שינון" ו"חידוד" בלימוד התורה, כמסופר בגמרא במסכת שבת[29].

 

ויש לומר, שרבי שמעון בן נתנאל היה בדומה לרבי שמעון בר יוחאי, כפי שהיה לאחר יציאתו מן המערה, כדלהלן. ולפיכך הוא לא הפסיק לצורך קריאת שמע.

 

ד. רבי שמעון סתם

 

ענין זה, שאצל רבי שמעון בן נתנאל היה הענין של "תורתו אומנתו" כאצל רבי שמעון בר יוחאי, ושזוהי הנקודה המקשרת בין שלוש ההוראות שבמשנתנו, רמוז בכך שאין מוזכר כאן שם אביו של בעל המאמר – רבי שמעון בן נתנאל בשמו המלא, כרגיל – אלא רבי שמעון סתם, ובדרך כלל רבי שמעון סתם הוא רבי שמעון בר יוחאי[30].

 

אמנם, בפשטות אין המשנה צריכה להזכיר זאת בפירוש, כי משנה זו היא בהמשך למשניות הקודמות בפרק זה, ששם מוזכרים[31] "חמשה תלמידים" של רבי יוחנן בן זכאי, וביניהם רבי שמעון בן נתנאל, ולאחר מכן[32] נאמר "הם אמרו שלושה דברים" – כל אחד מהם אמר שלושה דברים, ומובן מאליו שכשכתוב "רבי שמעון אומר" הכוונה היא לרבי שמעון בן נתנאל[33]

 

אך, בכל זאת, כיון שכל דבר בתורה מדוייק ביותר, ובמיוחד כאשר ההוראות של רבי שמעון כתובות במשנה נפרדת, מספר משניות לאחר הזכרת שמו ושם אביו, ולכן הלומד משנה זו בלבד[34] עלול לחשוב בטעות[35] שבעל המאמר הוא רבי שמעון בר יוחאי, ומובן, שבפנימיות ההוראות של רבי שמעון בן נתנאל יש חשיבות גם לכך שהוא רבי שמעון (סתם), בדומה לרבי שמעון בר יוחאי, ולא רק לכך שהוא רבי שמעון בן נתנאל.

 

ה. שמעון – הבנה והשגה בתורה

 

ההסבר לכך הוא: הטעם הפנימי לכך שרבי שמעון סתם הוא רבי שמעון בר יוחאי הוא, שהשם "שמעון" הוא מלשון שמיעה[36], שמשמעותה האמיתית היא הבנה והשגה. הענין של "תורתו אומנתו" – התאחדות היהודי על ידי התורה עד אשר היא "אומנתו" היחידה, אפשרי רק כאשר הוא מבין בתורה בשלימותה, ואז הוא מתאחד עמה, כלשון התניא[37], ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו.. להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה".

 

מכך מובן גם לגבי כל הנושאים שם זה. כידוע – ראה או"ת להה"מ ס"פ בראשית. לקו"ת בהר מא, ג. ועוד. וש"נ – שהשמות של כל ישראל, ובמיוחד של התנאים[38] וכדומה, מבטאים את מהות עבודתם – שיש אצלם, לפחות בהעלם, משהו "מעין" סתם[39] רבי שמעון – רבי שמעון בר יוחאי, שתורתו אמנותו.

 

ו. "תורתו אמנתו" – פנימיות התורה

 

משמעות הענין של "תורתו אומנותו" בפשטות הוא (א) לגבי הזמן – האדם לומד תורה ללא הפסקה לשום צורך[40]. (ב) ענין זה ישנו גם בלימוד הנגלה של התורה – ראה שו"ע או"ח והל' ת"ת לאדה"ז שנסמנו לעיל הערה 12– כפי שמוצאים אצל רבי שמעון בר יוחאי עצמו, שאפילו במערה היה עיקר עיסוקו ב"תורת המשניות", ולא ב"ספר הזהר והתיקונים"[41].

 

אבל נאמר ב"זהר"[42], שב"תורתם אומנותם" הכוונה היא לאלה ש"לא זזה שכינתא מנהון כל יומיהן" והם "דירה לשכינתא", ומכך מובן: (א) המעלה של תורתו אומנתו מתבטאת בקשר האיכותי[43] שלו עם התורה, שכל מציאותו חדורה בתורה, וכל מהותו היא היותו "דירה לשכינתא". (ב) קשר זה אינו רק עם חכמת התורה, אלא בעיקר עם נותן התורה – "שכינתא", ולימוד כזה אפשרי דוקא בלימוד פנימיות התורה, כנאמר ב"תקוני זהר"[44] שדוקא "מארי קבלה .. עבדין לה דירה" (לשכינה).

 

זהו היסוד לכך שבתורת החסידות[45] מבואר הענין של "תורתו אומנתו", שלימוד התורה הוא באופן של "ואשים דברי בפיך"[46] – דברי התורה שנאמרים על־ידי הלומד מיוחסים לקדוש־ברוך־הוא: הלומד אומר דברי תורה שהקדוש־ברוך־הוא אומרם כביכול. אופן זה של לימוד נובע מהתבטלות מוחלטת כלפי נותן התורה, עד לאופן של "דירה לשכינתא".

 

ולפי זה מובן, שהענין של "תורתו אומנתו" אצל רבי שמעון בר יוחאי, קשור בהיותו מ"מארי קבלה" – ואדרבה: הוא אשר לימד את פנימיות התורה לתנאים האחרים[47], ולפיכך הוא היה בדרגה הנעלית ביותר של "תורתו אומנתו".

 

ז. רשב"י – בהתבטלות מוחלטת תמיד

 

בכך יובן טוב יותר מדוע דוקא רבי שמעון בר יוחאי לא הפסיק מלימוד תורה לצורך קריאת שמע:

 

כדי שלימוד התורה יהיה באופן של "ואשים דברי בפיך", כדלעיל, צריך להגיע לפני כן להתבטלות מוחלטת כלפי אלקות, וזאת על ידי העבודה הרוחנית של קריאת שמע, שמשמעותה מסירות נפש[48].

 

אבל רבי שמעון בר יוחאי, ובמיוחד לאחר היותו במערה, היה תמיד במצב של התבטלות מוחלטת כלפי אלקות[49], כדבריו[50] "אנא סימנא בעלמא" – הוא כשלעצמו אינו מציאות כלל אלא רק "סימן" לאלקות. הוא היה "דירה לשכינתא" לגמרי, ולכן נאמר[51] עליו "מאן פני האדון הוי' דא רבי שמעון בר יוחאי".

 

ולכן הוא לא היה זקוק להכנה של קריאת שמע כדי שלימוד תורתו יהיה באופן של "תורתו אומנתו"[52].

 

ח. מעלתו של רב שמעון בן נתנאל באופן ה"פתיחה" של מעשה מרכבה

 

מסופר בגמרא[53], שרבי אלעזר בן ערך ביקש רשות מרבי יוחנן בן זכאי לחזור בפניו "דבר אחד שלמדתני" בענין מעשה מרכבה, ולאחר ש"פתח רבי אלעזר בן ערך.. ודרש", אז "ירדה אש מן השמים…". ובהמשך לכך מספרת הגמרא, שכאשר שמעו זאת רבי יוסי[54] הכהן ורבי שמעון בן נתנאל[55] – "אף[56] הם פתחו במעשה מרכבה, אמרו יום א' בתקופת תמוז היה ורעשה הארץ ונראתה הקשת בענן ויצאה בת קול ואמרה…".

 

מכך רואים, שרבי שמעון בן נתנאל היה מ"מארי קבלה", עד כדי כך שעיסוקו במעשה מרכבה גרם לכך ש"רעשה הארץ… ויצאה בת קול ואמרה…" – הוא "המשיך" והוריד[57] את השכינה למטה[58], ומכך מובן שהוא היה "דירא לשכינתא".

 

בין התנאים הנזכרים לעיל, יש לרבי שמעון בן נתנאל מעלה מיוחדת, אשר על כן דוקא הוא נקרא שמעון בדומה לרבי שמעון בר יוחאי, כדלעיל בסעיף ג':

 

רבי אלעזר בן ערך רק חזר על ענין אשר למדו רבי יוחנן בן זכאי – "למדתני"[59] – אך לא הוא חידשו. וגם בין רבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל, אשר דרשו במעשה מרכבה באופן של "פתחו"[60], בכח עצמם ובמיוחד לפי הפירוש הידוע[61] "פתח רבי שמעון" וכדומה, שהכוונה היא לפתיחת ענין וצינור חדש – יש מעלה מיוחדת לרבי שמעון בן נתנאל ביחס לרבי יוסי הכהן[62]:

 

כהונה, ההכנה[63] לעמוד לשרת לפני ה' – מעלתו של רבי יוסי הכהן – ניתנת בירושה, ולכן גם "פתיחתו"[64] במעשה מרכבה אינה לגמרי בכח עצמו.

 

ההוכחה המושלמת לכך שכל מציאותו של האדם מאוחדת עם אלקות והוא "דירה לשכינתא" היא כאשר הפתיחה במעשה מרכבה, באופן הגורם ל"רעשה הארץ…" נעשית לגמרי בכח עצמו. ואת זאת מוצאים דוקא אצל רבי שמעון בן נתנאל, שלא היה כהן[65], אך למרות זאת "פתח" במעשה מרכבה באופן האמור לעיל.

 

ט. הקשת בענין בתקופת תמוז – גילוי־שכינה נעלה

 

מעלתו של רבי שמעון בן נתנאל, על פני רבי אלעזר בן ערך, בדרשו במעשה מרכבה, מודגש גם בכך, שדוקא כאשר הוא פתח במעשה מרכבה "רעשה הארץ ונראתה הקשת בענן", וזאת בנס, כיון שהיתה זו תקופת תמוז, שהעננים אינם מצויים בה[66], ולכאורה נדרש הסבר[67]:

 

מסופר בגמרא[68] על מעלתו של רבי יהושע בן לוי, שלא נראתה קשת בימיו, כיון שהקשת היא סימן לכך שלא יחרב העולם, "ואם יש צדיק גמור בדור אין צריך אות"[69]. ואם כך, מהי המעלה בכך שעל ידי עיסוקו במעשה מרכבה "נראתה הקשת בענן"?

 

ההסבר לכך הוא:

 

ב"קשת" ישנם שני ענינים: (א) זוהי אות ברית לכך ש"לא יהיה עוד מבול"[70], (ב) על ה"קשת" נאמר[71], שזהו "דבר שהוא מוקש לי", מושווה לקדוש־ברוך־הוא, ולפיכך ההלכה[72] היא שאסור להביט בה, כי על ידי הבטה הרי הוא "לא חס על כבוד קונו"[73]. ועוד ועיקר(ג) מפורש במעשה מרכבה[74]. אשר בו אנו דנים: כמראה הקשת אשר יהי בענן… כן מראה… מראה דמות כבוד ה'. ומובן, שגילוי נעלה של השכינה גורם להיראות "קשת בענן"[75].

 

הענין הראשון של ה"קשת" קיים רק כאשר הקשת מופיעה ביום מעונן, כשהעננים מצביעים על היות יום זה יום של דין[76],

 

אך העננים והקשת המופיעים על ידי דרישה במעשה מרכבה אינם אות לשלילת ה"דינים"[77], אלא סימן לגילוי נעלה של השכינה,

 

ולפי זה מובן יותר כיצד היה אצל רבי שמעון בן נתנאל ענין של "תורתו אומנתו", באופן של היותו "דירה לשכינתא".

 

י. "אל תהי רשע בפני עצמך" – דוקא בדורו של רבי שמעון בן נתנאל

 

אחד הדברים המתארים את דרגתו הנעלית של רבי שמעון בר יוחאי הוא אמירתו[78]: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין". וכיון שמהותו של רבי שמעון בר יוחאי התבטאה ב"תורתו אומנתו", מובן, שיכולתו לפטור את כל העולם כולו מן הדין קשורה לענין של "תורתו אומנתו"[79].

 

כבר הוסבר בהרחבה[80] מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", שזאת לא על ידי יכולתו להשפיע על אנשי דורו לחזור בתשובה[81], אלא שזכותו שלו היתה גדולה כל כך, שהקדוש־ברוך־הוא היה יכול לא להתחשב בעוונות הדור, והוא "סובל כל עוונותיהם ופוטרן מן הדין"[82].

 

כיון שגם אצל רבי שמעון בן נתנאל היתה המעלה של "תורתו אומנתו" בדומה לרבי שמעון בר יוחאי, כדלעיל, הרי גם פעולתו בעולם היתה בדומה לדברי רבי שמעון בר יוחאי "יכול אני לפטור כל העולם כולו מן הדין".

 

לפי זה יובן גם הקשר של ההוראה השלישית שבמשנה – "ואל תהי רשע בפני עצמך" – לשתי ההוראות הקודמות:

 

דוקא מפני הענין של "תורתו אומנתו" שהיה אצל רבי שמעון בן נתנאל כרבי שמעון בר יוחאי, המתבטא בשתי ההוראות הראשונות במשנה, אשר משום כך הוא מגן על דורו ו"סובל כל עוונותיהם" – יש צורך באזהרה "ואל תהי רשע בפני עצמך":

 

בדרך כלל, ההנהגה לגבי מי שמחשיב עצמו רשע, וכתוצאה מכך אינו מתעורר מעצמו לחזור בתשובה, היא באופן של "יאה עניותא ליהודאי"[83] – שמובאים עליו פורעניות ויסורים ר"ל כדי לשברו ולהביאו לחזור בתשובה.

 

אך לא כן היה בדורו של רבי שמעון בן נתנאל, אשר זכותו הגנה עליהם מפני הפורעניות,

 

ולכן היה צורך באזהרה מיוחדת "ואל תהי רשע בפני עצמך" – שכל אחד יכול וצריך, ובסופו של דבר בל ידח ממנו נדח, וכל אחד יחזור בתשובה. ויותר מכך: אין הוא צריך להזדקק ליסורים וכדומה, אלא הוא יכול לחזור בתשובה מתוך הרחבה וחיי מנוחה ושלוה.

 

(משיחות ש"פ בהעלותך, שלח ובלק תשכ"ח)

 

 

מקורות והערות

 


[1]משנה יג.

[2]ברש"י ומח"ו לא גרסי "ובתפלה" (וראה רבינו יונה ותויו"ט). אבל אדה"ז בסידורו נקט כהגירסא שבפנים. וראה לקמן הערה 15.

[3]ב"ק ל, א.

[4]ראה מפרשי המשנה.

[5]להדיעות דמצות תפלה היא דרבנן (רמב"ן בהשגותיו לסהמ"צ מ"ע ה'. וכן דעת רוב הפוסקים – מג"א או"ח סי' קו סק"ב. וראה לקר'ת בלק ע, סע"ג ואילך). אבל ראה תניא פנ"ג, מכתב אדה"ז להרר"א משקלאוו (נדפס בבית רבי ח"א כ, א (ס' אגרות קודש אדה"ז (קה"ת, תש"מ) ע' לב ואילך)). ועוד. ואכ"מ.

[6]דק"ש ענינה קבלת עול מלכות שמים (ברכות פ"ב מ"ב. שם כ, ריש ע"ב. ובכ"מ). ותפלה היא עבודה שבלב (תענית בתחלתה), ו"רחמי נינהו" (ברכות שם), ועוד. וראה מפרשי המשנה.

[7]פ"ד מ"ד. וראה שרע אדה"ז או"ח סצ"ח ס"ג ובמ"מ שם.

[8]כפי' הרמב"ם, ועוד (ראה מדרש שמואל). וראה תניא רפ"א.

[9]ובאבות דר"נ ספי"ז לא הובא בבא זו.

[10]מתלמידי ריב"ז שנמנו במשנה ח' (לגירסת אדה"ז – מ"ט). וכאמרו (משנה יו"ד) "הם (החמשה תלמידים) אמרו שלשה דברים".וצע"ג בסה"ד ע' רשב"י (אות א') שציין למשנה זו (וראה שם אות בי מס' היוחסין). וראה מדרש דוד לאבות (לר' דוד הנגיד – נכד הרמב"ם), שמפרש דר"ש כאן הוא רשב"י [ולהעיר, שרק במשנה "ר' יהושע אומר עין כו'" מפרט ומפרש "ר' יהושע ע"ה הי' מכלל חמשה התלמידים שנזכרו לעיל"]. וראה לקמן בפנים סעיף ד־ה.

[11]ראה בס' דרישת מרדכי (אמסטרדם, תקכ"ו) לאבות, דג' הוראות המשנה קאי במי שעוסק בתורה בקביעות, שאל תאמר שגם בזמן ק"ש ותפלה יהי' עוסק בתורה בשביל שתורתו אומנתו, ואל ימהר בתפלתך כדי ללמוד, ואל תאמר שאתה נעשה רשע שמבטל תורה – כי דוקא רשב"י וחביריו אין מפסיקין לק"ש ולתפלה, אבל אנו מבטלין.וראה גם בס' זרוע ימין לאבות (להחיד"א), דהוראת המשנה "הוי זהיר בק"ש ובתפלה" – "כלפי מי שתורתו אומנתו מדבר" [אלא ששם מפרש שגם תורתו אומנתו יש לו להפסיק לק"ש – לאפוקי מהירושלמי שהובא לקמן בפנים, וכן להיות זהיר בתפלה – כי גם הם מתפללים אם רוצים. ומציין לספרו ברכי יוסף או"ח סי' ע', עיי"ש],

[12]שבת יא, א. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סו"ס קו. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ד-ה.

[13]ברכות פ"א סה"ב. שבת פ"א סה"ב.

[14]שאינם באותו הגדר דתורתם אומנתם. וראה שבת (וירושלמי) שם: א"ר יוחנן כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפלה. ולהעיר מרמ"א או"ח ס"צ סי"ח, ואדה"ז שם סי"ז.

[15]ולהגורסים – ראה לעיל הערה 2 – "הוי זהיר בק"ש" (ולא – "ובתפלה") – יש לומר, שב' בבות הראשונות הן הוראות לחביריו: האי – שיהיו זהירים בק"ש (אף שהוא עצמו אינו מפסיק לק"ש), והב' – "וכשאתה מתפלל כו'", כבפנים.

[16]ראה פי' עד"ז במדרש שמואל, ד"כשאתה מתפלל" קאי על תפלת נדבה.

[17]ראה ר"ה בסופה. וברבינו יונה לרי"ף ברכות (ח, א) דרשב"י הי' מתפלל משנה לשנה*. וראה ניצוצי אורות (להחיד"א) לזח"ב קפח, א. ועוד.* ראה גם שבת (לג, ב) "בעידן צלויי.. ומצלו". ואף שבתוד"ה בגון רשב"י (שבת יא, א) מפרש ד"מצלי היינו ק"ש" – כבר הקשו, שהרי דעת רשב"י היא שגם לק"ש אין מפסיקין (כנ"ל בפנים מהירושלמי). וראה יפה מראה לירושלמי ברכות שם. ברכ"י שם, יצחק ירנן (שאלוניקי, תקמ"ו) לרמב"ם הל' ק"ש פ"ב ה"ה – דיש לפרש "בעידן צלויי" בזמן שרצו להתפלל כו', עיי"ש.

[18]רש"י, רע"ב ועוד כאן. ע"פ ברכות כט, ב.

[19]ראה גם דרישת מרדכי – נעתק לעיל הערה 11.

[20]יד מלאכי כללי שני התלמודים אות יו"ד. וש"נ.

[21]ביד מלאכי "רחוק". אבל בכס"מ לפנינו (הל' גירושין פי"ג הי"ח) הוא כבפנים.

[22]שלמטה מדרגתו. וראה ע"ד החסידות – מאמרי אדה"ז אתהלך־לאזניא ע' ריא. אוה"ת ויקרא ע' רנז. סה"מ תרכ"ז ע' עדר.

[23]ירושלמי ברכות ושבת שם. הובא בבעל המאור שבת שם. תוד"ה כאן – מו"ק ט, ריש ע"ב (וע"פ המבואר בפנים, דמ"ש בירושלמי הוא רק בנוגע לרשב"י עצמו – מתורצת קושיית הגליון הש"ס שבת ומו"ק שם).

[24]כ"ה בירושלמי שבת שם. ועד"ז בבעל המאור שם. ובירושלמי ברכות: תדיר. וראה שירי קרבן לירושלמי שבת שם, דהגירסא חדוד נר' עיקר [ובא בהמשך לתי' הירושלמי "זה שינון וזה שינון", שהוא לשון חידוד, וכמ"ש בקה"ע שם],

[25]ראה גם המשך תער"ב ח"ב ע' א'סו, שמקשר דעת רשב"י דאין מפסיקין לק"ש עם דרגת תורתו אומנתו שלו ש"הי' במעלה ומדרי' עליונה". וראה גם אוה"ת ואתחנן ע' עט־פ.

[26]וגם לתי' הב' בירושלמי "רשב"י כדעתי' כו'" – יש לומר, שהוא רק בתורתו אומנתו בדרגת רשב"י.

[27]ועפ"ז יש לפרש לשון הבבלי "כגון רשב"י וחביריו" – עד שיצא מן המערה.

[28]ראה עד"ז בס' יד דוד לתוס' מו"ק שם. ושם, שלכן הפסיק לק"ש בהיותו במערה, כמ"ש בתוס'. הובא לעיל שוה"ג להערה 17.

[29]שם בסוף העמוד.

[30]רש"י שבועות ב, ב ד"ה משמו. רמב"ם בהקדמתו לפיה"מ ד"ה הפרק הששי. ועוד.

[31]משנה ח (ולגירסת אדה"ז – מ"ט).

[32]משנה יו"ד.

[33]וכמו שלא העתיק שמות האבות דשאר תלמידי ריב"ז – ממשנה ט' (ולגירסת אדה"ז – מ"י) ואילך.

[34]ולהעיר מספר היוחסין (הובא בסה"ד ע' רשב"י אות ב') "אע"פ שר"ש סתם בפ"ב דאבות שאמר הוי זהיר בק"ש הוא ר"ש בן נתנאל דבר הלמד מענינו". וראה הנסמן לעיל הערה 10.

[35]שהרי חלוקת המשניות היא חלוקה ע"פ תורה (ונוגע לדינא – ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 155 בהערה. וש"נ) – ועכצ"ל שלימוד משנה זו כמו"ש בפ"ע הוא ענין בפ"ע.

[36]ויצא כט, לג. וראה לקוטי לוי"צ אגרות־קודש (ס"ע שלט) לגבי רשב"י.

[37]פ"ה. ומבואר (המשך תער"ב פרק ערה. לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 84 ואילך, וש"נ) דעיקר ענין הפנימיות הוא בשמיעה. ואף שמבואר (אוה"ת ואתחנן ע' עד ואילך. ובקיצור בהמשך תער"ב שם), שהענין דתורתו אומנתו הוא בחי' ראי' שלמעלה משמיעה, "אעברה נא ואראה גו'" – אולי יש לומר: ה"שמיעה" (השכלה) היא בתורה, וה"ראי'" – באלקות (שבההשכלה). ולהעיר מהענין ד"רואין את הקולות".

[38]להעיר משל"ה יג, א ואילך (בהגה"ה) ע"ד הזכרות שמות שית סדרי משנה, מדרשי רז"ל (אבל אינו מזכיר שמות התנאים כו' – כי מדבר ע"ד לימוד ספרים הנ"ל, עיי"ש).

[39]וע"ד מ"ש בתניא (פל"ז – מח, ב) ד"בכל תלמוד ירושלמי היא (מצוה צדקה) נק' בשם מצוה סתם .. מפני שהיא עיקר המצות מעשיות .. שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח א' מנפש החיונית .. אבל בצדקה .. כל כח נפשו החיונית מלובש כו'".

[40]ראה מג"א או"ח סק"ו סק"ד. שו"ע אדה"ז שם ס"ד. שם ס"צ סי"ז. תניא ספכ"ג. ועוד.

[41]אגה"ק סכ"ו (קמג, א). וראה לקו"ת אחרי כח, א: וכל עסק רשב"י הי' בנגלה כו'.

[42]ח"ג רלח, ב – שעליהם דוקא נאמר (תצא כב, ו) "לא תקח האם על הבנים".

[43]להעיר מענין המרכבה דהאבות, דלא רק שהיו מרכבה "כל ימיהם" (תניא פכ"ג. רפל"ד. פל"ט), כ"א גם "שכל אבריהם כולם" (שם פכ"ג), ו"הם וכל אשר להם" (שם פל"ט) היו מרכבה.

[44]בהקדמה (א, ב) – ד"על מארי קבלה אתמר לא תקח האם על הבנים". ומ"ש בזהר הנ"ל "אית מארי משנה" – י"ל הכוונה לאלה שמחברים נסתר ונגלה (ראה לקמן הערה 47. כסא מלך לתקו"ז שם).

[45]תו"א לח, ד. אוה"ת ויקרא ע' רנו. סה"מ תרכ"ז ע' רעא ואילך. ועוד.

[46]ישעי' נא, טז.

[47]ראה סידור דש, סע"ב. מאמר ל"ג בעומר ושלאחריו בהמשך והחרים תרל"א.וגם "תורתו של רשב"י בנגלה שהיתה תורתו אומנתו פי' כלי שלו שהי' יודע הפנימיות בכל פשוטי ההלכות ובשעה שהי' לומד הי' ממשיך עצמות אוא"ס .. ע'יי פנימיות התורה" (המשך תרס"ו ס"ע מה. ועוד), כידוע שרשב"י הי' מחבר סתים וגליא (נסמן לקמן הערה 49. ועוד. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 131 ואילך). וראה לקו"ת מטות פד, סע"ג. ועוד.

[48]אוה"ת שם (בריש העמוד). סה"מ תרכ"ז שם.

[49]ראה אוה"ת (ע' רנז) וסה"מ תרכ"ז (ע' עדר) שם, דרשב"י "הי' תמיד בבחי' ביטול .. ואפ"ל (ש)דוקא רשב"י לפי שחיבר סתים וגליא".

[50]זח"א רכה, א.

[51]זח"ב חל, א. וראה בהמצויין בניצוצי זהר (מרגליות) שם.

[52]ראה המשך תער"ב (ח"ב ע' א'סו) דרשב"י ס"ל דאין מפסיקין לק"ש "לפי שתורתו אומנתו דרשב"י הי' במעלה ומדרי' עליונה שגם בהנגלה הי' מאיר בו האלקות שבההלכה" – והרי ענין זה הוא מצד עוצם הביטול דרשב"י, כמבואר בהמשך תרס"ו שם.

[53]חגיגה יד, ב. ירושלמי שם (פ"ב ה"א).

[54]בירושלמי שם גריס "ר' יוסף הכהן" – אבל בפשטות זהו ר' יוסי הכהן תלמיד ריב"ז (וראה ג"כ סה"ד ע' ר' יוסי הכהן). ואכ"מ.

[55]כ"ה בירושלמי שם. ובבבלי – ר' יהושע.

[56]לשון הירושלמי שם.

[57]ראה סדור (עה, ג. המשך תרס"ו שם) בפי' "תורתו אומנתו" – "שע"י לימוד ההלכות הרי ממשיך מאור א"ס .. כמשל כלי האומנות כוי".

[58]ראה לקמן בפנים ס"ט ובהנסמן שם.

[59]בירושלמי ליתא תיבת "שלמדתני". אבל דוחק לומר דפליגי במציאות. – בחדא"ג שם (בתי' הב') ש"מדרך ענוה אמר … שלמדתני". אבל לכאורה דוחק הוא. וראה עיון יעקב שם.

[60]אף שהלשון "פתח" איתא גם על ר"א בן ערך – הרי מפורש שם "דבר אחד שלמדתני" (כבפנים). וראה עיון יעקב הנ"ל.

[61]סד"ה כי כאשר תרע"ח.

[62]ולהעיר, שבבבלי משמע שרק ר' יהושע דרש ולא ר' יוסי הכהן. אבל בירושלמי – "אף הם פתחו".

[63]משא"כ בשאר השבטים צ"ל "נדבה רוחו אותו והבינו מדעו וכו'" (רמב"ם סוף הל' שמיטין ויובל).

[64]ועד"ז דר' יהושע (לגירסת הבבלי) – שלוי הי' (ערכין יא, ב. ועוד).

[65]בתוספתא ע"ז (פ"ג, ג): מעשה בר"ג הזקן שהשיא את בת בתו לשמעון בן נתנאל הכהן. ומדהביאו בסה"ד (מס' היוחסין) בע' רשב"ג מוכח שס"ל שזהו רשב"ג תלמיד ריב"ז.אבל בפשטות, שמעון בן נתנאל הכהן שבתוספתא שם הי' עם הארץ, שהרי סיפור הנ"ל בא בהמשך להדין ש"נותן לו (לע"ה) גדולה ופוסק עמו כוי" [וראה חסדי דוד לתוספתא שם (ושם, "ושמא הוא שמעון בן נתנאל תלמידו של ריב"ז דדילמא כהן הוה")].וכן משמע קצת מזה שדוקא ר' יוסי נקרא " (ר' יוסי) הכהן"*, ולא רשב"ג.* כי אין לומר שכן הי' נקרא בפי הבריות עד שזה נעשה שמו – שהרי במשנה יו"ד וי"ב איתא ר יוסי סתם (בלי ההוספה "הכהן"). ומוכח מזה, שהוספה זו היא כדי להודיע איזה ר יוסי הוא, וא"כ מדוע הסימן דר' יוסי הוא הכהן, ושל רש" – (שם אביו) "בן נתנאל"?[ולפ"ז, גס ממשנה זו ראי' שר' אליעזר בן הורקווס לא היי כהן (ראה הרד"ל במבוא לפדר"א), שהרי גס כאן לא נאמר עליו "הכהן"],אבל אין זו ראי' מוכחת, כי י"ל שהי' באותו מעמד (אף שלא נכלל במנין התלמידים) עוד אחד ושמו שמעון והיי כהן [וכן אחד ששמו יהושע והי' לוי – ולכן לא נק' ר' יהושע כאן "הלוי" (ראה הערה הקודמת)].

[66]רש"י חגיגה שם. קה"ע לירושלמי שם.

[67]ראה גם חדא"ג חגיגה שם.

[68]כתובות עז, ב.

[69]רש"י כתובות שם.

[70]נח ט, ט ואילך.

[71]ב"ר פל"ה, ג.

[72]חגיגה טז, א. טושו"ע או"ח סי' רכט ס"א.

[73]חגיגה שם. וראה זח"א עא, ב. זח"ב סו, ב. זח"ג פד, סע"א. ועוד.

[74]יחזקאל א, כח (כמובא בחדא"ג שם).

[75]ראה זח"א בהקדמה (א, ב) ובהנסמן בניצוצי זהר (שם) ושערי זהר (מרגליות) לחגיגה יד, ב.

[76]ראה ברכות לב, ב. ועוד.

[77]בקה"ע לירושלמי שם, דמה שנראתה הקשת בענן הוא "לומר שכדאי הן דברים אלו לרחם על הארץ ולכרות עליהם ברית כו'" – אבל לפענ"ד צ"ע: א. איך יפרש הקשת שבמרכבה (ביחזקאל שם), ב. למה לדמותו לקשת דמבול ולא לקשת דמרכבה, דבזה עסקינן.ובכל אופן גם לפירושו יש לומר, ע"פ משנ"ת בלקו"ש [המתורגם] ח"ד (ע' 213 ואילך), דמה שלא נראה הקשת בימי ריב"ל הוא להיותו "צדיק גמור בדור" (רש"י כתובות שם), שהוא מעורב בדור, מתקן מזכך ומטהר אנשי דורו; ועד"ז מה שרשב"י לא נראתה קשת בימיו (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב. ב"ר שם, ב. רש"י נח ט, יב. זח"ג טו, א. לו, א. ועוד) – י"ל שזהו מצד מעלתו שהי' בבחי' יסוד עולם (זח"א רנה, סע"א. ז"ח ר"פ וירא), שלמעלה אפילו מבחי' "בני עלי'" (סוכה מה, ב), ופעולתו ש"כל היכא דהוה מחי ר"א הוי נזסי ר"ש" ואמר "איכא מילתא דבעי לתקוני כו'" (שבת לג, סע"ב) [ולהעיר מנצו"א לזח"א (רכה, א). דרק במחוז רשב"י לא נראה הקשת];משא"כ מצד העילוי ד"תורתו אמנתו" שענינו בפשטות – התעסקות בתורה ולא בהדור*, עם (העולם) שמסביבו (וראה סידור עה, ג־ד) – י"ל, שמצד עילוי זה נעשה רק "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" (סוכה שם), כדלקמן בפנים סעיף יו"ד**.* ולהעיר שהוריד גשמים בדורו (זח"ג נט, ב) לא ע"י דיבור (ותפלה) בצרכי הדור, כ"א בתורה ובמילא ירדו גשמים.** במקומות שנסמנו בהערה 49 איתא, דזה שלא נראתה הקשת בימיו הי' מצד העילוי דעסק התורה שלו. ואולי י"ל שזהו מצד מה שפעל ע"י זה על אנשי דורו (כדמשמע בסה"מ תרכ"ז שם – גבי חזקי'). וראה לעיל ע' 331 בפי' "די לעולם אני ואתה" (שבת שם).

[78]סוכה שם.

[79]ראה גם לקו"ת מטות פז, ד.

[80]לקו"ש ח"ד שם ובהערה 40, 43. וראה גם לקו"ש ח"כ ע' 152.

[81]ואז התמי' גדולה שהו"ל לעשות כן בפועל, ולא רק "יכולני".

[82]רש"י סוכה שם.

[83]חגיגה ט, ב. ובפי' הר"ח שם.

 

פרסום תגובה חדשה

test email