מדוע אינך מצילה את ילדי?

הגב׳ איטה ששונקין, שבעלה היה בכלא בשל שמירת תורה ומצוות, עברה לגור אצל חמיה וחמותה עם שני ילדיה הקטנים. היה לה אח בשם יעקב קליימן, וכאשר פרצה המלחמה הבטיחו האח והאחות בתקיעת כף זה לזו, שמי שיישאר בחיים אחרי המלחמה ידאג גם לילדי אחיו/אחותו, כדי שיישארו יהודים.

באחד הלילות, בתום המלחמה, כאשר הרב ששונקין הגה כדרכו בתורה בשעות הקטנות של הלילה, שמע מהחדר השני כי כלתו אינה רגועה ומשהו מציק לה. היא סובבה בחדר הקטן ולא הצליחה להירדם. הוא שאל אותה מה מציק לה, אך היא התחמקה מלהשיב.

כאשר המחזה חזר ונשנה, הגב׳ איטה מתעוררת ומסתובבת בחדר מפוחדת, שוב הפציר בה חמיה. ואז היא סיפרה על ההבטחה שהיא ואחיה נתנו זה לזו, ועל כך שכבר שלושה לילות מגיע אליה אחיה בשנתה, מטלטל את כתפה ואומר לה: ״איטה, הילדים! מדוע אינך מצילה את ילדיי?״ אבל – הוסיפה איטה, היות ואני עצמי אוכלת ׳לחם חסד׳ בביתכם, ואתם מטפלים בי ובילדיי, כיצד אוכל להביא לכאן ילדים נוספים בתקופת רעב כזו?

הרב ששונקין רעד ממש למשמע דבריה, ושאל אותה האם היא יודעת היכן הם נמצאים. כשענתה בחיוב, החל מיד לטפל בהעברת הילדים לרשותה, בהתאם לכתובת שהייתה בידה. הקשיים שהיו כרוכים בשחרור הילדים היו גדולים מאוד, כי לגב' איטה לא היו מסמכים שהוכיחו את מעמדה כדודה. הדבר היה קשה לגבי הבת המבוגרת פייגל־פאניא, שעבדה במקום עבודה ממשלתי, אך קשה שבעתיים היה לגבי הילד זלמן – הצייר הידוע ר׳ זלמן קליימן – מאחר שהמדריכה בבית היתומים בו שהה אהבה אותו, ואף התכוננה לאמץ אותו כחוק.

דאג הקב״ה לכך שמדריכה אחרת קינאה במדריכה המאמצת, ועל כן שלחה מברק בהול לבני המשפחה שיבואו מיד לקחת את הילד, כי אם לא, יהיה זה מאוחר מדי. עכשיו הבינה איטה מדוע אחיה לא הניח לה לישון: אימוצו של הילד כחוק על ידי המדריכה הגויה, היה עלול להוציאו מידי המשפחה לתמיד, ולערום קשיים נוספים על לקיחת הילדים לבית דודתם.

הדרך להביאם הייתה כרוכה בקשיים רבים, אך קשה יותר היה חינוכם. כאשר זלמן הגיע לבית הרב ששונקין, הוא היה עדיין נתון תחת השפעת החינוך במוסד הקומוניסטי. דודתו לקחה את זה ללב, והתחננה אליו שיחבוש כיפה לפחות בבית המשפחה. אבל הרב ששונקין, שהיה בעל גישה חינוכית יוצאת מן הכלל, אמר לה שמעכשיו הוא יחנך את הילד, ושהיא את משימתה כבר ביצעה.

הוא הבהיר שהוא לא מתכונן להכריח את זלמן לעשות שום דבר. הילד יתבונן ויספוג, ויקיים מצוות רק אם ירצה. חודשים ספורים לאחר מכן כבר חבש הילד כיפה מרצונו. כשהגיע יום הכיפורים, לא רצה זלמן ללכת לבית הכנסת. הרב ששונקין אמר לו: אתה יודע, יש אנשים בעלי נפש אמנותית כמו שלך, שנהנים להגיע לבית הכנסת רק בשביל להאזין למנגינות היפות של התפילה… הדבר שכנע אותו, והוא הגיע לתפילות ״רק כדי להאזין״.

חודשים ספורים מאוחר יותר, כאשר זלמן הגיע לגיל המצוות, הוא כבר חזר על מאמר חסידות במסיבה הצנועה שנערכה לכבודו, שבה השתתפו אנ״ש (אנשי שלומנו) בסמרקנד. השומעים התפעלו מההישג הזה של הילד, שעד לפני זמן קצר לא ידע צורת אות.

היה זה ברוסיה הסובייטית, בתקופות הקשות של עם ישראל – מלחמה, רעב ומאסרים על קיום תורה ומצוות. מסיפור נפלא זה ניתן ללמוד רבות, אך נתמקד בנקודה של עשייה.

עשייה ללא חשבון

הרב נחום שמריה ששונקין ז״ל, שבוודאי היה איש אחראי, עמד בפני דילמה לא פשוטה. מחד, הצלת נפשות, ומאידך, במצב שהיה אז בסמרקנד, להביא ילדים זרים לבית נשמע חסר הגיון. הן מבחינה כלכלית, שמא לא יהיה אוכל על מנת לפרנס אותם עם בני המשפחה, והן מבחינה רוחנית – שמא הם ישפיעו מהרוח הזרה על בני הבית. ושמא עבודה זו תוכל להתבצע על ידי אחר מתאים יותר?

אך הרב ששונקין ידע, שאין לעשות חשבונות הגיוניים. אם יש הזדמנות לקיים מצווה ולעשות את רצון ה', הרי ״חטוף ואכול חטוף ושתי״ כי משיח עומד בפתח!

בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים

זהו המסר הנלמד גם מט״ו באב. נאמר[1]:

״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין.. ואומרים: בחור, שא נא עיניך וראה".

"בחור" – מלשון נבחר, "שא נא עיניך" – התרומם והתעלה. זו משימתה של האשה היהודיה, להקים בית שמסתכלים בו למעלה, בית של התעלות.

הסיבה שהיו שואלות בגדים, הוא על מנת שלא לבייש את מי שאין לה. ובסדר ההשאלה יש מחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. שיטת הבבלי היא[2]:

״בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט".

אך שיטת הירושלמי היא[3]:

״בתו של מלך שואלת מבתו של כהן גדול, בתו של כהן גדול שואלת מבתו של מלך״.

לפי הבבלי, סדר ההשאלה הוא שכל אחת שואלת מזו שלמטה ממנה בדרגה, ולפי שיטת הירושלמי כל אחת שואלת בגדים מזו שנמצאת בדרגה גבוהה ממנה. רק בעניין בת מלך מסכים הירושלמי לבבלי, שכיוון שאין מעליה אף אחת, היא שואלת בגדי לבן מזו שבדרגה פחותה הימנה – מבת כהן גדול.

מקשה הרבי קושיה עצומה[4]:

״לכאורה, שיטת הבבלי אינה מובנת: מאחר ששאילת הכלי לבן הוא בכדי להתנאות כו', שהיופי מביא, על פי דרך הטבע, את הנישואין כו', הרי צריך להיות הסדר שכל אחת תשאל מזו שלמעלה ממנה. וכן ברוחניות, הרי המשכת הכלי לבן הוא מבחינת יחידה, בחינה שנעלית מכוחות הנשמה שבגוף!

״ויש לבאר טעם שיטת הבבלי: בהשאלה ממי שלמעלה ממנו, יש בה משום בושת, כי השואל הוא רק מקבל ולא נותן. מה שאין כן, כששואל ממי שלמטה ממנו, הרי זו שלמטה ממנו היא גם כן מקבל – שנהנה מכך שנתקבל ולובש לבושו כו', ובמילא אינו מתבייש על ידי השאלה.

״ואף שלצורך השידוכין צריכה להתנאות בבגדים נאים יותר, והבושת שבהשאלה היא רק לשעה קלה ובאין ערוך לתועלת שבשידוכין שהוא לזמן ארוך, אף על פי כן, מכיוון שהבושה היא מיד בשעת ההשאלה (ובודאי) והתועלת (בספק ו)תבוא רק אחר כך, אין התועלת (אף שהיא גדולה) דוחה את הבושת של עכשיו (אף שהיא קלה). [כלומר, חכמינו הורו לה ללבוש בגדים שאולים, אך לא שתתבייש בהשאלתן].

״על פי זה מבוארת הפלוגתא שבין הבבלי לבין הירושלמי באופן הבא: שיטת הבבלי היא שדנין ומכריעים על פי המצב בהווה, ושיטת הירושלמי היא שצריך להשוות גודל ערך העניינים, ודבר שהוא חשוב יותר, אף שבא לאחר זמן, מכריע הוא את דבר הקל, אף שהוא נמצא עכשיו.

״ויש לבאר על פי הידוע שירושלמי הוא בחי׳ אור (ישר), ובבלי הוא בחי׳ בירור מן החושך – במחשכים הושיבני – והעלם (אור חוזר). והנה במצב של אור וגילוי, אפשר (לברר ספקות) להשוות ולשקול כל דבר וענין, שאז דבר קל נדחה בשביל התועלת שתגיע על ידי זה אחר כך. אבל בזמן החושך אשר ״אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה״, אין אנו יכולים (ולכן – אין רשאים) לברר (הספק) הגדול והקטן על פי שכלנו עד כדי לדחות את הקטן – כי אם צריך להשתדל בכוחות עצומים לתקן את כל הבא לידו, אף שלכאורה דבר קטן הוא״.

מה לעשות? – לעשות!

בהשיחה האמורה עולה כי עלינו לנהוג כשיטת הבבלי – לעשות ללא חשבון! באה לידינו הזדמנות לארח לשבת, לצאת למבצעים, לעודד חברה, לסייע ליולדת, לעזור לילדה הקטנה – עלינו לבצע את המשימה. אל לנו לעשות חשבונות – האם נכון לבצע זאת? מה יהיו התוצאות? אולי אינני מתאימה? ושמא עשייה אחרת חשובה יותר? בימינו, אין לעשות חשבונות, וכשנשאל מה עלינו לעשות? התשובה היא – לעשות! מכל המזדמן. ואם נעשה – נצליח, ויש בידינו הכוח והעוז, וגם הכישורים שאולי איננו בטוחים בהם…

ספרה הגב׳ ורד צבעון, בעלת מדליות בספורט ועבר עשיר בפרסומת, שהמסר שהכריע אצלה את הכף היה זה שליהודי יש שתי נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית. ואז קבעה: ״עד היום חייתי נפש בהמית, מעתה עלי לחיות נפש אלוקית…״ ללא חשבון, אגרה את כל כוחות הנפש לשנות ולעשות – כאן ועכשיו!

גם למשפט הבא שלה יש מסר עמוק: עד אז חייתי תחת הכותרת: "אין עוד מלבדי״ וכשהבנתי את עומק השליחות של הנשמה בעולם, התברר שעלי לחיות תחת כותרת שונה במהותה: ״אין עוד מלבדו״. ומה עלינו לעשות תחת כותרת זו? לעשות!

עשייה מרוממת

יש עשייה המורידה חלילה את האדם, ויש עשייה מרוממת. הרבי דורש, שהאשה תדאג גם לעשייתו של בעלה, שתהיה באופן הנעלה והנבחר. וכך אומר הרבי[5]:

״יש אומרים אשר זכות בלעדית לבעל בעניני הדרכה והשפעה בעבודת ה׳. מנהג האמור של בנות ישראל, שהיו נוהגות בימי ט״ו באב ויום הכיפורים, מראה שהנחה זו מוטעית. לפי התורה, לא רק שיפה כוחה של האשה להשפיע (אף) על בעלה, ולהעלותו לדרגה נעלה יותר בעבודת ה', אלא היא מחויבת בדבר.

״הרמז על כך טמון בדברי הבת אל הבחור: ״שא נא עיניך״. בנות ישראל פונות בזה אל בעליהן בעתיד, כי מניעיהם בבחירתם יהיו אך ורק מניעים רוחניים, מבלי להתחשב בשיקולים גשמיים כלשהם…

״לתואר ״בחור" יש, בנוסף למובנו השטחי – נער, משמעות עמוקה המקנה למתואר עליונות מסוימת: בעל אישיות נעלה ה״נבחר" ומורם מעם. "בחור״… ובמדרש[6], שיעקב אבינו נקרא ״בחור שבאבות״.

"ההתייחסות ל״בחור" מלמדת אפוא, שמדובר באדם דגול, כאשר הדבר אמור בראש ובראשונה במובן הרוחני. ועם זאת, מוצאות בנות ישראל מקום להעיר ולהאיר ל״בחור״ זה על השתפרות רוחנית אפשרית, ומשום כך חובתית.

״ומה היו אומרות? ״שא נא עיניך, וראה מה אתה בורר לך .. קחו מקחכם לשם שמים״,.. אל לו להסתפק – היא מנסה לשכנע אותו – בדרגתו הגבוהה כבר בעבודת ה', אלא עליו לשאוף לגישה יותר עילאית .. "וכל מעשיך יהיו לשם שמים״[7].

״נמצאנו למדים מזה כוחן של נשי ובנות ישראל להשפיע (אף) על הגברים בעניני תורה ומצוות – גם בדרגות הכי נעלות שבהם… ויתירה מזה, התעוררות זו אף שימשה הכנה ישירה להתעלות עוד יותר גבוהה. היא הביאה לידי קיום מצוה בפועל – נישואין – הנעלה מדרגת עבודת ה׳ בדברי הרשות״.

כלומר, נדרשת מאיתנו עשייה ופעילות, כאשר כל מגמתה היא התעלות. ר׳ מאיר פרידמן ע״ה, כאשר באו לבקרו בבית הרפואה בימיו האחרונים[8], הוא ביקש שלא ישהו ליד מיטתו, אלא יניחו תפילין עם כל אלו שעדיין לא הניחו… כששאלו אותו הרופאים והאחיות האם זקוק הוא לדבר מה, היה עונה, שידליקו נרות שבת, שיניחו תפילין, שיוסיפו עוד מצוות על מנת לעשות נחת לרבי. ״מה אני רוצה -היה מרגלא בפומיה – מה שהרבי רוצה!״ אמת זו מעוררת גם מי שנמצא רחוק.

ט״ו באב – יום טוב

אכן, ט״ו באב הוא יום גדול (לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב), ונוהגים בו מקצת יום טוב. לא אומרים בו תחנון וגם לא במנחה שלפניו, והחתן ביום חופתו אינו מתענה בו. הן מהסיבה שהוזכרה – יום שידוכים שבו בנות ירושלים יוצאות במחולות בכרמים, וכן סיבות נוספות[9] ואירועים מתקופות שונות. כל אלו מביאים אותנו למסקנה על חשיבות העשייה בפועל ממש.

יום שפסקו בו מתי מדבר מלמות

יום ט״ו באב הוגדר כיום של שמחה כבר במדבר, לפני היכנס בני ישראל להתיישב בארץ הקודש. ביום זה פסקו מתי המדבר, כמו שנאמר: ״אמר ר׳ לוי, בכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז במחנה: ״קומו והפרישו מן החיים״, והיו עומדים ומוצאים עצמם חסרים 15,000 ובארבעים השנה שהיו במדבר חסרו שישים ריבוא. בשנת הארבעים עשו כן, ומצאו עצמם שלמים. אמרו: דומה, שטעינו בחשבון, וכן בעשירי ובי״א ובי״ב ובי״ג ובי״ד. כיון שהגיע ט״ו באב, ואתמלא סיהרא, אמרו, דומה שהקב״ה ביטל אותה גזרה קשה מעלינו, וחזרו ועשאוהו יום טוב״.

לכאורה בלתי מובן, שואל הרבי[10], מהי השמחה הגדולה דווקא בט״ו באב בשנת הארבעים ליציאה מארץ מצרים. הרי כבר בט' באב בשנה זו כבר כלו מתי המדבר? אלא שקביעת יום טוב קשורה עם התגלות הדבר בפועל ממש, שרואים שבוטלה הגזרה, שאין מקום לטעות, כי נתמלאה הלבנה. השמחה היא על ה״בפועל״. וזה מה שדורשים מאתנו – בית חסידי אמיתי לתפארת, בית שעניינו הוא – בפועל ממש!

יום שפסקו בו מלכתת עצים למערכה

אירוע משמח נוסף שקרה ביום מיוחד זה הוא, יום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה[11]:

"ר׳ אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתים עצים למערכה לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו לי יום תבר מגל״

מה השמחה הגדולה, שואל הרבי[12], מכך שהפסיקו לכרות את העצים למערכה של הקרבנות. ועד שקראו ליום זה ״יום שבירת המגל״? במפרשים ישנן שתי תשובות לשאלה זו: רבנו גרשום מציין את התועלת שמעתה יהיה פנאי ללמוד תורה, והרשב״ם מציין את השמחה על כך שהושלמה המצווה בפועל. בכך ניתן לחזק את העניין של השמחה הגדולה בעשייה בפועל ממש ובשלמות.

מחמישה עשר באב מתוסף בלימוד התורה

סיבה נוספת לשמחת יום ט״ו באב היא ההוספה בלימוד התורה. כפי שנאמר: ״מחמשה עשר יום ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה – יוסיף חיים על חייו״. כי לילה הוא זמן מסוגל לעורר בעצמו רגש של שפלות ונמיכת הרוח, ולכן הוא זמן של קריאת שמע, חשבון נפש ותיקון חצות, וכך להדבק בקדושה. השמחה הגדולה היא, שהלילה מתארך וכך בפועל ממש יש אפשרות לעם ישראל ללמוד תורה.

״תשש כוחה של חמה״, תשש – תשישות וחלישות בעניינים הבלתי רצויים, על ידי הוספה בלימוד התורה הנקראת תושייה, המתשת כוח נפש הבהמית. וכשתשש כוחה של חמה, מתחזקת הלבנה עד ש״קיימא סיהרא באשלמותא״, השלימות של ישראל שדומין ללבנה.

כל המאורעות ביום זה קשורים לעשייה בפועל

המאורעות הנוספים הנזכרים באותו היום הם: יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל ה', יום שבטל הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

המשותף לכל המאורעות הללו היא העשייה בפועל ממש ובשלמות – קיימא סיהרא באשלמותא (זמן שהירח במילואו).

המעלה של ט״ו לאחר ט' באב

גם סוכות ופסח הינם בט״ו לחודש – אך המיוחד בט״ו באב הוא שבא לאחר ט׳ באב. לאחר הקושי והחורבן וחושך הגלות, מגיעה הצמיחה של עשייה מתוך ביטול, מתוך הכנעה, עשייה בפועל ממש ובשלמות. אין להתלבט רבות – האם לעשות או לא? מתאים או לא? כדאי או לא? אפשרי או לא? לטווח קצר או לטווח ארוך? – התלבטויות אלו מתאימות, אומר הרבי, לתקופת הירושלמי – אור ישר, בתקופת הבבלי – ״במחשכים הושיבני״ – יש לפעול ולעשות, ומתוך החושך תהיה הצמיחה.

העשייה בכל מצב מביאה לעלייה

עני אחד התפרנס מחפירת טיט על מנת למכור ולהרוויח. פעם אחת מצא במקום החפירה אבן טובה, שהיה שוויה הון רב מאוד. הוא הלך לאומן שיאמוד אותה, והלה ענה לו שאין בכל המדינה מי שיוכל לשלם שוויה, וצריך לנסוע ללונדון עיר המלוכה.

אבל הוא היה עני ולא היה לו כסף לנסוע. הלך ומכר כל אשר לו, והלך מבית לבית לקבץ נדבות, עד שהספיק לו לנסוע עד הים. רצה לעלות על הספינה, אך לא היה לו מה לשלם. הלך לרב החובל והראה לו את היהלום, ולקח אותו תיכף לספינה בכבוד גדול ואמר לו: ״אתה בודאי אדם גדול״. נתן לו חדר מיוחד במחלקה ראשונה, וכל התענוגים, כאחד מהנגידים הגדולים. והוא היה תמיד משתעשע ביהלום, ובפרט בעת האכילה, שעל ידי השמחה והרחבת הלב מתעכל המאכל בנקל.

פעם אחת ישב לאכול, ותוך כדי כך נרדם, והיהלום היה מונח על השולחן. בינתיים בא המשרת, ולקח את המפה וניער אותה אל הים כדי לנקותה מהפירורים, ויחד עמם השליך את היהלום. כשהקיץ מהשינה והבין מה קרה, היה לו צער גדול, וכמעט יצא מדעתו. ומה יעשה? והרי רב החובל מסוגל להרוג אותו בעד מחיר הנסיעה. ולכן עשה את עצמו שמח כאילו לא ארע מאום, ודיבר עם רב החובל כרגיל, עד שלא הכירו בו שום שינוי.

באחת התחנות אמר לו רב החובל: ״רואה הנני שאתה חכם וישר לב, ואני רוצה לקנות תבואה הרבה למכור בלונדון, ואוכל להרוויח הרבה. אך אני ירא שלא יאמרו שאני גונב מאוצר המלך, על כן תהיה הקניה על שמך, ואני אשלם לך במיטב״ והוטב בעיניו ועשו כן.

תיכף כשבאו ללונדון מת רב החובל, ונשארה כל התבואה אצל זה האיש, והיה כפל כפלים מהשווי של היהלום.

בנות ירושלים חולות בכרמים

נראה מסיפור זה, שעל האדם להאמין שבתוכו יש ״אבן טובה״ – כוחות מאירים, ועליו לעמול על מנת לגלותם בפועל ממש. ודווקא בעת ירידה – כאשר האדם חש שכוחותיו אוזלים והיהלום נעלם, הרי שאם ימשיך לפעול ולעשות מתוך שמחה, תצמח הישועה באופן בלתי צפוי. על העשייה להיות באופן של ״יוצאות וחולות״, המדגיש את עניין ״עבדו את ה׳ בשמחה״[13].

ואף אנו נבקש מהקב״ה, שעבור כל הפעולות שאנו עושים בפועל ממש בעת הירידה, נראה במוחש מיידית את העלייה. שהרי היום הכל באופן של אינסטנט, ואין לנו הסבלנות להתפתחות איטית של ״ירידה לצורך עלייה״. וכן כל הפעולות שאנו עושים, יממשו את הכוונה של הירידה שהיא לצורך העלייה־הגאולה, לא בתיאוריה אלא בפועל ממש, באופן הנראה ונגלה לעיני בשר. שאז תהיה גם השמחה בקיום היעוד[14]: ״עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן״, בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

מקורות