מול רצון פשוט של יהודי מתבטלים העיכובים

מסופר על ר' מאיר רפאל'ס[1]:

"תלמידו של רבנו הזקן – ר' מאיר רפאל'ס מווילנא – נסע פעם לרגל מסחרו בעגלתו עם הבעל עגלה המיוחד לו, ובאמצע הדרך הרגיש ר' מאיר כי אחת מציציותיו נפסלה. מיד ציוה לעגלון לעצור, כדי שלא להמשיך ללכת ד' אמות ללא טלית קטן עם ציצית כהלכתו. כך המתינו שעות ארוכות בציפייה, אולי יזדמן בדרך רוכל ובאמתחתו פתילי ציצית.

"בין השמשות הבחינו ממרחק באדם הפוסע במהירות וחבילה על כתפו. ר' מאיר נתן קולו בצעקה גדולה, אך הלה נחפז לדרכו, ובדרך הילוכו, ניהל עם ר' מאיר את הדיאלוג הבא:

ואפילו אילו היו לי, כלום הייתי פורק את כל החבילה עבור כמה חוטים?! – כעס ההלך – רצוני להגיע העירה קודם חשיכה, ולא אתמהמה עבור זאת.

וגם אם אשלם במיטב כספי?

כמה, רובל?! לא כדאי לי!

ככל שתדרוש אשלם – הבטיח ר' מאיר!

אם כן – ניאות האיש – תן כל אשר בכוחך, את כל הכסף שבכיסך ובאמתחתך…

"הזדרז ר' מאיר לרוקן את כיסיו, ונתן את כל אשר לו לידי הרוכל, ומיד הטיל הציצית בטליתו.

"אחר תקופת זמן מה נסע ר' מאיר לרבנו הזקן. מיד עם כניסתו לחדרו של רבנו, קם הרבי ממקומו, הוציא מבין הספרים את כל המעות בשלמותן והחזירן לידי ר' מאיר… הלך זה לא היה אלא אליהו הנביא שנקרה בדרכו כדי להעמידו בנסיון".

סיפור מופלא זה מלמד אותנו, שאם רוצים באמת לקיים מצווה, אף שיש מניעות ועיכובים, הרי הם מתבטלים מול התוקף של היהודי ורצונו לקיים את מצוות הבורא, שהיא צוותא וחיבור עם הקב"ה.

מלחמת מדין – השלל

נוכל ללמוד זאת מפרשת השבוע פינחס[2], בה מדברת התורה על מלחמת מדין, ולאחר הנצחון במלחמה ולקיחה בשבי, יש פירוט מה יש לעשות עם השלל:

"ויאמר ה' אל משה.. שא את ראש מלקוח השבי.. אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה. וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא, ובין כל העדה. והרמות מכס לה' מאת אנשי המלחמה היוצאים לצבא אחד נפש מחמש המאות, מן האדם מן הבקר וגו'. ממחציתם תקחו, ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה'.. וממחצית בני ישראל אחד אחוז מן החמישים מן האדם מן הבקר וגו', ונתת אותם ללויים שומרי משמרת משכן ה'".

והכתוב מעיד: "ויעש משה ואלעזר הכהן כאשר צוה ה'".

עד כאן ההנחיות מובנות היטב. יש לחלק את השלל לשני חלקים: המחצית האחת ליוצאי המלחמה, ומהם אחד מחמש מאות לאלעזר הכהן, ומן המחצית שתינתן לכל העדה, יש לתת אחד מחמישים ללויים.

והנה התורה, שמכל מילה ותג שבה יש ללמוד תלי תילים של הלכות, מפרטת בריבוי פסוקים את מספר המלקוח שבכל פרט – באדם, בבקר, בחמורים ובצאן. ועורכת את החשבון המדויק (שכל ילד מכתות ד'־ה' יכול לעשות) של המחצית מכל סוג, ושל המכס לאלעזר הכהן אחד מחמש מאות. לדוגמא[3]: מספר הצאן היה 675,000 והמחצה 337,500 (חלוק ב־2) והמכס – 675 (חלוק ב־500) והמחצה של העדה שנשארו 337,500. וכך מפרטת התורה את כל שאר חלוקת השלל, דבר הנראה כפרוט יתר.

מדוע יש צורך בפירוט עניין השלל?

הרמב"ן מתרץ:

"הוצרך הכתוב לפרט הזה, שיזכיר כמה המחצה וכמה המכס, להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן – מכל המקנה הגדול הזה לא מת אף אחד, וזה נס. וכן במחצית העדה ללויים".

כלומר, לפירוש הרמב"ן – פרוט התורה הוא על מנת להראות את הנס, שכל משך הזמן הרב שמנו את כל השלל – לא מת ולא נולד אף אחד! אך עדיין לא ברור, שואל הרבי, לשם מה היה צורך בנס זה, והרי[4] "לא עביד קוב"ה ניסא למגנא" – הקב"ה לא עושה נס ללא צורך. ולכאורה, אין כל תועלת בנס זה.

נס על מנת שיהודי יקיים מצווה בשלמות

וכאן מבאר הרבי עניין נפלא, שנותן אור חדש למבט שלנו על השגחה פרטית: נס גדול זה נעשה כדי שיוכלו לקיים את המצווה שהקב"ה ציווה ־ לחלק ולתת אחד מן ה־500. זהו מספר לא סביר שיתבצע באופן המדויק ביותר, שאילו מת אחד, כבר המספר לא היה מתחלק, ונאמר: "וממחציתם תקחו" – מכל המחצית, ואם היה עודף, הרי מאותו עודף לא הייתה לקיחה.

הרבי מבאר[5]:

"עד כמה גדולה חביבות קיום המצוות על ידי בני ישראל – שכמה וכמה ענינים דלא שכיחי כלל וכלל – קרו ונעשו ובלבד שבני ישראל יקיימו מצוה בשלימותה! ולא רק בעת קיום המצוה מסבב הקב"ה שלא יהיו בלבולים ומניעות, אלא גם לפני בוא הזמן לקיום המצוה בפועל, מסבב סיבות וכו' – בכדי שלאחרי זמן רב יהיה קיום מצוה בשלימותה. וכבנידון דידן, שהאדם והבהמה של מדין היה כל אחד ואחד מהם במספר מדויק, ובמשך זמן רב לא מת אף אחד אדם והבהמה וכו'.

"והרי מובן, שבכדי שבעת מלחמת בני ישראל במדין יהיה האדם והבהמה של מדין במספר מדויק של אלפים – צריך להיות המשא ומתן של אנשי מדין, גידול מקניהם וכו' זמן רב לפני זה באופן המתאים לזה! בסגנון אחר, זמן ארוך לפני המלחמה סיבב הקב"ה כמה וכמה סיבות שיעסקו אנשי מדין במשא ומתן ויגדלו בהמותיהם באופן כזה, שבבוא הזמן, שיצטרכו בני ישראל לקיים מצות ה' בשבי ומלקוח מדין, יוכלו לקיימה בשלימותה!

"ומזה ההוראה לכל אחד ואחד: אין להתרשם מכל בלבול ומניעה ועיכוב, ואם לפעמים נדמה כאילו אין ביכולת לקיים מצוה כו', אל יחוש, אלא נכון יהיה לבו בטוח שהקב"ה סיבב ויסבב סיבות ועד שיוכל לקיים המצוות בשלימותן".

הכלל – אין מניעות ועיכובים בקיום מצוות!

אחת הנשים סיפרה, שלאחר שלמדה שיחה זו, הגיעה לתור דחוף, שפינה בעבורה רופא השיניים, וקבע את השעה ל-11:40 בדיוק. היא הגיעה ועדיין לא התפללה, חוץ מ"ברכות השחר" היא התלבטה האם להתחיל "ברוך שאמר", או שמא זה יעכב את הרופא, ואין זה נעים, היות והתור נעשה כ"טובה דחופה" אך נזכרה שרק אמש למדה את השיחה, ובה ההוראה – שאין להתרשם מכל מניעה ועיכוב. בדיוק כאשר סיימה את תפילת "שמונה עשרה", שיר של יום, עלינו, שש זכירות – הדלת נפתחה! אם כלל זה יעמוד מול עינינו, הרי שלא נתרשם מהעניינים המבלבלים.

באותו העניין סיפרה אשה, שהייתה אמורה להיטהר בליל שבת, אך עקב שמחה משפחתית הם היו צריכים להתארח אצל קרובי משפחה באיזור ללא מקווה. היא הייתה מוכנה לטהרה, אלא שלאחר אישור של רב החליטו שהפעם, באופן חריג, העניין ידחה למוצאי שבת. לאחר הדלקת הנרות היא יצאה עם האחיינים לגינה, והנה היא רואה שלט: "מקווה טהרה לנשים"! במקום זה טיילה פעמים רבות, ואף פעם לא נתקלה בשלט זה… וכאן, בהשגחה פרטית מופלאה, הזדקר מול עיניה השלט. היא השאירה את הילדים תחת השגחה וקיימה את המצווה במועדה. במקרה זה סייע לה הקב"ה לקיים את המצווה בשלמותה, על דרך הכלל של: "הבא להיטהר מסייעין לו".

מקרה נוסף מחזק עניין זה: אשה שבמשך מספר שנים הצליחה לעשות הפסק טהרה רק לאחר ששה ימים. באחת הפעמים בעלה היה אמור לצאת למילואים לאחר שנים עשר יום, ובאורח פלאי ־ באותו החודש הצליחה לעשות הפסק טהרה כראוי לאחר חמישה ימים, כך שביום השנים עשר יכולה הייתה להיטהר לבעלה…

מסיפורים קטנים של נשים ניתן ללמוד רבות. בטיסה שנקבעה זמן מה מראש, היו הם – בני הזוג אסורים בדרך חזור. כשעלו למטוס (לא גדול) מאירופה לישראל, כל המקומות היו תפוסים לבד ממקום לידם (נכון יותר ביניהם) – יד ההשגחה!

להתגבר על מניעות ועיכובים דמיוניים

לעיתים המניעות והעיכובים הם אצלנו, בראש. למשל אירוח בשבת: האשה חוששת שלא בישלה מספיק סוגים, שהבית לא נקי דיו, שהנהגות הבית אינן ראויות להכנסת אורחים, שהיא מדי עייפה וכו'. אך עם הידיעה ש"גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה" היא יכולה לשנות מבט, ולדעת שאת האורחים מעניין יותר היחס החם מהפרטים האחרים. והללו מהווים יותר מניעות ועיכובים מדומים לקיום המצווה, אך באמת הדרך סלולה היא, ועלינו רק לעלות בה!

ומה בקשר למניעות והעיכובים הצצים בכל פעם כשרוצים לצאת לשיעור או למבצעים? האם אלו מגיעות בפועל? האם אלו מניעות הקיימות אצלנו בראש? האם אלו מניעות על פי הכלל של"זה לעומת זה עשה אלוקים" – הקליפה לעומת הקדושה?

אך עלינו לזכור ולהטמיע בתוכנו את הכלל: "בשבילי נברא העולם" – בשביל שנוכל להוריד קדושה למטה לתחתונים. ואם כן ברור שבכוחנו להתגבר על המניעות והעיכובים.

הקב"ה מסייע למימוש הרצון האמיתי הפנימי

סיפר הרב מיכל וישצקי, שהמצב בביתם ברוסיה היה מאוד קשה. האבא היה בסיביר, ור' מענדל פוטרפס דאג לו, לר' מיכל, לעבודה – כך שיוכל לפרנס את בני משפחתו. העבודה הייתה מרובה, והוא היה חוזר מאוחר לביתו. ר' מענדל ביקש ממנו להפחית את שעות העבודה, על מנת שבשעה 5:00 יוכלו ליצור קביעות בלימוד. אך ר' מיכל לא ראה אפשרות לכך – עומס העבודה היה רב, והוא חשש שיפוטר מעבודתו ויישאר ללא עבודה. בהתוועדות חמה ישב ביחד עם החסידים ובראשם ר' מענדל פוטרפס, ור' מענדל נתן לו משקה עוד פעם ועוד פעם, עד שהחליט בברור, שהוא מסיים בשעה 5:00 את העבודה, ויוצא ללימוד חסידות!

ביום המחרת, לאחר ההבטחה הבלתי הגיונית שניתנה בעת התוועדות, הגיע ר' מיכל לעבודה, מחכה להזדמנות לדבר עם בעל הבית ולבקש ממנו לסיים את העבודה מוקדם. אך לא מצא את הזמן המתאים… חולפות השעות, השעה כבר 4:00, ועדיין לא הייתה לו התעוזה לבקש. כבר 4:30 ו־4:45, ומה יהיה על ההבטחה שהבטיח לר' מענדל? ואז לפתע בעל הבית הגוי ניגש אל ר' מיכל ואמר לו: "מיכל'ע, האם אתה לומד? והתשובה: "לא, כי אין לי אפשרות"… "לא יתכן" – זועק הגוי, "בחור חייב ללמוד! היום אתה עוזב בשעה 5:00 והולך ללמוד, וכך בכל יום"!!!

נזכור! התורה קדמה לעולם, והיא המובילה. הקב"ה מנהיג את העולם באופן כזה, שאם רק נרצה – נוכל לקיים מצוות בהידור ובהצלחה! כל היתר, אלו מניעות ועיכובים.

(עפ"י שיחת הרבי ש"פ מטו"מ תשל"ב)