בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשכ״ו

מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל[1], דבכלל זה קאי הן על זמן הזה והן על לעתיד לבוא, כמו שמסיים[2] כעת יאמר לישראל מה פעל א-ל, כב׳ הפירושים בזה[3], כעת לשון הוה, וכעת שיבוא הזמן (בעתיד), שמזה ג״כ מובן שההתחלה דמי מנה קאי ג״כ הן על הזמן דאז והן ובעיקר על הזמן שעליו כתוב[4] והי׳ מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר מרוב, שזה כולל ג״כ שני הענינים שאומר, מספר ולא יספר, ועד״ז הוא ג״כ בפסוק זה שאומר מי מנה ומספר, שבהמספר יש את שתי האפשריות לפרש התיבה[5], שאפשר לספור, או כמו שזה נמשך כפי פירוש הפשוט בהתחלת הכתוב מי מנה, שמי יכול למנות כיון שלא יספר. ואומר כאן את שתי הדרגות, תחילה יעקב, מי מנה עפר יעקב, ואח״כ ומספר את רובע ישראל, שזה כולל ג״כ את כל בנ״י[6], מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, שלכן הנה גם כפשוטו הפירוש דיעקב הוא הרי מלשון עקב[7], תחתית המדריגות שבנשמות בנ״י, שאח״כ זה משתלשל ויורד גם כאן בנשמה בגוף שהם בבחי׳ רגליים ועקביים, עקב, עד ומספר את רובע ישראל, שישראל הוא הרי (כדאיתא בספרים[8]) אותיות לי ראש, שאצל בנ״י זהו הענין דראש ומוחין עד לדרגא שאין למעלה הימנה, ששני אלה נכללים באותו הענין דמי מנה ומספר יעקב וישראל. אבל כל ענין הוא הרי בדיוק, וצריך להבין⁵מדוע אצל יעקב מחבר הכתוב את התיבה עפר, ואח״כ אצל ישראל אומר רובע. עוד צריך להבין מה שאצל יעקב כתוב עיקר הענין שאי אפשר למנות, דזה כתוב בהנוגע לעפר יעקב, משא״כ אצל ישראל, שישראל הוא הרי דרגא גבוהה יותר מיעקב, כנ״ל שזהו בדוגמת הראש לגבי העקב, הנה כאן כתוב התיבה ומספר, שנותן מקום גם להפירוש שכאן תהי׳ אפשרות למנות.

ויובן זה בהקדם כללות הענין, דמ״ש עפר יעקב ורובע ישראל הרי זה קאי על הזמן שהנשמה יורדת למטה, דאז שייך לומר הענין דעפר. דענין יעקב וישראל ישנו גם למעלה כמו שהנשמות הם קודם התלבשותן בגוף, דגם אז ישנו הענין דראש ורגל, משא״כ הענין דעפר שזהו הענין דעפר ועד לעפר דעוה״ז התחתון, הנה זהו ענין הנשמה כמו שמלובשת בגוף. ועד״ז הוא ג״כ הרובע ישראל, כמפורש במדרשים[9] ומובא ברש״י שם שקאי על ישראל המולידין נשמות חדשות, הענין דפרו[10] ורבו[11], שזהו דוקא כאשר הנשמה יורדת בגוף, שאז נעשה הענין דגילוי א״ס[12], שזהו ענין רביעותיהן של ישראל באופן שא״א למנותם כפירש״י, שירידת הנשמה כאן למטה היא כמ״ש בעץ חיים[13] ומובא בתניא[14] שלא ירדה למטה לתקן את עצמה אלא רק לברר, שענין הירידה כאן למטה היא בשביל עבודת הבירורים, שבעבודת הבירורים כמה פרטים, אבל כללות הענין הוא כדי לברר דבר שנמצא בתערובות, ואחרי הבירור לזככו ולהעלותו עד שזה יתקשר ויהי׳ דבר אחד עם מקורה ושרשה, וזהו תכלית הירידה כאן למטה.

ובזה יובן ג״כ מ״ש בפסוק במזמור פ״ז שבתהילים[15] אוהב ה׳ שערי ציון, ומפרש בגמרא[16] שאוהב ה׳ שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שבתי כנסיות הו״ע התפילה ובתי מדרשות הו״ע התורה, וזהו מה שאומר שישנו ענין נעלה יותר שזהו שערים המצויינים בהלכה[17]. דלכאורה אינו מובן, מהי המעלה דשערים המצויינים בהלכה ע״ג הענין דבתי כנסיות ובתי מדרשות. ואפילו אם נאמר שהפסוק מדבר במעלת התורה אפילו לגבי ענין התפילה, הרי בתורה גופא מהי המעלה דמצויינים בהלכה יותר מבתי מדרשות סתם. ויובן מהמבואר באגה״ק[18], דאומר שהענין דתורה יכול להיות השקלא וטריא, עד שיכול להיות אפילו דין והלכה אבל זהו אופן הלכה דאלו ואלו דברי אלקים חיים[19], במילא כאשר מגיע לבירור, אינו יודע כיצד צ״ל הדין, האם כמו בית הלל שזהו להקל ולהתיר, כמבואר[20] שזהו להתיר הדבר ממאסרו ולשחררו ולבררו ולזככו ולהעלותו למקורו ושרשו, או שהדין הוא כפי בית שמאי שזהו היפך הדבר, הנה ענין הבירור בפועל נמשך רק כאשר ישנה הלכה, וההלכה היא באופן דהמצויינים בהלכה, שזה נמשך בפסק דין שהלכה כמותו, שאז יודע באיזה אופן צ״ל הבירור, או באופן דבירור כפשוטו או באופן דדיחוי ודחי׳, אבל בכל אופן הנה אז הוא יכול לקיים (דורכפירן) את רצון הבורא, שזהו תכלית ירידת הנשמה למטה, ענין הבירורים, שלכן זהו במעלה לא רק לגבי בתי כנסיות אלא אפילו לגבי בתי מדרשות, ששם יכול להיות השקו״ט עד הלכה, אבל הלכה באופן דאלו ואלו דברי אלקים חיים, משא״כ בשערים המצויינים בהלכה.

והנה[21] בענין הבירור יש כמה אופנים, דכללות הבירורים הוא באופן דאור ישר או אור חוזר בלשון הקבלה, או בלשון החסידות מלמטה למעלה או מלמעלה למטה[22]. וכידוע הדוגמא לזה ממצרף לכסף[23], דכאשר ישנו כסף המעורב יחד עם סיגים ועם פסולת ישנם שני אופנים לבררו, הבירור באופן דמלמטה למעלה, שקודם מצרף את הכסף ומוציא הסיגים קשים ביותר, הפסולת הכי גס שאין בו טוב כלל, אח״כ נשאר כסף נקי יותר מכמו שהכסף הי׳ נקי מקודם, אבל אעפ״כ עדיין יש בו כמה חלקים של סיגים, עד שהוא מבררו עוד הפעם ומוציא משם את הסיגים שאינם גסים כ״כ כמו הסיגים הקודמים, אבל אעפ״כ זהו עדיין פסולת, וכך הוא מברר בירור אחר בירור עד שזה נשאר כסף נקי לגמרי מכל סיג ופסולת. ואח״כ ישנו הבירור באופן דמלמעלה למטה, שמברר באופן שתחילה מוציא את הכסף הנקי ביותר, ונשאר אח״כ כסף עם סיגים אבל אין לכסף זה את העילוי שהי׳ לו מקודם כשהי׳ מעורב בתוכו הכסף נקי ג״כ, אח״כ הוא ממשיך לברר עמוק יותר (טיפער) ומוציא גם את הכסף שאינו נקי כ״כ כמו הקודם אבל אעפ״כ הוא ג״כ בלי פסולת, וכך הוא מברר בירור אחר בירור עד שלא נשאר כי אם סיגים ופסולת בלבד.

וידוע הדוגמא לזה בעבודת האדם, שיש איך שכאשר יהודי עומד משנתו שאז הנה נשמה באפו[24], והתחלת עבודתו היא מודה אני לפניך מלך חי וקיים (רק) שהחזרת בי נשמתי, אבל הנשמה היא עדיין באפו, היינו שאין זה כי אם שיצא מהשינה שזהו אחד מששים למיתה[25], הפסולת כבר יצא ממנו, אבל זה עדיין מעורב בו, שהרי אסור לו אפילו לומר בדיבור הענין דשמות הקדושים[26]. אח״כ ישנו מה שבא אח״כ והולך בבירור נעלה יותר, שאומר אח״כ את ברכות השחר שהם הרי ג״כ שמונה עשרה כנגד תפילת שמונה עשרה[27], עד שהוא כבר יכול להגיע גם לדרגת הודו להוי׳, דהן אמת שהוא אוחז עדיין באופן דהודאה, שכדי שיוכל לקיים את רצון הקב״ה אין זה מה שהוא מבין זאת בהבנה והשגה, ואין לו בזה הרגשה, אלא שהוא עושה זאת באופן דהודאה, שהוא מודה שהצדק הוא עם הוי׳, אבל כאן הוא כבר קשור עם שמות הקדושים. אח״כ יש איך שעולה עוד יותר, שגם פסולת זו הוא מברר ומשליך מעצמו (און וואַרפט פון זיך אַראָפּ) ע״י פסוקי דזמרה, שזהו מה שהוא מתעסק עם נפש הבהמית שלא יהי׳ רק ענין של הודאה בלבד, הודו להוי׳, אלא שיהיו גם הפסוקי דזמרה, לזמר עריצים[28], להכרית את הגסות וחומריות של הגוף ונפש הבהמית, שכאשר מזכיר להם על שרשם באמירתו בנוגע לשירת המלאכים שזהו שרשם ומקורם, זה פועל עליהם חקיקה ע״י הלזמר עריצים, להכרית את הקוצים וחוחים המסתירים ומעלימים, והסיגים ופסולת יוצאים ג״כ מגבולו, ונשאר ענין נקי ביותר. אמנם, כל זה הרי אינו כי אם חקיקה מבחוץ בלבד, ואח״כ ישנם ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, שזה נקרא החקיקה מבפנים, שלכן אין שייך שם [ענין של פסולת כלל, אלא] בכל לבבך[29] בשני יצריך[30]. ועד שמגיע אח״כ לתכלית הבירור, שזהו הענין דשמונה עשרה, כעבדא קמי מרא[31], שלגמרי אין מציאותו של עצמו, אלא יש כזו מציאות כמו מציאות דעבד שאינו מציאות לעצמו אלא זהו מציאות האדון[32], ואין שום פסולת וחומריות. וזהו הבירור מלמטה למעלה, או בלשון הקבלה, דאור חוזר.

ואח״כ ישנו אופן הבירור דאור ישר בעבודת האדם, שמצד זה שיש אצלו נשמה נעלית, וגם הגוף אצלו הוא באופן שמתחילת בריאתו וטבעו אינו באופן חומרי וגס אלא הוא מצונן[33] וכו׳ וכו׳, עד שמצד אור הנשמה שאין הגוף מסתיר ומעלים אליו כ״כ, הנה אצלו מופרכים (אָפּגעפרעגט) ענינים דגסות וחומריות, עד שכאשר הנשמה אינה קשורה עם הגוף, או כמו שהיא קשורה עם הגוף באופן שהנשמה מושלת ושולטת על הגוף, אינו זקוק לכפיית הרצון והטבע בכדי שלא תהי׳ לו שייכות לגסות וחומריות, כי מציאותו אינה כי אם תורה ומצוות בלבד. ואח״כ כאשר יורד לעניני עולם (שלכן יותר קל להבין זאת בחיי האדם), הנה בתחילה כאשר מתחיל את תחילת העבודה, בן י״ג, הנה אז הוא הרי בתקופה הקשורה לתורה, כי זהו בין בן עשר למשנה ובן חמש עשרה לגמרא[34], ועד שמגיע בן עשרים לרדוף³⁴בעניני העולם, שאינו מתעסק כי אם בעניני תורה, ולימוד מביא לידי מעשה[35], בעניני מצוות, לא מצד כפי׳ אלא כמו שזהו בטבע הסתדרותו בחיים זהו באופן כזה שהוא עדיין לא הגיע להלרדוף, שאין זה כי אם ענין דתורה ומצוות, בדוגמת המשל מכסף נקי. אח״כ הוא יורד מהעשרים לרדוף בעניני העולם הזה, ובהיכנסו לעולם הנה אז מתעסק עם עניני הרשות, עד שיש לו ג״כ עסק עם ענינים שהם ההיפך דהיתר וכשר וזכאי וטהור, ועמם צריך לפעול את אופן הבירורים בשני האופנים הנ״ל, בהאופן דבירור או בהאופן דדחי׳. שזהו הבירור בדרך אור ישר, וכידוע המבואר בעץ חיים[36] שהענין דהשתלשלות העולמות הי׳ שתחילה הי׳ המובחר וטוב דשבירת עולם התהו שמזה נהי׳ עולם האצילות המבורר והמתוקן, ואח״כ היתה נפילה בעולם שלמטה הימנו שבזה הי׳ בירור נוסף, שהוציאו את הניצוצות שמהם נעשה עולם הבריאה, אח״כ השתלשלו עוד יותר למטה הניצוצות שמהם נעשה עולם היצירה, עד עולם העשי׳, עד הקליפות שהם קשים ורעים[37], שמקומם מצד הבריאה היא בתחתית עולם העשי׳[38].

ובכל בירורים אלו ישנו הענין דפסולת וישנו הענין דטוב, והבירור הוא או בורר פסולת מתוך האוכל, או בורר אוכל מתוך פסולת, אמנם אח״כ ישנו אופן עוד יותר נעלה בבירורים, שבלשון נגלה[39] זהו הבורר אוכל מתוך אוכל. ובזה יובן ג״כ מה שנאמר שאפילו צדיק גמור הנה ביום הולדת שלו ג״כ עולה מדרגא לדרגא[40], שבשנה שעברה הוא ג״כ הי׳ צדיק גמור שהתורה מעידה שהוא הי׳ כך, הנה ביום ההולדת אז נהי׳ בו חידוש שהוא עולה מדרגא לדרגא, עד שנאמר יתירה מזו, שאפילו לאחר ההסתלקות, שאז אין הנשמה מוגבלת, ועאכו״כ לא מוסתר ונעלם בגוף, הנה אעפ״כ בכל שנה ושנה הולך ביום ההולדת ועולה לדרגא נעלית יותר. וכידוע הסיפור מבעל השמחה והגאולה בהנוגע לאביו[41], שבמילא מובן מזה בהנוגע לעצמו[42]. דלכאורה אינו מובן, דכל יהודי לאחר י״ב חודש הרי הוא בודאי טוב לגמרי, עאכו״כ מי שאפילו בחיים חיותו הי׳ צדיק, ואח״כ עבר את כל הענינים הקשורים לפטירה והסתלקות, ואעפ״כ אומרים שמידי שנה בשנה ביום ההולדת נהי׳ מזמור נעלה יותר (אַ העכערער קאַפּיטל) בתהילים עם ענינים נעלים יותר ועם עבודה נעלית יותר. אלא שזהו כמו האופן דבורר אוכל מתוך אוכל, שגם לפנ״ז הי׳ זה ענין של אוכל, ח״ו לא סיגים ולא פסולת, אבל באוכל גופא יש כמה דרגות, עד לדרגא דעולה על שולחן מלכים[43], ויותר גבוה ויותר גבוה, עד וקדושים בכל יום יהללוך סלה[44], שהם נקראים קדושים ואעפ״כ זהו סלה, וכדאיתא בגמרא[45] שכל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לה הפסק, וכך יהללוך, השירות ותשבחות שזה מראה על עלייתם[46], זהו עליות לאין קץ.

וההקדמה[47] לזה הוא ג״כ מה שנאמר ששכר הנשמה בצאתה מן הגוף וקודם תחיית המתים הוא בגן עדן, שבגן עדן הרי ישנם כו״כ דרגות, כמו שלפעמים איתא הלשון אין קץ[48], אבל בכללות מחולקים לשני סוגים, גן עדן התחתון וגן עדן העליון. דגן עדן נקרא על שם ויטע הוי׳ גן בעדן[49], וכדאיתא באדרא[50] שישנו עדן תתאה ועדן עילאה, ומזה מובן ג״כ שמהעדן תתאה ועילאה נמשכים (נעמט זיך) ג״ע תחתון וג״ע עליון. דהנה מובן מהאדרא וגם מבואר במ״א בארוכה[51] שהענין דג״ע התחתון וג״ע העליון כמו שזה בספירות זהו ספירת המלכות וספירת הבינה, שהם נמשכים (נעמען זיך) מעדן כמו שזה בז״א ומלכות, שזהו עדן תתאה שממנו נמשך ג״ע התחתון, ואח״כ יש כמו שזה נמשך מחכמה שמזה נמשך ג״ע העליון. דלכן כמ״ש במקום אחר זהו שני סוגי גן עדן, ג״ע התחתון וג״ע העליון, ועל זה אומר בזהר[52] (ומבואר בארוכה בדרוש ובזה הנערה באה)[53] שכדי לעלות מג״ע התחתון לג״ע העליון צריך קודם לעבור דרך העמוד שנקרא זה, שענין העמוד הוא שהוא בטל לגמרי ממציאות הקודמת. דאע״פ שקודם הוא כבר הי׳ ג״כ בג״ע התחתון, שבג״ע התחתון הרי אין שייך לומר בזה ח״ו ענין של פסולת, אלא הוא כולו טוב, עד שמש״נ[54] עץ הדעת טוב ורע שהי׳ בגן עדן, אין הפשט ח״ו שהי׳ בו רע[55], אלא שממנו יכול אח״כ להשתלשל ע״י ריבוי המדריגות שמחוץ לג״ע יהי׳ רע, שלכן הרי כאשר הי׳ האכל מפרי העץ[56], הנה אז לא יכל להישאר בגן עדן[57], כי גן עדן אינו סובל ענין שהוא היפך רצון הבורא[58], ועתה שהוא נמצא כבר בג״ע התחתון, ובפרט כנ״ל שישנם כמה דרגות בג״ע התחתון שאפילו אם הוא נמצא בדרגא הכי עליונה דג״ע התחתון אומרים שלפני שיכול לבוא לג״ע העליון, צריך להיות ובזה, ע״י העמוד, שהוא בטל לגמרי, עד שנעשה כמהות המקום שלשם צריך להגיע, לג״ע העליון, ואם לאו, אינו יכול להיות שם, אע״פ שלפנ״ז הי׳ ג״כ בכזה דרגא ואופן שיכול להיות בגן עדן[59].

וכמו[60] שזהו בכל ענין, הנה בעבודת האדם ישנו גם הענין דגן עדן, שזהו מה שצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה[61], שהענין דהנאה הוא כאשר זהו ענין של פנימיות, ענין של הבנה והשגה, שמזה הרי ג״כ מובן שלא רק בג״ע התחתון ישנו הענין דנהנים שזהו הענין דהבנה והשגה, אלא גם בג״ע העליון. דלכאורה אינו מובן, דמכיון שג״ע העליון נמשך מעדן, מחכמה [דהן אמת שג״ע העליון עצמו זהו בינה, אבל ע״י עבודת האדם שאז ויניחהו גו׳ לעבדה ולשמרה[62], הנה (כדאיתא באדרא)⁵⁰הוא ממשיך מעדן עילאה בהגן ע״י הנהר שזהו יסוד דחכמה הממשיך פנימיות החכמה], מעתה איך שייך לומר שם הבנה והשגה. וידוע הביאור בזה, שזהו שני אופנים שישנם בהבנה והשגה, הבנת החיוב והבנת השלילה. דהשגת החיוב זהו שמשיג את הענין עצמו ושולל הענינים שאין להם שייכות להענין, שע״י מה אפשר להשיג ובמה יש השגה ותפיסא, הנה זהו ע״י ו׳ קצוות של השכל, שלכן יכול להשיג רק ענין המציאות ולא מהות, כי במהות הרי אין שייך להשיג ע״י הבנה והשגה, השגת האדם. ואח״כ ישנו הענין דהשגת השלילה, שאינו משיג את הענין עצמו באופן דתפיסא והשגה, אלא הוא שולל את כל הענינים שהם בסתירה להענין, שאז יודע הענין ע״י שלילת הדבר המסתיר ומעלים ומנגד עליו, דבר הסתר, וכמבואר בארוכה בלקו״ת בהדרושים דאלה פקודי המשכן משכן העדות[63] באריכות בנוגע להחילוק, שכנ״ל בכללות זהו שזה משיג מציאות וזה משיג מהות. שמזה ג״כ מובן שכדי שיוכל לבוא מג״ע התחתון, ששם ענינו להשיג מציאות, שלזה צ״ל ההבנה והשגה ותפיסא, וצריך לעלות לג״ע העליון, ששם ענינו מהות, שאת זה אי אפשר להשיג ע״י תפיסה אלא רק ע״י שלילת התפיסא, לכן צריך ג״כ לאחוז בכזה מעמד ומצב שהוא ג״כ ענין של שלילה, דהיינו ביטול היש, עד ביטול לגמרי. דאע״פ שהיש הקודם גם הי׳ יש דקדושה, שלכן הרי הוא נמצא בגן עדן, אמנם זהו בקדושה גופא באופן דהשגה והבנה ותפיסא.

וכשם[64] שזהו בהבנה והשגה שבתורה ועבודת ה׳, כן הוא גם בכללות ענין העבודה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא[65], שמתחיל מעבודת האהבה, דבזה ישנה האהבה לאהבה את הוי׳ אלקיך כי הוא חייך[66], שזוהי עבודת האלקים שהוא מתבונן שזהו חייך שזהו בדוגמת דבר של אהבה התלוי׳ בדבר[67], מצד זה שהוא חייך, שזה תופס ומרגיש, ולכן נמשך אצלו ג״כ לאהבה את הוי׳ אלקיך, מכיון שכאן הוא מוצא את עצמו. ע״ד כמו שרואים זאת באהבה התלוי׳ בדבר[68], מצד זה שהוא רואה בחבירו מעלה, או מצד זה שהוא מקבל השפעה מהחבר, בין השפעה גשמית בין השפעה רוחנית, שלכן יש לו אהבה אליו, במילא יוצא שהוא אוהב את עצמו, ומצד זה שהוא אוהב את עצמו הוא אוהב את חבירו. וידוע שיש ענין נעלה יותר בזה, האהבה שאינה תלוי׳ בדבר[69], כמו אהבת הבן אל האב, דהן אמת שבתחילת ההתבוננות (כדאיתא בספרי מוסר[70]) מסבירים להבן על הטובות שקיבל מהאב, שמביאו לחיי העולם הזה ואח״כ מביאו לחיי העולם הבא[71], מאכילו ומשקהו ומלמדו תורה עם כל הענינים שבהם מחוייב אב לבן[72], אבל אין זה עדיין אהבה עצמית של הבן, ואין זה כי אם הכנה שאח״כ יהי׳ בגילוי ובתוקף האהבה עצמית שאינה מצד דבר וטעם, אין זה תלוי בדבר וטעם, אלא זוהי אהבה עצמית בגלל שיש לו את האהבה לאב. וכמו״כ בעבודת האלקים, כמו (כנ״ל) לאהבה את הוי׳ אלקיך כי הוא חייך, ואומר[73] קרבת אלקים לי טוב, דהן אמת אשר גם על זה כתיב[74] והי׳ לבבם זה להם כל הימים[75], שזהו ג״כ עבודת אמת ועבודה תמה, אבל אין זה עדיין תכלית השלימות, כי האהבת אלקים היא אצלו עדיין באופן של מורגש, וצ״ל הענין שהוא יבטל את המורגש וההרגשה שהוא מרגיש, שיהי׳ בדוגמת הבן אל האב שהוא אינו מרגיש כי אם את האב, ואז מתגלית האהבה עצמית שאינה תלוי׳ בדבר כלל, דכדי שזה יהי׳, צריך לבטל את מציאותו לגמרי.

ולכן גם בעבודת התפילה, שזהו בכללות עבודת האדם כנ״ל, ישנה גם ההקדמה לתפילה, שבכללותה הרי זה אין[76] עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש[77], שזהו ההכנעה[78] ומרירות[79], וההכנעה ומרירות היא (כמבואר בספרי מוסר וגם בדרושי חסידות)[80] על ריחוק ערכו וריחוק מעמדו ומצבו ממה שצריך להיות, עד שאין זה כי אם נשמה באפו[81], שמזה יוצא אח״כ בעבודת התפילה באופן הראשון. אח״כ ישנו האופן הנעלה יותר, שהכובד ראש הוא על זה גופא, המרירות היא על השאלה מדוע עדיין יש אצלו הרגשתו, מדוע יש אצלו עדיין ההרגש עצמי שקרבת אלקים לי טוב, דהן אמת שזוהי עבודה בקדושה, וזהו ג״כ ציור קדושה, עד שאומרים שהציור דג״ע התחתון היא הבנה והשגה, יושבין ונהנים, שישנו ענין של הנאה, הנה מצד זה גופא הוא מתמרמר. וע״ד כמו שמרירות שקודם התפילה פועלת הביטול שיוכל להתפלל תפילתו בכללות, כך גם עתה הוא מתמרמר על כך שהוא נמצא באופן שיכול ליהנות, שזוהי הנאה מורגשת, והוא רוצה להגיע לתענוג עצמי. והדרך להגיע לזה הוא (כנ״ל באהבה עצמית) עי״ז שישנו הביטול, ובזה הנערה באה, ע״י העמוד שבינתיים, שעי״ז הוא יתבטל לגמרי.

וזהו ג״כ מה שמבואר בלקו״ת[82] על מ״ש[83] שיהי׳ לע״ל ואכלתם אכול ושבוע, דמבואר על זה שעל מה יהי׳ ואכלתם, מה יאכלו, הנה יאכלו את האכול, דבר שהוא אוכל מצד עצמו, או דבר שכבר נאכל, שענין האכילה הוא בכדי שיהי׳ דם ובשר כבשרו, שלכן (כמבואר במ״א בארוכה[84], ושם יותר בתוכן הענין) הנה מה שאכילת האדם היא הרי כדי לברר את החי, שהחי מברר את הצומח וצומח מברר את הדומם, הרי ישנם ד׳ חילוקים דומם צומח חי ומדבר, ומובא בספרי מוסר של חוקרי ישראל ומבואר בארוכה בספרי קבלה וחסידות⁸⁴שתכלית הדומם הוא להתעלות בצומח, תכלית הצומח להתעלות בחי ותכלית החי להתעלות במדבר, והעילוי בהמדבר יהי׳ באופן שיהי׳ דם ובשר כבשרו, עד שדומם צומח וחי נעשים כולם באופן של מדבר, שמזה מובן ג״כ שמזה ישנה אח״כ העלי׳ במדבר שהוא ייצא ממציאות של מדבר (ער זאָל ווערן אויס מדבר), ולא יהי׳ אלא הענין שאליו המדבר צריך להתקשר, שזהו מקורו ושרשו, שאז מדבר הוא הרי ענין מהאוכל, הוא הרי מה שאכל ובירר את הדומם צומח וחי, ואח״כ צ״ל הואכלתם אכול, שמזה גופא יתברר עוד ותהי׳ אכילה במציאות שלמעלה הימנו, עד שזה יהי׳ מציאות (כנ״ל בהדוגמא) שיכולה להיות בג״ע העליון, ובכללות הוא שזה יתבטל ממציאותו (אַז דאָס ווערט אויס מציאות), ואין זה כי אם מציאות המקור שעמו הוא מתאחד, דבכללות זהו בנשמה כנ״ל שג״ע העליון מקבל מצד עצמו בינה, אבל ע״י עבודת האדם נמשך שם חכמה. ואח״כ ישנו למעלה יותר, כמו שעובר עי״ז לעדן, ועוד למעלה מזה.

ועד״ז הוא ג״כ בעבודת הנשמה, דישנם הד׳ דרגות שבנשמה כמו שאומרים[85] נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה יצרתה נפחתה. וידוע הקושיא על זה[86], כיצד שייך לומר טהורה היא קודם שבראתה. אלא שישנו ענין הנשמה עוד קודם שיש בה הענין דבראתה, שבראתה זהו יש מאין והנשמה לפני שעומדת בדרגא דבראתה עומדת באופן דאין, בלי מציאות, ואז היא נקראת בשם טהורה, ומלמטה למעלה זוהי הדרגא הכי גבוהה באופן עבודת הנשמה וביטול הנשמה, שמהבראתה יצרתה נפחתה היא עומדת באופן של טהורה היא.

ובכללות שני החילוקים בהבירורים הם כנ״ל כאשר יש פסולת ואוכל, והוא מברר או פסולת מתוך אוכל או אוכל מתוך הפסולת. ואח״כ ישנו הבירור הנעלה יותר, שכללותו יהי׳ לע״ל, כדאיתא באגה״ק[87] שלע״ל יהי׳ הענין הכל בעליות באורות דקדושה גופא, כי יהי׳ ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ[88], ולא יהי׳ הענין דפסולת וסיגים. ועד״ז הוא ג״כ בזמנים מיוחדים ובימי סגולה ג״כ בזמן הזה, כי כל הענינים שלע״ל נפעלים ע״י עבודתנו במשך זמן הגלות[89]. ועל זה אומר הענין דעפר יעקב, שישנו הענין שאחרי הענין דעפר המראה על עפר וחומריות, שלכן אף אחד אינו מתעסק בזה, המדריגות התחתונות שבנשמה הנקראים בשם יעקב, הנה גם דרגות אלו עומדים ג״כ באופן דמי מנה, למעלה ממספר, כי מכיון שהם עובדים ומתייגעים הנה ע״י תורה ומצוותי׳ שהם הרי למעלה מהגבלה, פועלים הם ג״כ כאן למטה שיהי׳ רחבה מצותך מאוד[90], שכאן זה נעשה ג״כ באופן דמי מנה. וכל זה הוא בענין דעפר יעקב, דיש הן פסולת והן טוב, וצריך לברר בזה, או באופן דאור ישר או באופן דאור חוזר.

ובזה[91] יובן ג״כ מה דאיתא במדרש שיר השירים[92] עה״פ[93] לגינת אגוז ירדתי, שמביא שם ג״כ הפסוק מי מנה עפר יעקב ואומר על זה משל לאותו שק של אגוזים שמגיע בגינת אגוז, הנה אע״פ שהשק מלא אגוזים ואח״כ נותן לתוכו שומשמין וחרדלין, אעפ״כ הוא מחזיק גם את השומשמין וחרדלין, כך גם ישראל שהם נקראים בשם אגוז, הנה ניתוספין עליהם גרים, שזהו בדוגמת שק מלא אגוזים ואעפ״כ ישנם בזה גרים, הדא הוא דכתיב מי מנה עפר יעקב, דמזה ג״כ מובן שהמעלה דיעקב הוא מה שאומר במדרש שיהי׳ מי מנה, וזה נהי׳ עי״ז שניתוספו עליהם גרים, שהרי ידוע הקושיא בזה שלכאורה אין כזה ריבוי גרים שנוכל לומר שלשם כך יאמרו מי מנה על יעקב. ואיתא ההסברה בזה[94] שהענין דגרים הוא הניצוצות קדושה שהם היו מושקעים בלעו״ז, וע״י עבודת הבירורים הוא מבררם, ואח״כ הוא מזדכך ומתעלה עד שמכניסם בהשק של אגוזים, שזהו הניתוספו עליהם גרים, ריבוי הניצוצות, שזהו הירידה צורך עלי׳ כנ״ל בשביל עבודת הבירורים.

וזהו ג״כ מ״ש על שערים המצויינים בהלכה המבואר על לשון הפסוק שערי ציון, כדאיתא בקבלה, והצ״צ מבאר זאת ברשימותיו[95], שציון הוא בגימטריא יוסף, שהענין דיוסף הוא הרי יוסף[96] הוי׳ לי בן אחר[97], דבכללות זהו ענין העבודה דעולם התיקון, שמבן אחר, מהשבירה דעולם התהו, צ״ל מזה היוסף לי הוי׳ בן[98], גם מהאחר שזהו הענין דניתוספו עליהם גרים, שלכן הרי נאמר ג״כ אלה תולדות יעקב יוסף[99], כמו שמפרש בזהר[100] ומבואר בארוכה בביאורי הזהר[101] שע״י מה הי׳ החביבותא דיעקב, מהי תכלית השלימות דיעקב אע״פ שהוא הרי הי׳ מהמרכבה[102], הרי זה דרגת יוסף, שהחידוש דיוסף הי׳ שהוא המשביר בר לכל הארץ[103], שעל ידו זה נמשך בבירור כאן למטה, עד בעולמות בי״ע, עד בעולם התחתון שאין למטה הימנו, שבבירור זה שיוסף מברר ישנו ג״כ האופן כנ״ל דמי מנה עפר יעקב, שעדיין ישנו הענין דעפר וחומריות. ואח״כ זה מגיע לאופן נעלה יותר ע״י הומספר את רובע ישראל, שבזה מדייק ומביא דוקא הלשון מספר, שזהו מלשון ספירות ובהירות⁹⁴, וזה מדבר על רובע ישראל, כמבואר בלקו״ת[104] שרובע הוא ממדריגה הרביעית שבישראל, שזהו הדרגא דטהורה היא, שהיא למעלה מבראתה יצרתה נפחתה. ובזה ישנו המספר, שמאיר שם האור בגלוי, מכיון שכנ״ל הוא עומד בביטול במציאות לגמרי, ע״ד הביטול דהעלי׳ מג״ע התחתון לג״ע העליון, ועוד למעלה מזה, עד ברובע שבישראל. במילא מאיר כאן האור, מפני שאין ההעלם והסתר דהכלי, ואפילו לא המדידה והגבלה דהכלי אלא רק שהכלי פועלת שהיא ממשיכה ומגלה האור, שלכן ישנו הלשון דמספר.

וזהו ג״כ כללות הענין דשתי הדרגות, שכאשר מדובר אודות תחילת העבודה, שהתחלת העבודה היא המי שטרח בערב שבת[105], שאז דוקא יכול להגיע ליאכל בשבת¹⁰⁵, שלכן ההתחלה היא בעפר יעקב, דתחילת הבירורים היא מלמטה למעלה, בהמקום ששם ישנו עפר. והבירור הוא ע״י שערים המצויינים בהלכה, דהן אמת שצ״ל בתי כנסיות ובתי מדרשות, כי הרי צ״ל תפילתו סמוכה למטתו[106] כדי שלימוד התורה יהי׳ באופן שהוא ידע אודות נותן התורה, והוא יקבל אח״כ ההלכה לאמיתתה[107], שלכן צ״ל והוי׳ עמו[108] שמזה יודעים שהלכה כמותו בכל מקום[109], ולזה צ״ל הבתי כנסיות ובתי מדרשות. אבל אח״כ כשבאים לתכלית הכוונה, שזהו ענין הבירורים, הנה זה בא ע״י אוהב הוי׳ שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה, דוקא פסק דין הלכה למעשה, שעי״ז הוא מברר, ועי״ז נפעל היוסף, ציון בגימטריא יוסף, יוסף הוי׳ לי בן אחר. ועד שהוא מגיע ממי מנה עפר יעקב לדרגא נעלית יותר דומספר את רובע ישראל, שמאיר האור פנימה בגלוי, שאז זה נמשך מצד המדריגה הרביעית שבנשמה, הענין דטהורה היא. דזהו ג״כ כללות ההנהגה שישנה בעולם, שהיא הרי באופן שישנו בעולם גופא הן פסולת והן אוכל, והוא מתעסק בבירור פסולת מתוך אוכל או אוכל מתוך הפסולת, שבכללות זוהי הנהגת העולם, ההנהגה טבעית, שאין הענין דשידוד המערכת. אח״כ ישנה ההנהגה ניסית, כשמתבטל הטבע, כמ״ש[110] צדיק מושל ביראת אלקים, ואיתא הביאור בזה בסידור[111] ובכ״מ[112] שישנו האלקים שבראשית ברא אלקים[113], דק״כ צירופי אלקים כתובים בבריאת כל סדר ההשתלשלות[114]. אח״כ ישנו יראת אלקים, שזהו תכלית ההשתלשלות, והאלקים עשה שיראו מלפניו[115], שזה הי׳ תכלית הבריאה, כדי שיהי׳ ביטול היש. אבל באיזה אופן צ״ל ביטול היש וצדיק מושל ביראת אלקים, באופן דצדיק עליון וצדיק תחתון, שזהו שני הפירושים שישנם בשערי ציון, כמ״ש ברשימות הצ״צ על הפסוק כנ״ל, שזהו ג״כ כללות ענין ההנהגה ניסית ע״י עבדיו הצדיקים, כדאיתא בשער היחוד והאמונה[116] וכמבואר במ״א בארוכה[117], שזה נותן אח״כ נתינת כח בראותו ההנהגה ניסית, הענין דהשגחה פרטית כמו שזהו למטה מעשרה טפחים ובאופן דשידוד מערכות הטבע לגמרי, שמזה ימשיכו זאת בשני אופני העבודה, במי מנה עפר יעקב ובמספר את רובע ישראל, עד שבאים אח״כ כמו שממשיך בפרשת השבוע וישראל עושה חיל[118], כמבואר בזהר[119] שזה קאי על גאולה העתידה ע״י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש.

מקורות והערות