משה מחבר ומקשר את העם עם אלוקות

המאמר האחרון לעת עתה שהגיה הרבי, הוא המאמר "ואתה תצוה", שנאמר בשבת פרשת תצווה תשמ"א ויצא לאור מוגה בקונטרס פורים קטן תשנ"ב. מאמר זה חילק הרבי בידו הקדושה לכל אחד ואחת מאנשים, נשים וטף. על דו"ח אודות הדפסת והפצת המאמר, ענה הרבי: "ויהי רצון שיפעל הפעולה הרצויה והזמן גרמא ובריא מזלי' כו'. אזכיר על הציון". המאמר הינו עמוק, ולקמן ניגע בו בנקודות הפנימיות, באופן שיפעל פעולה רצויה בעז"ה.

הנקודה הראשונה שעלינו לזכור היא – שכל הכוחות שלנו האמיתיים, הפנימיים, האהבה לקדושה, הרצון החזק להקים בית חסידי אמיתי המיוסד על אדני התורה והחסידות ואפילו השפע הגשמי – כל זה ניתן לנו מהרבי. כמו שנאמר: "ואתה תצוה את בני ישראל" – לא נאמר "צו", אלא, "ואתה תצוה", כלומר ש"אתה" – משה רבנו ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא (ההתפשטות של משה שבכל דור ודור) – "מצוה" – מלשון צוותא וחבור, מקשר ומחבר אותנו עם אור אין סוף.

משה רבינו – רעיא מהימא

כי משה רבנו נקרא: "רעיא מהימנא", שבזה שני פרושים:

• רועה נאמן, הדואג לכל אחד ואחת

כמו הרועה נאמן, הדואג לעדרו, ולכל גדי הנעדר מן השורה. נאמר[1]: "ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו כהן מדין". ולכאורה נראים דברים אלו יתרים[2], וכי לשם מה צריך הכתוב להודיענו מה הייתה מלאכתו של משה? אלא, שבזאת נבחן משה רבינו: כשרעה את צאן יתרו, ברח גדי קטן ממנו, ומשה רדף אחריו עד שהגיע לבריכת מים, ושתה הגדי עד שרווה. אמר משה, לא ידעתי שהגדי רץ כי צמא הוא, עתה ודאי עייף הוא מכל הדרך. לקח אותו על זרועותיו והביאו עד מקומו. אמר ה' יתברך: אם הוא רחמן כל כך על בעלי חיים, ראוי הוא לרעות את עמי ישראל. וגם הוכח מכאן שהיה סבלן גדול ויודע להלוך עם כל אחד לפי טבעו.

ניתן לראות זאת גם אצל משה רבינו של דורנו, כיצד הוא דואג לכל יהודי ויהודי. הגב' אסתר מור מירושלים סיפרה, שהחזרה בתשובה שלה החלה מהמכתבים של הרבי שהתפרסמו בעיתוני מעריב וידיעות אחרונות. מה משך אותה? הפניה של הרבי "אל כל אחד ואחת". היא חשה שהפניה של הרבי היא אישית. אף שלא הבינה הכל, שהרי מצויים במכתבים ראשי תיבות, שלזר קשה לפענח אותם, וכן מונחים חסידיים וקבליים, שהם זרים למי שאינו רגיל במונחים אלו, אך היא על כל פנים ידעה וחשה שהפניה היא אליה אישית, שיש מי שדואג לה.

• זן ומפרנס בעניין האמונה

הביאור השני ל"רעיא מהימנא" הוא, שהוא דואג שהאמונה שישנה בישראל מצד עצמם, שהם מאמינים בני מאמינים, לא תישאר בבחינת מקיף מלמעלה, אלא תחדור בפנימיותם. וזה נעשה על ידי שהרבי בדורנו, כמרדכי בדורו ומשה בדורו, משפיע לישראל דעת באלוקות, שעל ידי זה באה האמונה בפנימיות.

אצל מרדכי היהודי ניתן לראות, שכאשר מצבם של בני ישראל היה קשה הן מבחינה רוחנית והן מבחינת הגזרות, הוא נטל על עצמו את האחריות לעורר את בני ישראל ואת הילדים, והקהיל קהילות ופעל ועשה עד שעורר את העם לעמוד במסירות נפש. וכן בדורנו, הרבי לא נח ולא שקט ולא נותן לחסידיו לנוח ולשקוט כדי לעורר יהודי נוסף ולקשר אותו אל פנימיותו – אל האמונה בגילוי.

אחת המורות המלמדת בבית ספר ממלכתי דתי סיפרה, שכאשר נסעה בשבט ה'תשס"ח לשמחה בארה"ב, לקחה עמה פ"נים – פדיונות נפש, ממורות בית הספר בו היא מלמדת. כאשר שבה, פנתה אליה אחת המורות בהתרגשות ואמרה – מה שבקשתי התממש! בעלה, שהיה מוגבל עקב תאונה ונשאר מחוסר עבודה, קיבל הצעת עבודה. בחשבון מדויק שעשו, גילו שהצעת העבודה ניתנה בדיוק באותה השעה שהיא בקשה בעבורה – קראה וקרעה את הפ"ן. ההתרגשות של גילוי התזמון, מעורר אמונה בבחינת פנימיות מעבר לסיוע הגשמי.

עצם הידיעה שב"ה יש מי שמוביל ומעורר אותנו, מעוררת את ההתקשרות ואת האמונה.

שלוש דרגות באמונה

במאמר מדובר אודות כך שמשה רבינו הוא זה שמחדיר את האמונה בתוכנו, בכל האופנים ובכל הדרגות. רק בכוחו של משה רבנו שבכל דור, האמונה מתחזקת ביתר שאת ועוז. שלוש דרגות באמונה, וננסה ליישם אותן בחיי היום יום שלנו:

1. אמונה שבאה על ידי סיבה והתעוררות

אמונה שבאה על ידי סיבה והתעוררות – כמו בעת קבלת התורה, שניתנה על ידי משה רבינו. בזמן זה היו בני ישראל בדרגה נעלית ביותר, שאמרו: "נעשה ונשמע". ודרגה זו באה אליהם על ידי גילוי מלמעלה[3] "שכפה עליהם הר כגיגית"[4]. גילוי זה בא מצד הנשמה שרואה אלוקות למעלה, כפי שנאמר[5] "מזלייהו חזי", שהנשמה שלמעלה רואה אלוקות, וזה פועל בהנשמה שבגוף את האמונה באלוקות. וכפי שניתן לראות, שבזמנים מסוימים של גילוי אורות, נקל יותר לקיים את המצוות. ותפקידנו – להתבונן ולגלות אירועים עליונים אלו, ולהמשיך אותם לחיי היום יום.

נסיעה לרבי מעוררת אמונה מתוך התעוררות. כאשר נמצאים במצב של התעוררות, יש לנסות להכיל זאת. וכמו כן במצב של גילוי השגחה פרטית המעוררת את האמונה. ויש אכן לגעת ולחזק רגעים מיוחדים אלו, ולא לתת להם להתעמעם. הרבי דיבר על שנת תש"ן כראשי תיבות של "תהא שנת ניסים", ואכן היו ניסים רבים בשנה זו – הקומוניזם קרס, היהודים יכלו לצאת מרוסיה וכו'. לשם מה דיבר על כך הרבי מראש? על מנת שנתבונן בניסים ונתחזק באמונה, כי לעיתים קורים לנו ניסים מופלאים, ואיננו מתבוננים בכך ולא שמים על כך לב.

החלום המופלא

הרב עזרן ז"ל, רבה של ראשון לציון, סיפר על חלום מופלא שהיה לו עם הרבי[6]: יום שישי אחד בסוף שנת הלמ"ד חיפש הרב עזרן את הרב סלומון, וכשעה לפני השבת הצליח ליצור עמו קשר. הוא סיפר, שכבר יומיים אשתו הרבנית מאושפזת. היא עומדת ללדת, יש סיבוך רציני, והוא לא יודע מה לעשות.

והנה הלילה הוא חולם שהוא נמצא בבית גדול עם הרבה אנשים סביבו. הוא שאל את אחד העומדים לידו: היכן אנו נמצאים? והלה ענה לו: האם כבודו לא יודע?! אנחנו בביתו של הרבי מליובאוויטש.

הרב התרגש מאד, והשתוקק להיכנס אל הקודש פנימה. פתאום יוצא אחד הגבאים ומכריז ואומר: הרב עזרן נקרא להיכנס אל הרבי. הרב לקח את התיק שלו והזדרז להיכנס אל הרבי. הרבי הושיבו לידו ואמר: הרב עזרן, מה עם המזוזות שלך? הרב מאד התפלא על שאלת הרבי, משום שקנה את המזוזות אצל סופר מומחה ידוע, וענה לרבי שבוודאי הכל בסדר עם המזוזות. אמר לו הרבי: אם כן, בוא נבדוק אותן.

הרב הוציא מתיקו מזוזה אחת, והרבי לקח אותה בידו, והראה באצבעו על שתי אותיות דבוקות, ואמר לו: הרי יש כאן דיבוק, וזה לא בסדר. הרב מאד התפלא, והחל להסביר שיתכן ודיבוק כזה אינו פוסל. והרבי עונה לו: אם כן, תוציא את המזוזה השנייה. הרב הוציא את המזוזה השנייה, והרבי מראה באצבעו על האות ל' שראשה נמחק לגמרי, ובמקום הראש נהייה כתם גדול, ואומר לו: נו, זה הרי בודאי לא בסדר…

הרב נשאר המום למראה עיניו, והרבי אומר לו: "הרב עזרן, תבדוק את המזוזות בביתך"! שאל הרב עזרן למי לפנות בעיר ראשון לציון, והרבי ענה לו: "לך לחב"ד, והרב סלומון יבדוק את המזוזות". כך הסתיימה היחידות, והרב יצא מהחדר. הרב הצטער מאד שלא שאל את הרבי בקשר לתפילין שלו, אך אז יצא הרבי מהחדר והמוני חסידים החלו לרוץ אחריו. גם הרב עזרן רץ אחרי הרבי ושאל: רבי, מה עם התפילין שלי? הרבי הסתכל עליו תוך כדי הליכה, ואמר: "התפילין בסדר, אבל תבדוק את המזוזות".

הרב התעורר נרגש ביותר. מכיוון שלא ניתן היה מקוצר הזמן לבדוק לפני השבת, ביקש הרב עזרן מהרב סלומון להגיע אל ביתו מיד במוצאי השבת. הרב סלומון מספר: כשהגעתי אל ביתו, נשארתי המום למראה עיני. הרב היה אדום ממש כמו אש להבה, רועד כולו, ורץ לאורך הפרוזדור שבביתו אנה ואנה. בראותו אותי, הראה לי את המזוזות ביד רועדת ואמר: תראו! תראו! ממש כמו שהרבי אמר לי בחלום. במזוזה הראשונה היה דיבוק חזק בין שתי האותיות נו"ן שבמילה: "ושננתם", ואילו במזוזה השנייה במילה "ולא יהיה מטר", ראש האות ל' לא קיים כלל ויש רק כתם גדול של דיו. בשניהם המזוזה פסולה. ממש כמו שהרבי הראה לו בחלום.

כמעט כל המזוזות בבית היו עם בעיות. ואז נזכר הרב עזרן, שכאשר עבר דירה קבע מזוזות אלו באופן זמני, ומרוב טרדות לא החליף אותן במזוזות מהודרות. למחרת ילדה הרבנית בן! השם שניתן לבן היה "מנחם יוסף", על שם הרבי והרבי הקודם, והסנדק היה ר' מענדל פוטרפס, שראה בו כנציגו של הרבי מליובאוויטש.

כאשר שומעים ניסים מופלאים מעין אלו, מתעוררת הנפש האלוקית, ויש להוריד אורות אלו לכלים, על מנת שתהיה לכך השפעה בחיי היום יום שלנו. כמו שברכתו של הרבי לכנסים היא: "תהא פעולה נמשכת…", שלא תהיה רק התעוררות חד פעמית, שאין לה השפעה, אלא שהאורות ישפיעו גם על הכלים.

2. אמונה מתוך מסירות נפש

אמונה מתוך מסירות נפש – כמו בזמן פורים:

"שהמסירות נפש דחנוכה הייתה (בעיקר) במתתיהו ובניו, והמסירות נפש בזמן גזירת המן הייתה בכל בית ישראל. ועל פי זה יש לבאר מה שמובא במאמר[7] "וקבל היהודים" ממדרש[8], שמרדכי היה שקול בדורו כמשה בדורו".

שבזמן פורים נאמר: "וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות", שקבלו מה שהחלו בזמן של מתן תורה. במתן תורה הייתה ההתחלה, ובימי אחשורוש הייתה הקבלה על ידי כך שכולם עמדו במסירות נפש במשך שנה שלמה, כי הגזירה הייתה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", ויכלו להמיר את דתם ולהנצל, ואף על פי כן לא הייתה לאף אחד מחשבת חוץ.

בתקופה זו הם התעלו לדרגה גבוהה עוד יותר ממתן תורה, כי אז הייתה הקבלה והעשייה בפועל. אז התגלה שורש האמונה מעצם הנשמה, שלמעלה ממזלי' חזי, שעצם הנשמה מקושרת באלוקות בהתקשרות עצמית שאינה תלויה בסיבה, גם לא בעניין הראיה שלמעלה מהשכל.

דוגמא למסירות נפש זו אותה דרש הרבי הריי"צ, ניתן לראות בפורים תרפ"ז בביתו של הרבי הריי"צ. מצב היהודים היה בכי רע, היבסקציה, שחלק מאנשיה השתתפו בהתוועדות זו, נשפה בעורף העם, אסרו חסידים וביניהם את ר' אלחנן מורוזוב, בא כוחו של הרבי. הרבי הריי"צ שתה משקה ודרש מסירות נפש[9]:

"אחים יקרים! המדבר השומם הוא משני הצדדים, והמצרים, היבסקציה, נוגשים מאחור. מר לנו מאד, אין לנו שום דרך ושום ברירה מלהשליך את עצמנו בתוך ים מסירות נפש, בים של בטחון! כל יהודי הנמצא ברוסיה מבלי הבדל עדה, גיל ומעמד, בעלי בתים ואינטליגנטים, צריכים לזכור את תקופת האינקוויזיציה שבה נשרפו ונשחטו בעבור תורה ובעבור מצוות… יהודים! בואו נשליך את עצמנו בים של מסירות נפש"!…

לפתע פתח הרבי את כותנתו וחשף את מקום לבו הקדוש, ובאגרוף קמוץ הכה על לבו בכוח רב… "זלמן", רעם לפתע שוב קולו של הרבי בפנותו אל אחד החסידים שהגיע במיוחד מנעוול, "זלמן, כשיעשו מדורה מעצים יבשים ויציבו בפניך את הברירה אחת מהשתים, או שתמסור את ילדיך לילדי בית הספר שלהם, או שתשליך את עצמך אל האש, היודע אתה מה לעשות? – עליך להשליך עצמך אל תוך האש ובלבד שלא תמסור את ילדיך לבית הספר שלהם!"

הייתה זו התוועדות של חמש עשרה שעות, שבה בקשו מהאם – הרבנית שטערנא שרה שתבוא להפסיק את ההתוועדות המסוכנת הזו. הייתה זו התוועדות שהרבי הריי"צ התעלף בה, התוועדות שכולה מסירות נפש, ובה נדרשו כולם לפעול מתוך מסירות נפש!

מסירות נפש ניתן לגלות אצל עולי רוסיה ובוכרה בתקופות הקשות בעם ישראל – בשואה וברדיפת הדת. ומסירות נפש ניתן להחדיר גם בביתנו, בימינו, כי מסירות נפש היא מסירת הרצון – לעשות את אשר צריך לעשות, ללא חשובי נוחות וחלילה לא כבוד, וגם לחיות אמונה זו.

אמונה תמימה טהורה זו – זו אמונה שעלינו להחדיר בתוכנו, בביתנו ובסביבתנו. אם נדרש למסירות נפש, למסירת הרצון, נעשה זאת הן על ידי דוגמא חיה והן על ידי סיפורים אודות אמונה אמיתית טהורה.

3. אמונה בכל העצם ובכוחות הגלויים

אמונה בדרגה הגבוהה ביותר, שכל עצם מציאותנו וגם ציור כוחותנו, הכל מתחבר וקשור ומונע מכוח האמונה – כפי שמבואר במאמר:

"בגילוי עצם הנשמה מצד מסירת נפש, יש לומר שבנוגע לכוחות הגלויים הוא כמו דבר נוסף. וכמו שרואים בפועל בכמה אנשים, שבהיותם במקום שהיו גזירות על תורה ומצוות היה להם מסירת נפש בפועל משך כמה וכמה שנים, וכשבאו אחר כך למדינות שאפשר לעסוק בתורה ומצוות מתוך הרחבה, אין ניכר בהם (כל כך) המסירת נפש שהיה להם מקודם. כי זה שעמדו במסירת נפש משך כך וכך שנים, הוא לפי שהאיר בהם גילוי עצם הנשמה שלמעלה מכוחות הגלויים, ולא נעשה על ידי זה שינוי בכוחות הגלויים עצמם".

האמונה בדרגה גבוהה עוד יותר, שחודרת גם בכוחות הגלויים, היא האמונה מצד "כתית למאור" –

"לא באופן שככל שכותשים אותו (צרות הגלות) כך הוא מוציא שמן זך יותר (מסירת נפש), אלא שהוא במצב של "כתית" – גילוי עצם הנשמה בזה שהוא נשבר ונדכא מזה שהוא נמצא בגלות (גם בארצות ובעתות הרחבה), וכך גם הכוחות הגלויים שלו (הציור דכוחות הגלויים) הם כמו חד עם העצם.

"ויש לומר, דזה שעצם הנשמה והציור דהכוחות הם (דוגמת) שני ענינים, הוא לפי שגם עצם הנשמה היא מוגדרת בגדר, והגדר שלה הוא למעלה מהציור דהכוחות. אבל מצד עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בהעצמות, הפשיטות דהנשמה והציור דהכוחות שלהם הם כולא חד".

העבודה ברמה גבוהה זו אמורה לגעת ולהיות חלק מאיתנו, חלק מהחינוך בבית. לדעת, שדווקא על ידי ה"כתית", החסרון, דווקא על ידי כך מגיעים למקום הגבוה יותר. אילו לא הייתה גלות, ולא היו לנו חסרונות, לא יכולנו להגיע לדרגות גבוהות יותר. דווקא עצם הידיעה שאנו "כתית", בעלי חסרון, עצם הידיעה שאנו בגלות, מעוררת בנו את השאיפה והרצון להגיע אל דרגות גבוהות הרבה יותר, להגיע אל ה"מאור".

מיה, ששנים הייתה בהודו, במדיטציות שונות של עבודה זרה, רחוקה מכל לחלוחית של קדושה, מצאה את עצמה במצב של "כתית", חסר משהו בנפש. גם לאחר עבודה עצמית מרובה, הזדהות, הדרכה, המצב של "כתית" פעם בקרבה, חסר משהו בתוך התוהו ובוהו. מצב זה החל כאשר עדת קופים השתלטו עליה ופגעו בה, וכלה בשבת ראשונה שהחלה לשמור באיזה אי נידח, ללא חשמל, שבאמת מלבד שמירת שבת, לא היה מה לעשות שם. הדבר היחיד שהשיב אותה הביתה היה תחושת ה"כתית"!

המעניין, שבשבת הראשונה ששמרה, נפטר סבה, שהייתה לו זיקה ליהדות. היא כלל לא ידעה מכך, אבל רוחה ונשמתה חשו עניין של קדושה!

תחושת ה'כתית' אין עניינה להורידנו למטה, אלא להיות בבחינת[10]: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – בכייה תקועה בלבי מצד אחד, וחדווה תקועה בלבי מצד אחר. רבי אליעזר ברבי שמעון, בשמעו מאביו, רבי שמעון בר יוחאי, סודות התורה בעניין חורבן בית המקדש – אמר, שבשעת מעשה היה לבו גם עצוב – מחורבן בית המקדש, שרק עתה נודע לו גודל החורבן, וגם שמח, בצד השני של לבו, מסודות התורה שנתגלו לו[11]. הרי כשישנן שתי סיבות נפרדות – יכולות שתי תנועות מנוגדות, כמו בכייה ושמחה, לבוא לידי ביטוי באותו הזמן. וכמו שנאמר בתניא[12]:

"כי בהיותו נבזה בעיניו וכו', הוא מצד הגוף ונפש הבהמית, והיותו בשמחה הוא מצד נפש האלקית וניצוץ אלקות המלובש בה להחיותה".

הרבי מחנך אותנו לחיות את ה"עד מתי"?! להיות בכאב על כך שעדיין אנחנו בגלות. וה"כתית" יוביל אותנו אל ה"מאור" – גילוי עצם הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות, שהיא מתגלה לא רק בעיתות של מבחן אלא לכל אורך חיינו – ובציור כוחותינו ורגשותינו שיהיו נקיים וטהורים וזכים. וכך נגיע ליעוד:

"ויקחו אליך" – תוספות אור במשה

בפסוק נאמר: "ואתה תצוה .. ויקחו אליך שמן זית זך, כתית למאור" – מדוע נאמר "אליך"? הרי השמן היה מיועד לאהרן הכהן. אלא, עבודה אמיתית זו שלנו, שנעשית בכוחו של משה רבינו (ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא), מוסיפה "תוספות אור במשה". ובלשון המאמר:

"ועל ידי זה נעשה יתרון והוספה בבחינת עצם הנשמה שנמשכה ונתגלתה בהם על ידי משה (ויקחו אליך), כי על ידי זה מתגלה בה שרשה האמיתי כמו שהיא מושרשת בעצמות".

ועל ידי שישראל מוסיפים בעבודתם בדרגת משה, על ידי זה יהיה "נר תמיד". לא רק מ"ערב עד בוקר" – חילוק בין ערב, העלמות והסתרים, לבין בוקר, קיום תורה ומצוות מתוך הרחבה. אלא על ידי עבודה אמיתית מתוך עצם הנשמה על ציור כוחותיה, זוכים בעזרת ה' ל"אש תמיד תוקד על המזבח", בהתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש.