הקב"ה בונה עולמות ומחריבן. בונה על מנת לסתור וסותר על מנת לבנות.

הכלים של עולם התוהו לא יכלו לסבול אורות של אלוקות, לכן נשברו הכלים. ומכיון שמדובר בעולם שמעל הזמן, שהרי הזמן מתהווה בעולם הבריאה, ומה שלמעלה מבריאה הוא למעלה מהזמן – עניינו של עולם התוהו הוא דבר נצחי!

שבירה או ירידה עניינה הוא המשכה כמו אור. וכמו בעניין ירידת הנשמה להתלבש בגוף שהיא המשכה בדוגמת חבל, שאין בה שינוי וכל הזמן היא למעלה רק שלפני ירידתה היתה רק למעלה, ובהתלבשותה בגוף, ראש הנשמה – עצם הנשמה נשאר למעלה, והארה ממנו – רגל הנשמה – יורדת למטה.

וכמו בירידה כן בעניין נפילה או שבירה יש המשכה. ההבדל בין נפילה לשבירה הוא שירידה היא בסדר והדרגה בדומה לגשמי שיורד מלמעלה למטה, אך בהבדל מהגשמי שכשיורד למטה הוא כבר לא נשאר למעלה, הרוחני יורד בדרך המשכה, שנשאר למעלה ונמשך למטה. לעומת זאת נפילה או שבירה בדומה לגשמיות מה שנופל נשבר, כי אין זו ירידה בסדר והדרגה. שבירה היא המשכת שפע שלא בסדר והדרגה. והשבירה היא במלכות של כל מידה. שהרי המלכות היא הגילוי של כל מידה – "וימלוך… וימת…" – יש עצם המידה שבהעלם ולמטה ממנה היא התגלות המידה והשפעתה החוצה ממנה והלאה. בגילוי רגיל הגילוי הוא בדרגה שלמטה מההעלם אך מעין ההעלם, אך כשהוא באין ערוך להעלם הוא שבירה.

השבירה בעולם התוהו שבמקורו הוא לא בגדר זמן, היא המשכת שפע לעולם הזמן באופן של שבירה, המתחדשת בכל רגע ורגע, בהתאם לעולם הזמן המתחדש בכל רגע ורגע. כאשר מגיעה השבירה לעולם הזמן יש בכל פעם שבירה חדשה. כשהשפע הבלתי מוגבל מגיע לעולם הזמן הוא נעשה מוגבל ובגדר זמן. וכל פעם שנופלים שברים חדשים – ניצוצות של תוהו – בכוח הצומח יש צמיחה חדשה, הולדה חדשה.

מהי שבירה? בגשמיות כוס שבורה יוצרת שברי זכוכית. וברוחניות אותיות הן כלים להשכלה. שינוי האותיות יוצר תוכן חדש. ואם האותיות אינן בסדר והדרגה, משפטים מקוטעים או תיבות מקוטעות או אותיות מקוטעות נוצר פירוד. כלי נפרד מהשכלה, נפרד מתוכן. כלי בלי אור.

נוכל ללמוד את העניין מהלכה שבמשנה. יש הלכה במשנה מסכת שבת האומרת, שהמוציא כלי מרשות לרשות בשבת חייב, ואילו המוציא אוכל מרשות לרשות חייב רק מכמות מסוימת, כגרוגרת או כביצה או כיוצא בזה תלוי בסוג האוכל. ולעומת זה, מה שנראה מדהים ביותר שהמוציא אוכל פחות מהשיעור המחייב בכלי, אפילו כלי גדול כסיר אינו חייב, כי הכלי טפל לאוכל ואין לו דין הוצאה כלל. מכאן שכלי ריק הוא מציאות לעצמו וכלי שאינו ריק אינו מציאות לעצמו. בדיוק כמו בדוגמת האותיות וההשכלה.

ואותו הדבר בעניין המציאות והאלוקות. נשאלת שאלה גדולה הרי כל הבריאה היא מעשרה מאמרות של הבורא ית', שזהו כוח אלוקי בלבד, זיו של דבר ה', כמו שכתוב ב"שער היחוד והאמונה", אז איך יתכן שכל דבר בבריאה מרגיש את עצמו מציאות – דבר נפרד בפני עצמו?

כי כמו שכלי שבור אינו כלי לאור ולכן הוא "יש", הוא מציאות לעצמו, כך האותיות הם כלים לאור האלוקי כאשר הם בסדר מסודר. אך כשיש הפרדת אותיות, כל חלק שאינו כלי לאור אלוקי הוא מציאות בפני עצמו, וכך נוצרת הישות.

שהרי כלי במהותו נועד להמשיך אור. הכלים הם כלים כאשר האורות מתגלים דרכם. אותיות של ספר מודפס ממשיכים אור הוא תוכן הספר, אך כשמבלבלים את סדר האותיות, אין ספר – יש שברי כלים.

למה ברא ה' את עולם התוהו על מנת לסתור אותו כדי שיישבר?

מבחינת האין סוף האמיתי הכול יכול וצריך להיות ביחד. ועל ידי סדר השתלשלות בלבד, לא היה יכול להיווצר "יש" המנגד ומסתיר על אלוקות. לא היה יכול להיווצר יש ומציאות. בסדר השתלשלות אפילו בריבוי צמצומים עד אין סוף יישאר תמיד אלוקות. ה' ברא את הישות ומציאות כדי שנהפוך את המציאות לביטול. כדי לגלות את האלוקות בעולם על ידי ביטול, לא רק ביטול עצמי אלא ביטול כל הבריאה. להפוך את העולם לדירה לו ית'. והעבודה שלנו היא כמו שמצרפים אותיות לדף של סידור או לדף של גמרא וכד'. וכמו עבודה של ילד לצרף חתיכות של פזל ולצרפם ביחד לראות את השלימות. את התמונה השלימה. הילד עושה זאת על ידי דף הוראות ואנחנו עושים זאת על ידי התורה. תורה היא עולם התיקון כל אחד מאיתנו בונה את חלקו בעולם עד שכולנו נאמר בסוף שאין עוד מלבדו, ונרגיש שאין מציאות אחרת.

שבירת הכלים היתה משתי סיבות: ראשית, האורות היו תקיפים וגדולים מדי והכלים היו מצומצמים וקטנים ולא סבלו גילוי כזה חזק. שנית, הכלים לא סבלו זה את זה. היתה מלחמה בין האורות, כל אחד אמר: אנא אמלוך. ואז מחוסר אחדות היתה שבירה – הרס. בדומה לתלמידי ר' עקיבא שלא היתה ביניהם אחדות והתכללות וכל אחד מהם עמד על שיטתו בתוקף, אף שהיתה זו ישות של קדושה, אחרי השבירה היתה קליפה. צריך ללמוד לתת מקום לשני. מציאות הגשמיות אינה נותנת מקום לשני. ברוחניות – זה להיפך ככל שאני לומד יותר יש עוד מקום להשכלות אחרות. בבית המקדש היו משתחוים רווחים אף כאשר עמדו צפופים, כי ראו שם את האמת שהגשמיות היא אלוקות. 

כשהיתה שבירת הכלים דתוהו נפלו הכלים לעולמות אבי"ע. בעולם האצילות נעשה התיקון על ידי הקב"ה. ואת עולמות בי"ע תפקידנו לתקן.   

בא"ק ובעקודים יש התכללות. אך ההבדל הוא שבא"ק – הכול דבר אחד בדוגמת "נפש נושא כוחות", ואילו בעקודים – כל אחד סובל את השני בדוגמת "כוחות הכלולים בנפש". מצד האין סוף יש אפשרות לאין סוף ספירות אך בעולם הכלים של התוהו יש דוקא עשר ספירות.

ה' האציל את עולם התוהו ומשבירתו נבראו עולמות אבי"ע. ה' תיקן את עולם האצילות. (גם "עתיק" ו"אריך" וחלק מעולם ה"בריאה" ניתקנו). ומה שנפל באצילות ונתקן שם, נשאר שם. ומה שלא נתקן שם ונשבר יותר, כי היתה לו מציאות של "יש" יותר נפל יותר למטה. ככל שהחלקים קטנים יותר קשה יותר להעלותם. בתחילת השבירה היו רפ"ח ניצוצות, אבל עכשיו יש ריבוי עצום של ניצוצות בכל פרט. וכל ניצוץ אף הוא מתפרט למספר עצום של ניצוצות.   

צריך להגביה הכל מלמטה מהעולם הגשמי התחתון שלנו, ומה שפועלים פה פועל על כל סדר ההשתלשלות. צריך לאחד את שברי הכלים ולשים אותם במקומם, כל הדברים הגשמיים שיש להם שורש למעלה. על ידי תורה ומצוות והכל "לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו" להפוך הכל לכלי לאלוקות. קודם ביטול היש ואחר כך ביטול במציאות.