קידושי אשה בטבעת דוקא

לפני מתן תורה היה איש יורד לשוק, פוגש אשה שמוצאת חן בעיניו, מכניסה לביתו והם נשואים. משניתנה תורה נקבעה ההלכה שפעולת הנישואין מתבצעת רק על ידי קידושין.

כידוע, הקידושין הם אקט של קניין. על פי מסכת קידושין (פרק "האשה נקנית"), בשלושה דברים אשה נקנית: כסף שטר וביאה. אולם בימינו רק על ידי פרוטה (כסף) או שוה פרוטה (כסף), ואילו קידושין על ידי ביאה נאסר לחלוטין.

וליתר דיוק, בימינו קידושין הם על ידי טבעת דוקא. דבר שהפך לנכס צאן ברזל ביסוד בית נאמן בישראל, עד שהנקודה של החופה היא, כאשר האיש ביום חתונתו וביום שמחת לבו, באחד הרגעים המרגשים ביותר שחווה עלי אדמות, עונד את הטבעת על אצבע הכלה הנאה והחסודה, ועל ידי זה הם הופכים לזוג נשוי.

הנישואין על ידי קידושין בלבד הוא ציות להלכה, ציות לבורא עולם על פי מה שציונו בתורתו הקדושה. והציות לדברי הקב"ה נותן לנישואים יסוד מוצק וחיי הנישואים הופכים לחיי קדושה. וכמו שאומר הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות, שלא מי המקוה מטהרים אלא ההתבטלות והציות לדברי ההלכה מטהרים.

נשאלת השאלה: למה מקדשין אשה בטבעת דוקא?

עניין הטבעת מופיע בהלכה בפעם הראשונה בהגהות של הרמ"א לשולחן ערוך (ראשית הלכות קידושין): "וכן נוהגים לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזוהר" (ראש תיקון נ"ה, דף י"ט א). דבר זה אינו מופיע ב"שולחן ערוך" עצמו, ואף שמקורו וטעמו בקבלה, נתפשט בכל עם ישראל.

זה דבר מפליא ומדהים. כי אפילו כאשר יש מחלוקת בין ההלכה לבין הקבלה, הולכים לפי ההלכה. ואם יש הלכה על פי קבלה כמעט אף פעם אין מזכירים שזה על פי קבלה. ובעניין זה מודגש המקור הקבלי.

רק אחרי שהרמ"א פסק עניין זה להלכה התייחסו לכך בעלי נגלה דתורה ונתנו טעם לדבר:

בעל ספר החינוך (סעיף תקנ"ב) מסביר, מכיון שהאשה עונדת את הטבעת כלבוש שלה, הרי שהטבעת היא מזכרת תמידית לאשה שהיא נשואה, על ידי כך תתן אל לבה שהיא קנויה לבעלה, ותהיה כעבד לאדונו, ותתן לו כבוד הוד והדר, וכמובן, לא תמרוד בו. מבחינה זו הטבעת של האשה מזכירה את כוונת מצות תפילין של האיש – שעבוד הלב והמח, ואת סוד כריכת רצועת התפילין סביב האצבע האמצעית של האיש, שהוא כנגד הטבעת העגולה הנמצאת באצבע האשה (האריז"ל בשער הכוונות דרושי תפילין דרוש ה).

גם הרוגצ'ובי בספרו "צפנת פענח" נותן טעם לדבר שהאיש נותן טבעת דוקא, שזוהי נתינה שלימה, בלי שיהיה לאיש חלק בחפץ שבו מקדש את האשה. כי על פי ההלכה יכול האיש ליהנות מפירות רכוש האשה מהרגע שהיא מתקדשת לו. לכן חייב האיש לקדש את אשתו בדבר שהוא נותן לה בשלימות. ולדוגמה, אין הוא יכול לקדשה בספר תורה, כי אף שגוף ספר התורה יהיה שייך לה, השימוש בו יהיה מותר לבעלה. נמצא שאין זה קניין שלם. בניגוד לכך, טבעת היא תכשיט וכלי אשה, ולגבר אין אפשרות להשתמש בה. מה גם לאחר שהאשה ענדה את הטבעת הטבעת הפכה לקניינה, (כידוע הדבר בהלכות קניין לבוש), הרי שאין דבר ראוי יותר מזה לקידושי אשה.

אם כי טעם זה אינו מספק, כי הוא טעם שלילי, מה גם שהרמ"א מדגיש שהטבעת צריכה להיות עגולה וחלקה (שלכן אפילו אם היתה בה חותמת של איזו כתובת וכיו"ב צריך לטשטשה ולהחליקה). מכאן שיש טעם פנימי ועמוק לדבר… ואכן, לטבעת, לצורת הטבעת, לשימוש בטבעת, ולשם "טבעת" יש קשר מהותי פנימי ועמוק עם פעולת הנישואין.

"עיגול", שאין לו התחלה ואין לו סוף, מסמל את האור האלוקי הנעלה מן העולם, אור הסובב כל עלמין, הוא הכח האלוקי העליון המקיף את העולם, שהוא רם ונישא חזק ונשגב ומעל העולמות. הטבעת כדבר עגול מסמלת את הרעיון והכוונה הפנימית של הנישואין, שעל ידי הנישואין מתגלה אור הסובב, מתגלה כח האין סוף, כח הבלי גבול.

"טבעת", שהיא לבוש המתאים למידת האדם (האשה), משמעה גם "טבע". רמז לאור פנימי, אור הממלא כל עלמין, כח אלוקי לפי ערכו של כל נברא. כח החודר בעולם ומלובש בו באופן גלוי. זוהי הדרגה האלוקית השייכת לעולם הזה.

אם כן, נישואים מסמלים שני קטבים:

א. התאחדות טבעית גופנית גשמית בין איש לאשה בדרגת העולם הזה ובהתאם לעולם הזה. ואכן מטבע הבריאה הוא שאיש ואשה מתחברים לאחד על ידי נישואים.

ב. התאחדות רוחנית נשמתית בין איש לאשה, שמצד אחד, נמשכת מן הכח האלוקי הנעלה מן העולם, כח שאינו מלובש ומורגש בעולם, ואינו נתפס בו, כח האין סוף, הכח האלוקי שמעל הטבע – דרגה שלמעלה מן העולם. ומצד שני, מגלה את הכח הזה בעולם.

הטבעת מאחדת שני בני אדם שעד כה היו חצויים ובודדים ויוצרת מעגל שלם. שני חצאים הופכים לאחד בקדושה ובטהרה, לאחר שהאשה הביעה הסכמה מלאה לקבל את הטבעת לשם נישואין. אם כן, הטבעת היא הוכחה ועדות שאיש ואשה מתאחדים זה עם זה ומתכללים זה בזה והופכים לאחד בקשר גופני גשמי ובקשר נשמתי. שתי נשמות מתאחדות לאחת ועל ידיהן מתקיים העולם, ש"לא תוהו בראה לשבת יצרה"… דבר הנעשה על ידי טבעת אחת. מכאן שלטבעת הנישואין עוצמה פנימית כבירה.

ואכן, הטבעת אינה רק תזכורת לאשה שהיא נשואה, אלא גם תזכורת לאיש שנתן לאשתו מתנה יקרה זו בשעה מרגשת ביותר מתחת לחופה, ובהתבוננות בטבעת ואפילו במבט חטוף לעבר הטבעת מתעוררים ומתגלים בלבו רחשי הלב האמיתיים החבויים בתוכו כלפי אשתו. ויזכור את חובתו לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו. ובפרט כשייזכר שבטבעת זו כרת עם אשתו ברית נישואין, ברית אהבה ואחוה ושלום ורעות, ברית נצחית שלמעלה מהגבלות, כטבעת העגולה המסמלת גלגל חוזר שאין לו התחלה ואין לו סוף, ברית בניין עדי עד.

ועוד חשוב לזכור שטבעת זו העשויה מזהב מזכירה את בית המקדש, שכמה מכליו היו מזהב וחלק מבגדי הכהן הגדול היו עשויים מזהב. וכשאיש ואשה בונים בית בישראל הם בונים מעין בית מקדש, ועבודתם בביתם המשותף היא עבודה קדושה, וכשהם ממלאים את תפקידם ועבודתם כראוי, כאשר מזככים ומלטשים את הקשר המחבר איש לאשתו, שכינה ביניהם.

בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים וזכות נשים צדקניות עתידים להיגאל

מעניין שדוקא טבעת השייכת לאשה היא המאחדת שנים לאחד. מכאן שהאשה היא עיקר הבית, ולא לחינם אמר החכם מכל אדם "חכמות נשים בנתה ביתה", שבה ועל ידה תלוי בניין הבית בניין עדי עד!…

רעיון זה מתקשר לזכות הנשים הצדקניות שבזכותם נגאלנו ממצרים ובזכותם ניגאל בגאולה האמיתית והשלימה, כפי שמעידים סיפורי התורה על נשים צדקניות, להלן כמה דוגמאות:

עמרם בן לוי גדול הדור היה ומכיון שפרעה גזר: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו, עמדו כולם וגרשו את נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא. פרעה רשע, גזרתו ספק מתקיימת ספק אינה מתקיימת. ואתה צדיק – בודאי שגזרתך מתקיימת. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם.

בזכות זה נולד משה רבינו, ועם ישראל פרו ורבו ויעצמו במאוד מאוד.

נשות ישראל הצדקניות באותו הדור היו יוצאות לשדה לעודד את בעליהן שעבדו בפרך. וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר: אני נאה ממך. ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאווה דקדושה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם.

וכידוע מראות צובאות אלה שבנות ישראל היו משתמשות בהן כשרצו להתקשט לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויין ליצר הרע. אך הקב"ה אמר למשה: קבל אותן כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים ומהם נעשה הכיור, שעניינו לשים שלום בין איש לאשתו.

בזכות נשים צדקניות של דור יוצאי מצרים נולדו צבאות ה'.

וכבר הובטחנו שבזכות נשים צדקניות ניגאל. ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". נפלאות כמו במצרים והרבה למעלה מזה.

אם כן, נשות ישראל מקרבות את הגאולה ועל ידיהן יוצאים מן הגלות.

האמת היא שכל יהודי הוא חייל בצבאות ה'. התורה ובפרט פנימיות התורה מדריכים אותנו לעשות את העבודה לקירוב הגאולה.

"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו"

איש ואשה מסמלים את הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל.

הקב"ה קבע בתורה "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". כמובן, מכיון שאיש ואשה הם שני חצאי נשמות המתחברים לאחת, אין האיש או האשה שלמים, עד שיתחברו עם החצי השני שלהם.

אך ב"אעשה לו עזר כנגדו" על פי הסוד יש רעיון עמוק – שעלה ברצונו של הקב"ה לברוא את נשמות ישראל עבור עצמו, כדי שיהיו ה"עזר כנגדו". לו – הם הצדיקים שהם עזר לו במסירות נפש לגמרי. עזר – הם הבינונים. כנגדו – הם הרשעים.

ובעצם "ועמך כולם צדיקים", לכן גם ב"כנגדו" יש משמעות חיובית השייכת לצדיקים. כשיהודי רואה שיש הרבה עמל וסבל בעולם, הוא אמנם יודע כי "את אשר יאהב יוכיח", אך בכל זאת אין הוא משלים עם ההסתר וההעלם, אין הוא משלים עם הגלות. יהודי יודע שגלה מעל שלחן אביו והוא זועק מעומקא דלבא: רצוננו לצאת מהגלות!… רצוננו לראות את מלכנו!… ומתוך מצוקה ומועקה נפשית, הוא צועק: למה הרעות לעם הזה?… עד מתי ה'?…

האמת היא שה' רוצה לתת לנו את הטוב ביותר, הקב"ה רוצה לתת לנו את עצמו. ה' ברא עולם וגאל אותנו ממצרים, הוציאנו מכור הברזל, כדי לתת לנו את התורה, שהיא חכמתו ורצונו, והוא וחכמתו ורצונו אחד. לכן הדבר הטוב ביותר בעולמנו הוא לימוד תורה וקיום מצוות. התורה והמצוות הם "האימון האישי" שלנו במשך אלפי שנות גלות. אמנם זהו "אימון אישי" קשה מנשוא, כי הקב"ה בהעלם והסתר, וגם השכר על עבודתנו הוא בהעלם והסתר, אך מתוך החושך העצום ייבקע האור ונזכה לגאולה.

עניין הנישואין מתקשר לכל עניין הבריאה ולתכלית הבריאה

במקורותינו טעמים אחדים לתכלית בריאת העולם:

על פי הזוהר: "בגין דישתמודעון ליה", כדי שנכיר את ה'.

על פי האר"י הקדוש בעץ חיים, כדי שנכיר את כחות ה', ונלמד ממידותיו, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום".

אלה הסברים על פי טעם ודעת. אך על פי המדרש בתנחומא (פרשת נשא) הטעם לבריאת העולם הוא, משום שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. הסבר עמוק שהוא למעלה מטעם ודעת והשגה.

ואולי הטעם שנותן הרבי הרש"ב שהקב"ה ברא עולם, כי הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב מתקשר לטעם זה. שכדי להיטיב צריך זולת, לכן ה' בורא את נשמות ישראל. וכמו שמפרש אדמו"ר הזקן בתורה אור (פרשת בהעלותך) נשמות ישראל הן כמו מנורה, כפי שראה הנביא זכריה במראה הנבואה. ולכל קנה במנורה יש אופי ורגישות המיוחדת לו להכיר את הבורא ולעשות את העבודה. ולכל מעשינו ועבודתנו יש שכר שנקבל בגאולה האמיתית והשלימה.

עניין הנישואין מתקשר לכל עניין הבריאה ולתכלית הבריאה. הדרך הישרה ביותר לעשות להקב"ה דירה בתחתונים היא על ידי נישואים. אין דרך טובה מזו!… הקב"ה ברא עבורנו עולם מגושם וחשוך מלא קליפות וסטרא אחרא המסתירים ומעלימים את האור האלוקי, אך נתן לנו תורה כמגן, כדי שהאור יחדור בעולם ונוכל לקבל אותו. רק על ידי עשיית כלי של קיום תורה ומצוות נוכל לסבול את גילוי עצמותו של הקב"ה. דוגמת נפח העובד עם מסכה חשוכה ואינו רואה כלום, וכשיש ניצוצות רק דרך מסכה יוכל להבחין בהם.

דוקא על ידי נישואין בתוך בית יהודי קדוש, אפשר לגלות אלוקות. ובמיוחד שהנישואין הם דוגמה לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל. השכינה היא מקור נשמות ישראל, ועם ישראל הם ה"עזר כנגדו" של הקב"ה. הנתינה ההדדית בחיי נישואין היא דוגמה להמשכות השפע מלמעלה – כאשר אנו נותנין מלמטה נמשך השפע מלמעלה, וכאשר אנו מרחמים מלמטה מתעוררת רחמנות מלמעלה.

נכון שעל העבודה והיגיעה מובטח לנו שכר רב, אך התכלית היא שלא על מנת לקבל פרס. כוונת המצוות באמת היא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, יחוד י"ה בו"ה (והשכר הוא בדרך ממילא). לשם כך צריך לשאוף להגיע לחיבור הנשמות…

נשמות ירדו לעולם הזה להתעסק בדברים פיזיים דוקא. זוהי תכלית הכוונה העליונה. רק שצריך לעשות את העבודה בדרכי שלום ובדרכי נועם. והדרך הישרה והקלה והבטוחה להגיע לזה היא על ידי לימוד חסידות. לכן י"ט כסלו, היום שבו השתחרר אדמו"ר הזקן, ועמו השתחררה תורת החסידות – פנימיות התורה – באופן שכל יהודי יכול ללמוד אותה, הוא תכלית הבריאה (על פי מאמר הרבי י"ט כסלו תשמ"ד).

"תלת קשרין מתקשרין דא בדא"… שלושה קשרים מתקשרים זה בזה – ה' ישראל ותורה. גליא וסתים (הפשט והסוד). הפן המגולה של ישראל מתקשר עם ההלכה היא הפן המגולה של התורה וגליא של ה', אך הסתים של ה' עם הסתים של התורה פועל על פנימיות הנפש וזוהי התכלית והשלימות האמיתית של הכוונה העליונה. שתכלית הכוונה היא לאחד את שורש הנשמות שלנו עם ה', וזה נעשה על ידי עבודה גשמית עם החומר על פי ההלכה. וכאמור, אין דרך טובה לכך יותר מחיי נישואין.

יהודי צריך לדעת שעליו להפוך את החומרי לקדושה. דוקא החומרי שייך לקדושה יותר מן הרוחני. דוקא בתוך החומר אנו מגלים את הפנימיות של העצם, את האור האלוקי. לכן הרבי לא היה מרוצה שקראו לאנשים קדושים, (אפילו ל"אור החיים"). רק מי שמת על קידוש ה' נקרא קדוש. מי שנותן את גופו דוקא נקרא קדוש. ה"בית יוסף" שמגודל מעלתו ודרגתו היה ראוי שהקב"ה יזכה אותו למסור נפשו על קידוש ה', נענש (מאיזו סיבה שהיא) ולא זכה לכך. ונחשב לו לעונש, אף שזכה לחבר "שולחן ערוך", ולהיות מורה הוראה לכל בני ישראל עד סוף כל הדורות. אף על פי כן, הזכות של חיבור ה"שולחן ערוך" אינו מגיע לגודל הזכות של מסירות נפש על קידוש ה'.

לכן טבעת הקידושין צריכה להיות עגולה בלי שום חריטה. בנישואים אין מעלה ומטה. אין הבדל בין רוחניות לגשמיות. גם כשבני הזוג ביחוד גשמי, הם מגלים דברים נשגבים ונמצאים בקודש הקודשים. כי אצל הקב"ה דברים גשמיים וחומריים הם כדברים הרוחניים, הכל בהשוואה. עם ישראל והקב"ה רוצים להתאחד, ובאמת עם ישראל בשורשו מאוחד עם קודשא בריך הוא. ואין כמו מוסד הנישואין לגלות את זה. אחדות אמיתית בין איש לאשה היא מתנה לזוג, מתנה לעולם, ובעיקר, מתנה נפלאה לבורא עולם, כי זה מה שיביא ליחוד כנסת ישראל עם הקב"ה, אחדות של סתים דישראל עם סתים דקוב"ה מיד ממש.

(על פי שיעור של הרב יצחק חביב בקורס להנחיית כלות)