יום ראשון כ׳ אלול ה׳תשע״א

 

 

קשה לקבל את בשורת הגאולה

משיח מתגלה ואין רואים זאת, כי מביטים לצדדים. כלומר מסתכלים על ענינים אחרים, צדדיים ושוליים ואין מסתכלים על העיקר:

שזהו הענין של "פנו אלי עורף ולא פנים", וכמבואר בכמה מאמרי חסידות, שיכול להיות שיעמדו ליד אוצר גדול, ושזה באמצע היום והשמש זורחת בתוקפה, ועומדים בעינים פקוחות, ואעפ"כ לא רואים את האוצר, כי מביטים לצדדים.

ומהו האוצר הגדול יותר מאוצר זה שחיכו לו בכל הדורות, שזה גילוי משיח צדקנו, והאוצר עומד בגילוי, וזה באמצע היום כשהשמש זורחת בתוקפה, והאור מאיר, ואעפ"כ אין רואים את זה, כי מסתכלים לצדדים ועסוקים בעניינים אחרים (שיחת הרבי, ש"פ וארא ה’תש”ל).

 

ואין לתמוה שיש כמה וכמה שקשה להם לקבל את הבשורה שהגיע זמן הגאולה, דמצינו כזה גם בגאולת מצרים דכתיב: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" וכמו שכתוב בספר חיים ושלום להגה"ק בעל מנחת אלעזר זצ"ל (פ' וארא ד"ה והבאתי), שכן יהיה גם בגאולה העתידה. וזה לשונו:

זה רמוז על ו"הבאתי וגו' ולא שמעו אל משה" וגו', כי היינו, קודם שיהיה והבאתי דקאי על גאולה העתידה… המבשר ומעורר על הגאולה אין דבריו נשמעין, וכמ"ש בדניאל, רבים לא יאמינו וכמו שהיה בגלות מצרים.

 

הרבי מה”מ שליט”א מציע לפתור את בעית הקושי באמונה בדברי הגואל – ללמוד ענייני גאולה ומשיח, כי בכח התורה לשנות את הטבע:

רואים שישנו קושי ("עס קומט אן שווער") להחדיר ההכרה וההרגשה שעומדים על סף ימות המשיח ממש, עד שיתחילו "לחיות" בענייני משיח וגאולה… והעצה לזה – ע"י לימוד התורה בענייני משיח וגאולה, כי בכח התורה לשנות טבע האדם… (משיחת הרבי, ש"פ בלק י"ז (טוב) תמוז ה’תנש”א).

 

 

האמונה בבשורת הגאולה מזרזת את הגאולה

הרבי הריי"ץ אמר:

משיח כבר כאן, "הנה זה עומד אחר כתלנו" (שה"ש ב ט). בעולם עליון יותר – כבר ששון ושמחה, הוא כבר בא. אבל כאן למטה, הוא מחכה לבני ישראל, שיעשו תשובה (ספר השיחות, ה’תש”א עמ' 81).  

 

ואילו הרבי מלך המשיח שיל"ו אומר:

משיח צדקנו עומד מעברו השני של הקיר, קיר שכבר סדוק ומרוסק, ומבעד ל"חלונות" ו"חרכים" "משגיח" "ומציץ" אלינו.

והרי מובן שמבט של משיח מהווה נתינת כוח מיוחדת להשלים את ההכנות הדרושות לזכות לקבל פני משיח צדקנו (שיחת הרבי, כ"ה ניסן ה’תשמ”ה, ע"פ רשימת השומעים).

 

וזאת לדעת שע"י האמונה בדברי הגואל מזרזים את הגאולה כמו שכתוב בתפארת שלמה, (פר' בשלח עה"פ: וישובו ויחנו ) כתיב:

ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וכן אמרו חז"ל: כדאי הם וזכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בו ויצאו – לקרוע להם את הים. דהנה ידוע שבזכות האמונה נגאלו ממצרים ובפרט בים הוצרכו להתחזק יותר באמונה גדולה עד מאוד. והנה במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם נאמר: באמונת חכמים. אמונת חכמים היא האמונה בדברי החכם עצמו, אף שהוא נגד השכל ולא מפי ה', אעפ"כ נהנים ממנו עצה ותושיה וכאשר יגזור אומר כן יקום בכל דבריו. ע"כ כאשר הוצרכו בנ"י לזכות לגאולה ע"י דברי השי"ת להם – ע"י משה – הנסיון שלא ע"ד השכל הישר, וַיצַוֵם משרע"ה, וישובו ויחנו גו', אשר לכאורה נראה דבר זה זר בעיניהם, כי איך נתקרב אל רודפינו, אעפ"כ נתחזקו באמונתם ואמרו: אין לנו אלא דברי בן עמרם, אף אם יאמר דבר זה מליבו ולא ע"פ נבואה נשמע לו… ובדרך הזה יהי' הגאולה ב"ב כימי צאתך מארץ מצרים.

 

ובלשון קדשו של הרבי מלך המשיח שליט"א המצטט תחילה את דברי המדרש:

"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" (מכילתא שמות יד לא). וגם גאולתנו בעתיד תבוא בזכות האמונה האיתנה בביאת המשיח בקרוב ממש, מבלי להתרשם מגודל החושך של גלותנו זו (ליקוטי שיחות ג עמ' 872).

 

 

ובני קורח לא מתו…

הסיבה למחלוקות שבכל דור היא בור המחלוקת שכרה קורח:

ובני קורח לא מתו, ר"ל אע"פ שנאבד קורח מן העולם עם כל זה בניו – הם תלמידיו ההולכים בעקבותיו ואורחותיו בענין המחלוקת, לא מתו, שבכל דור ימצא בעלי מחלוקת, ובניו נקראים, כי הוא כרה בור זה של המחלוקת ("בן איש חי", פרשת קורח).

 

דעתיד משה לאתגלגלא בכל דרא ודרא והוא מנואץ ונבזה בעיני הערב רב המתגלגלים ג"כ בכל דור (זהר ר"מ פ' נשא).

 

כלומר המחלוקת באה על ידי הערב רב, ובלשון הגר"א:

בכל דור מאיר ניצוץ אחד ממשה רבינו ע"ה, ואורו מצטער עם הת"ח שהם מבוזין בגלותא בתראה ונרדפין מן הערב רב (אבן שלמה, פי"א אות ה').

 

ומבהילים ביותר דבריו של כ"ק האדמו"ר הגה"צ מקלויזנבורג, המדבר על שלושה סוגים של גלויות: האחת של יהודים בין גויים, השניה של תלמידי חכמים בין עמי הארץ והשלישית של החכמים הכשרים בין החכמים להרע:

שלפני ביאת משיח… אלה עובדי השי"ת בלי שום פניות, הם יהיו בגלות וללעג ולקלס… ויעמדו כנגדם להפריעם ממלאכתם, ולהרבות סבלם בכל אתר ואתר בכל העניינים. וכדאיתא בספה"ק "תולדות יעקב יוסף" שיש ג' מיני גלויות, האחת: גלות ישראל בין האומות, השנית: גלות תלמידי החכמים בין עמי הארץ. והשלישית: גלות תלמידי החכמים הכשרים בין החכמים להרע, שקורא אותם שידין יהודאין… הת"ח האחד שמוסר נפשו על קיום התורה והמצוות הוא יהיה מבודד ומפורד… אשר יצחקו וילעגו לו. (בטאון חסידי צאנז קצ"ט). וכן בליקוטי מוהר"ן (תורה כח). 

 

וזוהי גם הסיבה לאשר חרפו עקבות משיחך.

 

אשר חרפו עקבות משיחך…

כשם שקיבלנו בנבואה על ביאת המשיח כך קיבלנו בנבואה על "אשר חרפו עקבות משיחך". חרוף המשיח ע"פ "ישמח משה" יהיה "בלא זכו":

 

בלא זכו – יתכן שיהיה מחלוקות על משיח בתחילה

(ישמח משה, פר' כי תשא, ד"ה שמן משחת קודש).

וכמו שאומר ר' נחמן מברסלב: בתחילה יהיה על משיח מחלוקת גדול, ויאמרו: זה משיח? ויאמרו בזה הלשון: משיח אין א מיצעלע (מוהר"ן מברסלב ב"מגילת סתרים").

 

ולשון המדרש: כשיבוא משיח במהרה בימינו אין אומרים שירה עד שיתחרף המשיח, שנאמר: "אשר חרפו עקבות משיחך" (תהילים פ"ט, נ"ב) (מדרש תהלים, פי"ח פסוק ב).

 

הרבי מסביר, שהמחרפים את עקבות המשיח

מאמינים ח"ו

 שהגאולה היא בידי אדם

ולא בידי משיח

("באתי לגני" ה’תשכ”א ב, ח"ב עמ' קנב).

 

הרשעים יחרפו את משיח בגלל איחורו, אולם המשכילים יאמינו בו למרות איחורו (כתבי הרמב"ן ח"א עמ' שכ"ב).

 

כי בודאי כוחות הטומאה שעדיין בעולם הם מתנגדים לענין המשיח ומהם מגיע ביטול אליו (נצח ישראל למהר"ל פכ"ו ע' קלג).

 

עיקר הלעג למצפים לישועה הוא בגלל הצרות שפוקדות את עם ישראל לאחר שמשיח נגלה: ה' חננו לך קיוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה… אלו אבלים שחמדו את הישועה ערב ובוקר וצהרים, והיתה צרה גדולה לישראל, שמבזין אותם ומלעיגים עליהם. כיון שרואים אותן גזירות של שנה האחרת, שהמשיח נגלה בהם, והן באות זו אחר זו ואין מפסיקות, מיד מבזין ואומרים: בימינו לא היתה כזאת, שמא משיח נגוע (שם פל"ד).

המדרש גם מדבר על אלה שהאמינו בו בתחילה, אך לא עמדו בנסיון של ההסתר. וכדאי לעמוד בנסיון ולהאמין בדברי נביא הגאולה, אף אם הדברים הם מעל לטעם ודעת – דהיינו, בניגוד לשכל ולהגיון:

באותה שעה חוזרין ישראל לדעת אחרת ומבזין למשיח ואומרים: אוי לנו שתעינו אחר… זה. אמר להם הקב"ה… עכשיו תראו את האור שלו, שהיה מהלכת סביבותיו, שנא’ (תהילים נ', ג'): וסביביו נשערה מאוד. וכל שהאמין בו, אינו נמחק מספר החיים, שנא’ (דנ' י"ב, א'): ובעת ההיא ימלט עמך (פרקי היכלות רבתי, פרק ל"ה, ה, ו).

 

 

צדיקים… מחרפים את עקבות המשיח

הבעיה הקשה ביותר היא שהנחש מקנן בהרים הגבוהים – הם החכמים והצדיקים (תקו"ז יג ובפי' כסא למלך). הנחש נתן בלב חכמי ישראל שאסור לדבר בענין הגאולה (ספר החיים ב. להגרי"ח אלקלעי), ולכן אין להתפלא אם צדיקים, שהם מדריכי העם ומאשריו, מחרפים את המשיח, כדברי המדרש:

והנה מלכך יבוא לך: זה שנקרא מלך, שעתיד למלוך על דורות ראשונים ואחרונים. והקב"ה מכריז להם לצדיקי הדור, ואומר להם: צדיקי עולם! אע"פ שדברי תורה חביבים עליכם, לא יפה עשיתם שחיכיתם לתורתי ולא חיכיתם למלכותי (פסיקתא רבתי פל"ה).

 

ועל דבר זה

עתידין ליתן הדין

כל אדוני הארץ גדולי ישראל

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב

(אוה"ח הק' "בהר" כה כה)

צדיקים מדומים מחרפים את עקבות המשיח

ואם בצדיקים כך, בדומים לצדיקים על אחת כמה וכמה שמטעים הם את העם:

ובאמת בדור הזה גבר מאוד הקליפה ההפוכה… כמ"ש בשל"ה הק' זלה"ה: עתקו וגם גדלו וגברו חיל אנשי רשע ומקצתם דומים לצדיקים ותלמידי חכמים וחסידים מעוטפי לבן, רק לא נטהר לבם מכבוד וקנאה. ומקנאתם מטילים מום בקדשים, בשקרים וכזבים ומדברים סרה על עובדי ה' באמת… וממציאים שקרים וכזבים שלא עלו על לב (יושר דברי אמת פכ"ט).

 

הרבי מלך המשיח מלמדנו שאין להתפעל כלל מחוצפתו של הנבזה, המתנגד לחסידות ולמשיח, אף אם יש בו בבואה דבבואה, היא ה"יחידה שבנפש", הרוצה להרחיק ח"ו את הגאולה והמשיח ולהגביר את הגלות:

…ואף אם הקליפה מתלבשת באדם בעל זקן ולובש לבושים ארוכים ובחיצוניות מתנהג בדרכי החסידות, הנה ידוע מאמר אדמו"ר הזקן, אשר עשו הרשע היה לבוש סערטוק של משי (ליקוטי שיחות כרך כ עמ' 621, אגרות קודש, חלק ח, עמ' ר).

 

והצדיק הגאון רבי אלחנן וסרמן מסביר את דברי חז"ל, שבעקבתא דמשיחא חוצפה ישגה, כך: בעקבתא דמשיחא יוכתר לגדול, כל מי שיש בו מידת החוצפה למדי, ולא עוד, אלא מי שחוצפתו גדולה ביותר, יהא בר סמכא ביותר. תנאי מוקדם להיות מנהיג היא החוצפה והעזות (קובץ מאמרים ע' קט"ז).

 

הבעש"ט מסביר את העניין בפירושו על הפסוק על מה שוא בראת כל בני אדם: שהוא טענת היצה"ר, והיה התשובה: כל בני אדם. כי בעת רדת נשמה קדושה מלמעלה לגוף האדם, נתעורר קטרוג מלמעלה מס"מ לומר: מעתה לא יוכל לפעול פעולתו להסטין ולפתות מאחר שזה יחזיר העולם למוטב. וא"כ למה נברא לריק? עד שנותנים לו נגד זה איש בליעל ת"ח שידין יהודאין, שנברא ג"כ אשר יתלוצץ מזה האיש השלם. ומי שירצה ידבק בזה או בזה והבחירה חפשית ונודע מרז"ל (כתר שם טוב קמח).

 

אולם המשיח עצמו מצדיק את דינו על המחרפים אותו ועל החולקים עליו, ומי שבטל אליו יזכה כמוהו ב"ועליו יציץ נזרו":  

צדיק ונושע הוא, זה משיח, שמצדיק דינו על ישראל כששחקו עליו פושעי ישראל… ואויביו אלביש בושת, אלו החולקים עליו. ועליו יציץ נזרו, עליו ועל הדומים לו (פסיקתא רבתי סוף פי"ד).

 

 

אנשים פשוטים בתכלית… הם מלעיגים

המאמינים בדברי נביא הגאולה, שאינם בושים מפני המלעיגים ושעומדים בתוקף ומפרסמים את בשורת הגאולה על פי הוראת הגואל, עוררו אף את התפעלותו של משה רבינו, שהיה עניו מאוד במיוחד לגביהם. הם עובדי ה' האמיתיים בדור של עקבתא דמשיחא:

מה שכתוב: והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר ע"פ האדמה, שהוא ענין גודל הביטול דמשה. ומבואר בזה בארוכה בכ"מ וגם בדרושי נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שזה שהי' עניו מאוד מכל האדם אשר ע"פ האדמה ובמיוחד לגבי הדרא דעקבתא דמשיחא, הוא מצד שבלי הבט על עניני הנסיונות בלתי רגילים שבעקבתא דמשיחא, ומבואר שבעיקר אז שווער צו פארטראגן את המלעיגים מה שאפילו אנשים הפשוטים בתכלית וכו' הם מלעיגים, ובלי הבט ע"ז עומד יהודי בתוקף בעבודתו לה' כפי יכולתו ופועל (הרבי, ד"ה איתא במשנה, אור ליום ה', י"ח שבט ה’תשל”ו).

ועל כך אמר הרב המגיד, שלקראת הגאולה הנסיון של הדור האחרון יהיה כל כך קשה שכאילו האש (של אליהו בהר הכרמל) תעמוד בצד השני. גם הרבי מה”מ שיל”ו אמר דברים אלה בשיחה לאחד הרבנים ביחידות.

 

 

נבואת הרבי הרש"ב:

שתי דרגות ברע של עקבות משיחא

שתי דרגות ברע של עקבות משיחא:

הדרגה הראשונה ב"אויביך ה'". אנשים שהם אויבי ה', אלה הם האפיקורסים הקשישים, המשכילים, חברי מפיצי השכלה, המורים האפיקורסים של החדרים המסוכנים ותלמידיהם, אלה מנהיגי הדור הראשון של מחרפים, שהם כולם אויבי ה' וכל ענינם לחרף את ה' ותורתו…

"אויבי ה'" אינם מאמינים בשום דבר, אינם מאמינים בהשי"ת ואינם מאמינים בתורת ה', לועגים ממצוות ה' בכלל ומאמונה בביאת המשיח בפרט, ואילו הדרגה השניה הם אנשים שבדרך כלל מאמינים בה' ובתורתו, אלא שאמונתם נעדרת קדושת התורה…

בדרגה השניה שהם "חרפו עקבות משיחך" ישנם כמה וכמה סוגים שונים, עד לבני תורה, אלא שחלשים הם באמונת הגאולה. הם אף מבארים זאת בטעמים של יראת שמים, אצלם באמת זוהי חלישות אמונה בביאת המשיח (שיחת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שמחת תורה ה'תרס"א).

בדברים אלה מבהיר לנו הרבי הרש"ב, שיהיו שני דורות, דור אחד של כופרים, שאינם מאמינים בה' ובתורתו, וכך מחנכים את ילדי ישראל. ודור שני, שבא אחריהם ובעקבותיהם, אשר יכולים להיות יהודים מאמינים, ואפילו בני תורה, אך השפעת הדור שקדם להם פעל עליהם, עד כדי כך שהם מתקשים באמונה בגאולה, ועד שהם מחרפים את עקבות המשיח… אולי מאמינים שאי פעם יבוא המשיח, אך בסגנון בלעם: אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב…

 

בריה משונה – יהודי מאמין בה' ובתורתו ומחרף את המשיח

הרבי מסביר את העניין בארוכה בהמשך לדבריו של הרבי הרש"ב – נבואה גלויה ממש: ומה שישנם כאלו שלועגים לזה כו' – הרי אדרבא, עובדה זו גופא מוכיחה, שאכן נמצאים כבר בדור האחרון של הגלות, הדור שיזכה לגאולה. בהתאם לדברי בעל היום הולדת (הרש"ב) בשיחתו הידועה אודות "מלחמת בית דוד". ובהקדמה – שבענין זה רואים דבר נפלא שאין שמים לב אודותיו, שלפני למעלה מ80- שנה חזה בעל היום הולדת ברוח קדשו את המעמד ומצב דימינו אלו – נבואה גלויה ממש.

בשיחה הנ"ל מבאר בעל היום הולדת שלפני הגאולה יהיו שני דרגות – דורות של מחרפים. דרגה ראשונה (דור ראשון) – "אשר חרפו אויביך ה'", אלו שמנגדים להקב"ה לתורתו ומצוותיו, ודרגה שניה (דור שני) – "אשר חרפו עקבות משיחך", יהודים שבכלל הם "מאמינים בה' ובתורתו", ועד שיש ביניהם "פינע בני תורה", ואעפ"כ חלשים הם באמונת הגאולה, ועד כדי כך ש"חרפו עקבות משיחך", היינו שמחרפים ומלעיגים מעניין זה. והרי זה פלא גדול ביותר. מי היה יכול לתאר לעצמו לפני שמונים שנה שתקום "בריה משונה" כזו: יהודי ש"מאמין בה' ובתורתו", ואעפ"כ לועג ומחרף "עקבות משיחך"?!

ויתרה מזו, בשיחה הנ"ל מוסיף, שמלבד עצם העניין ד"אשר חרפו עקבות משיחך", מבארים הם את הדבר בטעמים של "יראת שמים" – האמת היא שזהו המשך ותוצאה מהדור ד"אשר חרפו אויביך ה'", אבל הם מלבישים זאת באיצטלא של "יראת שמים".

ודבר זה הוא הפלא ופלא: האמונה בביאת המשיח היא אחד מיסודי הדת, י"ג עיקרי האמונה. וידוע פסק דין הרמב"ם ש"כל מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח) או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו". ואעפ"כ בא יהודי שמאמין בה' ובתורתו לועג ומחרף "עקבות משיחך", ולא עוד אלא שמלביש זאת באצטלא של "יראת שמים".

אמנם בימינו אלו – קם הדבר והיה לעובדה מציאותית. ישנם יהודים שומרי תורה ומצוות "אשר חרפו עקבות משיחך", "הנה זה עומד אחר כתלנו" – אינם יכולים לסבול זאת, ועד שהם מחרפים ולועגים מזה! ולא עוד אלא שמחנכים ילדי ישראל ברוח זו – לחרף "עקבות משיחך", רחמנא ליצלן.

וכאשר שואלים אותם, היתכן, הרי האמונה בביאת המשיח היא מעיקרי הדת – יש להם תשובה מן המוכן: בודאי מאמינים הם בביאת המשיח (איך יתכן אחרת, הרי הם יהודים דתיים שאומרים: "אני מאמין כו' בביאת המשיח") אבל לפי דעתם אין זה עדיין הזמן ד"עקבות משיחך", יש להמתין שנים רבות (רחמנא ליצלן) עד שתבוא הגאולה.

בודאי – אומרים הם – שסוף סוף ברבות הימים, תבוא הגאולה, אבל עכשיו אין מה למהר… ובודאי שאין לדרוש מהקב"ה להוציא את בנ"י מהגלות, צריכים לשבת ולחכות, ובינתיים – זאלן אידן שטעקן אין גלות, רחמנא ליצלן! ומה צריכים לעשות? לרקוד לפני הגוי!

ומה שטוען שעדיין לא הגיע זמן הגאולה – הרי מפורש בגמרא "כלו כל הקיצין. ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". וא"כ תעשה תשובה ואז תבוא הגאולה! …הוא זה שמעכב את ביאת המשיח!… אלא שגם "גדלות" זו לא צריכים לתת לו!

…וכאמור לפני שמונים שנה לא היו יכולים לשער שיהי' מצב ד"אשר חרפו עקבות משיחך" ע"י יהודים שומרי תורה ומצוות, וא"כ, העובדה שבימינו רואים זאת במוחש – מהווה הוכחה נוספת שדורנו זה הוא אכן הדור השני אודותיו מדובר בשיחה הנ"ל. דור האחרון ממש, שאז צריכים לעבור גם את הענין ד"אשר חרפו עקבות משיחך"!… וכמפורש בחז"ל: אם ראית דור אחרי דור מחרף צפה רגליו של משיח! ולא עוד אלא שבודאי שסוכ"ס "יערה עליו רוח ממרום" – בין אם רצונו בכך ובין אם לאו… ובלשון הידוע: "כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני", ואז – קרינן בו: "יקריב אותו לרצונו", היינו שזובח את יצרו ונפשו הבהמית, ושב בתשובה אמיתית כו' (הרבי, התועדויות ש"פ חיי שרה ה’תשמ”ה; בקונטרס "כל היוצא למלחמת בית דוד" עמ' 11-13).

 

לקראת ביאת המשיח הכל עוסקים בהחזרה בתשובה, אך העבודה הקשה ביותר היא להחזיר את הצדיקים בתשובה, וגם זה יהיה מפעולותיו של המשיח:

משיח צדקנו אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא

(לקוטי תורה, דרושים לשמיני עצרת צ"ב, ב; זהר חלק ג', קנ"ג ב')

 

תורת החסידות תפקח את העיניים, תתיר את הספיקות ותאיר את החושך:

כידוע תורת החסידות מהווה הכנה לביאת המשיח, כמענה מלך המשיח לבעש"ט שע"י "יפוצו מעיינותיך חוצה" – הפצת מעיינות הבעש"ט חוצה – קאתי מר דא מלכא משיחא. כי ע"י תורת החסידות באים להכרה שכל מציאותו של העולם הגשמי והחומרי אינה אלא דבר ה' המהווה ומחייה כל נברא, וזה יבוא לידי גילוי גמור בימות המשיח כאשר יקוים הייעוד "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו, כי פי ה' דיבר", שיתגלה בכל גשם כוח הפועל בנפעל.

אמנם בהימצאנו בחושך דעקבתא דמשיחא, כאשר "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים" לא ניכר לכאורה שמתקרבים אנו יותר ויותר למצב של גאולה, ועד שישנם כאלה החושבים  שתהיה  לגלות  "אריכות ימים"  ר"ל (הרבי, התוועדות ח"י אלול ה’תנש”א).

 

 

 

 התמימים מצילים את עם ישראל מאלה "אשר חרפו עקבות משיחך"… 

 

התמימים הם חיילי בית דוד: מלחמת בית דוד צריך שיהיה לה טכסיס משלה, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. חיל וכח הם מוסר ותוכחה, ורוחי – זה פנימיות התורה, חסידות, השגה אלוקית ועבודה שבלב. צריכים ללמוד נגלה בעיון רב, לדעת כל סוגיא עם כל פרטי סברותיה, דבר דבור על אפנו, החל מיסוד – רמז ההלכה כמו שהיא נמצאת בתורה שבכתב, וכפי שההלכה מופיעה בקיצור נמרץ במשנה, ולאחר מכן כפי שהענין מוסבר באריכות הפלפול בגמרא ומתפרש ברש"י ובשיטות התוספות, יש להתעמק היטב בסגנון לשונו של הרמב"ם, בחידושים שהרשב"א מחדש, לדעת כיצד מופיעה ההלכה בטור ובית יוסף, ולהתעמק בסגנון לשונו של רבינו הזקן בשולחנו. ולאחר כל זאת צריכים לדעת, שכל זה הוא גליא שבתורה, ולגליא יש פנימיות, והפנימיות היא החיות של הגליא, וההנחה האמיתית של השגה אלוקית היא רק בעבודה שבלב. תמימים הם אלה שצריכים לשרת במלחמת בית דוד, הם הנם אלה, שצריכים להציל את המצב של כלל ישראל ביובל עקבות משיחא מידי אויבי ה', חברי מפיצי ההשכלה והתלמידים של החדרים המסוכנים ותלמידי תלמידיהם, המחרפי ה', ומחרפי עקבות משיחך. היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו. הסדר בגשמיות הוא שעל איש הצבא להיות בריא, לא רק שלא יהיה בעל מום, כי אם בריא אולם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, שכן כדי שאיש הצבא יוכל להיות בן חיל – עליו להיות בריא. לא מספיק מה שהוא איננו בעל מום ברמ"ח איברים שהם רמ"ח מצוות עשה, ובשס"ה גידים שהם מצוות לא תעשה, עליו להיות בעל כח, שיהיה לו חוזק בעבודת השי"ת וביראת שמים.

חסידות קוראת לחוזק זה בשם איתן. איתן פירושו חזק וקשה. בחוזק ישנן דרגות – חזק ויותר חזק, ואילו בקשיות אין דרגות, זה קשה שאין קשה ממנו, זאת אומרת כשהקשיות ביראת שמים היא במידה כזאת שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו בתורה ועבודה, היינו בעל מסירות נפש אמיתי, ושום מונע ומעכב ונסיונות לא יפריעוהו בעבודתו.

איש צבא כזה הנו בן החיל במלחמת בית דוד שיכול להציל – ואכן יציל – את מצב ישראל מידי אויבי ה' וחורפי עקבות משיחך, על ידי הרבצת התורה ביראת שמים ועל ידי התעוררות לתשובה…

רז"ל אומרים שלפני ביאת המשיח יהיו חבלי משיח, חבלי המשיח יהיו הן בגשמיות והן ברוחניות, ולפי תיאורי רז"ל יהיה הזמן ההוא מאוים מאד.

תמימים! הנחות ורוח העולם, אפילו של שומרי תורה ומצוה, הינן קרירות, ומריחות בכפירה, שכן בין קרירות לכפירה מחיצה דקה ביותר, ואלה שלא זכו, ומסוממים בגאוה מחידושי התורה שלהם, מוצאים כמה מאמרי רז"ל המקררים את עצמם ומקררים גם את האחרים בפשטות של תורה, באומרם שתורה יש ללמוד מתוך פשטותו של השכל האנושי.

כתוב: "כי הוי' אלוקיך אש אוכלה הוא". אלוקות היא שלהבת של אש, ללמוד ולהתפלל צריכים מתוך התלהבות הלב, שכל עצמותי תאמרנה דברי ה' בתורה ובתפילה.

בשעה שחסיד לומד תורה צריך להיות מונח במחשבתו הפנימית, המילים, שהתורה היא חכמתו ורצונו יתברך, ובכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים … לחסיד היתה יראת הכבוד האמיתית כלפי נותן התורה ב"ה, שחש והרגיש בתורה.

עיקר ענינו של לימוד חסידות הוא שהלימוד יהיה אדעתא דנפשי', הוא לומד חסידות בשביל עצמו, ולא בשביל החסידות.

התמימים צריכים לזכך את ההנחות המקובלות בעולם ולחמם את הרחוב הקריר (הרבי הרש"ב במלאת שלש שנים להתיסדות ישיבת תומכי תמימים שנת התרס"א).

 

וזאת היא השליחות של תלמידי ישיבת תומכי תמימים…- שהתמימים יצילו המצב של כלל ישראל מאלו "אשר חרפו עקבות משיחך".

דלא זו בלבד שאצלם מאירה האמונה בביאת המשיח בכל תקפה, אלא עוד זאת, שהם ישפיעו גם על בני ישראל שבסביבתם להאמין ולחכות לביאת המשיח (שזהו תפקידם של תלמידי ישיבת תומכי תמימים – להיות "נרות להאיר")… (הרבי, התועדות ח"י אלול ה’תנש”א).

 

 

לבסוף כולם מאמינים במשיח ומקבלים אותו

חשוב לעמוד בנסיון של האמונה במשיח מן ההתחלה, אך כפי שמסיק שם בפסיקתא שבודאי לבסוף גם אלו שביזו את המשיח מבינים ואומרים, בודאי זה מלך המשיח. אבל "כל המאמין בשנה הראשונה, כופלים לו שכרו כפול ומכופל" (פסיקתא רבתי, פרשה ל"ה, אות א').

 

על כל פנים, בסופו של דבר, לאחר שהתמימים יצילו את עם ישראל מאלה אשר חרפו עקבות משיחך כולם יאמינו במשיח, כפי שאומר הרבי מלך המשיח:

ומסיים במזמור התהלים – "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", שהובטחנו בנצחון מלחמה זו שזהו התוכן של תיבת "אמן",  כדאיתא בסוף נזיר שעניית אמן היא בדוגמת "גיבורים נוצחים", ולא רק נצחון באופן שמבטלים ההתנגדות והחרוף נגד "עקבות משיחך", אלא שהמנגדים עצמם נהפכים לטוב.

וכמרומז גם בכפל לשון – "אמן ואמן", אמן הראשון – ההבטחה על עצם הניצחון, ואמן השני – ניצחון באופן של אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא…

הייחוד של הגאולה האמיתית והשלימה הוא שתהיה באופן של "פדה בשלום נפשי", וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי, שאמיתות עניין השלום הוא לא רק  שהניצחון מתבצע בדרכי נועם ודרכי שלום… אלא שמתבטל כללית כל עניין ה"קרב" ומלחמה, כי גם המנגד מתהפך לאוהב,  ואין כל חילוקי דעות ביניהם (התועדויות ח"י אלול ה’תנש”א; קונטרס "כל היוצא למלחמת בית דוד").

 

עלינו לזכור הכלל בעם ישראל: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אין להתפעל מן המנגד, כי המנגד מעורר את מידת הנצח. אמנם מידת הנצח היא מידה תחתונה, שאין בה לא חיות ולא הרגש, אך מכיוון ששורש הנצח הוא בעצם הנפש, לכן יש בה תוקף ועליונות מיוחדים, שאין בכוחות הפנימיים. זוהי האמת של הנפש, הקשורה בקשר עצמותי עם הקב"ה… ולכן יש בה את התוקף העצמותי של הקב"ה… וכמו במידת הנצח של הקב"ה, שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות, ולכן לא שייך בה שינוי, "נחמה" או חרטה – וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם… כך במידת הנצח שבנפש אין שינוי וחרטה… לפיכך, פשוט וברור שמובטחים אנו בנצחון המלחמה, אף שזה למעלה מההשגה וההרגש. ובינתיים צריך לפעול על כל אחד ואחד מישראל שיהיה בכלל היוצאים ל"מלחמת בית דוד", כלומר שכל כולו גם בגשמיות וגם ברוחניות יהיה מסור ונתון ל"מלחמת בית דוד" – דוד מלכא משיחא.