התהוות הגשמיות היא מעצמות אור אין סוף ב"ה, הקב"ה עצמו שמציאותו מעצמותו, שאין לו שום עילה וסיבה הקודמת לו ח"ו, כי הוא מחויב המציאות. ודוקא הוא ורק הוא – יש בכוחו לברוא מציאות של נבראים גשמיים, שלעיני בשר לא נראה שהם תלויים וקשורים במציאות המהווה אותם. וגם אינם בטלים לדבר הגבוה מהם, ונראה כאילו שמציאותם מעצמותם, אף שברור שמציאותם היא באין ערוך למקור הרוחני שממנו הם באים, הוא כוח האין סוף.

בסדר של השתלשלות יכול להתהוות דבר רוחני מדבר רוחני גבוה ממנו, אף שיכול להיות מרחק גדול ביניהם, כמו נפש הבהמה שהשתלשלה מפני שור שבמרכבה. ומכיוון שסדר ההשתלשלות מתחיל בספירת החכמה, לכן לא ייתכן השתלשלות דבר רוחני מאור אין סוף אלא רק מדבר רוחני גבוה ממנו. לעומת זאת ה"יש" הנברא אינו יכול להתהוות בסדר של השתלשלות, שהרי העלול הבא מן העילה קשור בעילתו, כלול בה ומוקף על ידה, כזיו השמש בשמש. וקל וחומר שאינו דומה לאור הבא מן המאור, שכן המציאות של ה"יש" נראית עצמאית, נפרדת ומנותקת ומרגישה עצמה למציאות, ואין היא בטלה למקורה. וכאמור, מציאות של "יש" מ"אין" יכולה להיות רק על ידי הקב"ה – "בחיק הבורא", שהוא אין סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות. וכשם שיש לו כוח ב"בלי גבול", כך יש לו כוח ב"גבול", שזוהי שלימותו.

וזה נעשה דרך הכלים שבספירות. כי בספירות שבעולם האצילות יש אורות וכלים, ושניהם גם האורות וגם הכלים הם חד ממש עם קוב"ה. שהרי הכלים של האורות הם כמו גופים לנשמות, אף שאינם מהות מושגת אפילו למשה רבינו. האין סוף שהוא פשוט בתכלית בורא "יש" מ"אין" בכלים ועל ידם, שהרי הכלים הם בחינת הגבול של האין סוף. חכמה אינה בינה, בינה אינה דעת כו'. וכך הכוח שבאין סוף מאיר באופן שנמשך ממנו אור בגבול ומידה בכלים של הספירות, שהם כוח הגבול הראשוני על ידי שמתאחדים עם הקב"ה בפעולת האין סוף לברוא "יש מ"אין".      

אמנם גם ה"יש" בסופו של דבר בטל למקורו, שהרי "כולא קביה כלא חשיב", אך זה ב"דעת עליון". "קמיה" – לפני ה' ובידיעת ה'. אך ב"דעת תחתון" בידיעת והרגשת ה"יש" הנברא, מציאות ה"יש" נרגשת כמציאות נפרדת, בניגוד לדרך השתלשלות, שהעלול מרגיש ויודע, שהוא בטל במציאות, לא רק לגבי עצמותו ומהותו ית', אלא גם לגבי הכוח והאור השופע ממנו, בקו שמאיר מאור אין סוף ב"ה בכלים של עשר ספירות.    

אף שהנברא יודע שיש מקור שמהווה אותו, הוא מרגיש, "יש מאין", כי ה"אין" אינו מושג בהבנתו. וגם כי בסוג המציאות של ה"יש הנברא" אין מקורו קיים, בניגוד ל"עלול" שיש לו השגה ב"עילתו", וגם במהותם ועצמותם של העילה והעלול אין הפרש גדול ביניהם.

ראשית ה"יש" הנברא הוא בכלים של עשר ספירות של בי"ע, הם האורות של נפש ורוח שנבראו מנשמה של עשר ספירות של בי"ע. אך גם בעשר ספירות של כלי דאצילות יש התחלה של ה"יש" הנאצל, הם ל' כלים של מלכות דאצילות, וגם היכלות שמחיצוניות הכלים של עשר הספירות וגופי מלאכים. שהרי בכלים של עשר ספירות מלובש הקו מאור אין סוף, והאור הוא מעין המאור והוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה, שמציאותו מעצמותו, ורק הוא יכול לברוא "יש" מ"אין".

אמנם הבריאה של "יש" מ"אין" היא על ידי הכלים דאצילות, אך עיקר עניינה הוא ממלכות דאצילות, שמלכות דאצילות נעשה עתיק לבריאה. עתיק – עניינו תענוג פנימיות הרצון, תענוג ורצון לעולם הבריאה, ומלכות עניינה מלוכה, שאין מלך בלא עם. עם מלשון "עוממות", כמו גחלים עוממות. הם אנשים שאינם בנים או שרים, אלא דוקא זרים, נפרדים ורחוקים ממעלת המלך. וממלכות דאצילות יש ריבוי נבראים – השמים והארץ וכל צבאם, בגלל ריבוי האותיות היוצאים מ"מלכות פה", פי ה' ורוח פיו. הנחלקים לה' מוצאות הפה, הן ה' קבוצות אותיות – אורות וכוחות – שמהם נבראו העולמות, הם ה' גבורות דנוקבא, אף שנבראו מכוח האין סוף, שהוא אחד, יחיד ומיוחד בתכלית.

בספירת המלכות מתגלה כוח האין סוף לברוא "יש" מ"אין", שלא על ידי "עילה" ו"עלול". לכן היא נקראת עלמא דאתגליא. ובה מתהווה ה"יש" מ"אין" על ידי האין סוף בניגוד לט' הספירות שקדמו לה, שנאצלו בדרך של "עילה" ו"עלול". אור האין סוף מלובש בחכמה לבדה ועל ידה מאיר בשאר הספירות. ואור אין סוף שבכתר שלפני הראש – חכמה, מאיר במלכות יותר מאשר בחכמה, כי נעוץ תחילתן בסופן – סוף מעשה במחשבה תחילה, שהתחלתה מלובשת במלכות יותר מאשר בחכמה, ולכן יש במלכות הכוח לברוא "יש" מ"אין".

הכתר שלמעלה מחכמה הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, ויש בכתר הבחינה האחרונה של האין סוף, היא המלכות. לכן הכתר נקרא "כתר מלכות", שאין כתר אלא למלך, אף שהוא הכתר מעל הספירות. וכמו שבגשמיות הכתר שייך למלך, כך הכתר שייך לספירת המלכות. ולכן גם אור אין סוף שבכתר מאיר אמנם בספירת החכמה שמתחתיו, אך במלכות מאיר יותר. סיבה נוספת לשם "כתר מלכות" הוא משום שמלכות אין סוף מאירה בכתר. נוסף על כך, ספירת המלכות שממנה האור חוזר ומאיר חזק יותר נעשית הכתר מלמטה למעלה, ובה מתגלה כוח האין סוף.

יותר מזה, בספירת המלכות מתגלה אלוקות, שממנה נבראות נשמות ולא רק נשמות דאצילות שהן מהות של אלוקות הבטלות במציאות, אלא גם נשמות של עולם הבריאה, המרגישות עצמן ל"יש" ודבר נפרד, שלידת הנשמות נמשך על ידי המלכות בכוח האין סוף. גם גידול הנשמות, דהיינו עיבורן, נמשך בבטן אמא עילאה – ספירת הבינה. משום שגם לעיבור נדרשים אורות עליונים עד אין סוף. וכמו כן, גם עיבור ולידה של נשמות בבריאה מתגלה במלכות, אף שעיקר שורש הטיפה שהוא שורש עניין העיבור, היא ממוחין של אבא ואמא, הנמשך מאריך אנפין ועתיק יומין – פנימיות הכתר – ולמעלה מעלה עד אין סוף, שהם אורות עליונים, אלא שזה בהעלם, ורק כאשר המלכות בוראת את הנשמות, מלאכים והיכלות בעולם הבריאה, אז זה בא לידי גילוי.

כוח ה' הוא כוח האין סוף מתגלה על ידי ספירת המלכות, הספירה הנמוכה ביותר, ולא בספירת החכמה, שהיא הספירה הגבוהה ביותר. ומכאן שמה "עלמא דאתגליא". וכוח העצמות מתגלה בנבראים עצמם. ורק בכוח האין סוף, כוח העצמות שמציאותו מעצמותו נברא "יש" מ"אין". שהרי הנשמה מקורה באור הקו של אור אין סוף. אמנם הקו מלובש באצילות עד הפרסה – סוף האצילות, אך הארת הקו, שהיא כוח הבלי גבול, בניגוד לרשימו – כוח הגבול, בוקעת את הפרסה – היא המסך המבדיל בין אצילות לבי"ע, כך שיש בבי"ע לא רק הארת כלים דאצילות אלא גם הארת הקו. יותר מזה, בקו המלובש בתוך א"ק יש עיגולים – אור מקיף, ויושר – אור פנימי, רגליו – רגלי היושר מסתיימים במלכות דעשיה, ולכן גם עולם העשיה שייך ומקבל מרגלי היושר דאדם קדמון, וכך מאיר הקו עצמו גם בבי"ע. כך שהארת הקו מאירה באור הנשמה של עשר ספירות של בי"ע , שזהו אלוקות ממש. והארה דהארה בנפש ורוח של עשר ספירות של בי"ע וגם בכל הכלים שלהם. והארה דהארה דהארה בכל הנבראים, נוצרים ונעשים. וכמו שנאמר: "ואתה מחיה את כולם". "את השמים ואת הארץ אני מלא". ו"לית אתר פנוי מיניה" בכל מקום ובכל פינה ובכל נקודה בהשוואה אחת. שלא די בהתפשטות החיות להוות ולהחיות את הנבראים, ולא די בהארה והארה דהארה, לא מספיק אור פנימי, אלא צריך את אור העצמות ממש, שבא מבחינת הסובב ומאיר גם בקו הפנימי, וכשאור הסובב הבלי גבול מאיר לקו הפנימי דרך עשר הספירות של עולם הבריאה, הוא נותן כוח ועוז בספירות לברוא "יש" מ"אין".. שהבריאה היא על ידי הכלים, לכן הנבראים הם בריבוי והתחלקות, מה גם שיש התחלקות גם לאותיות.

כוח האין סוף מתגלה במלכות דוקא, והוא מתגלה גם ביסוד העפר, שהוא היסוד הנמוך ביותר שבארבעת היסודות בעולם העשיה – התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שיש ביכולתו להוציא יש מאין, מה שאין בכוחם של העולמות העליונים, ואף לא בצבא השמים. ומכוח הצומח שבעפר הארץ, שהיא אין ורוחני נבראים דברים גשמיים. וזה משום שרגלי א"ק מסתיימים בתחתית העשיה, ותחת רגליו מאיר אור האין סוף הסובב כל עלמין, אור הקו. אור המקיף שנמצא באופן פנימי ומאיר בשווה, אלא שאינו מתגלה ואינו יורד לרמת הנבראים. לכן החי ניזון מן הצומח, שהיא דרגה נמוכה ממנו, ומדבר – מן החי ומן הצומח, והם אף משפיעים לטובה על שכלו, ש"אין התינוק יודע לדבר עד שיטעם טעם דגן". ומלאכים עליונים שבמרכבה נהנים וניזונים מרוח הבהמה העולה היא למעלה, שהם אוכלים קורבנות, ועל ידי כך הם נהנים מהעיקר והשורש שלהם, שהרי הבהמה מתעלה לשורשה ומתגלה כוח האין סוף שבה.