היה זה יום שישי חורפי בחודש שבט. רבקה, נערה בת 19 מקראון הייטס, היתה בדרכה מברוקלין למנהטן. אמה ביקשה ממנה לסדר ענין דחוף בעיר. בדרך כלל רבקה נהגה לנסוע ברכבת התחתית, אבל באותו בוקר פגשה חברה שהציעה לרבקה להשתמש במכוניתה כדי להגיע מהר יותר. הרי זה יום שישי ושבת נכנסת מוקדם.

הכל הלך לפי המתוכנן. רבקה כבר היתה בדרך חזרה לביתה ועברה את הגשר שמקשר בין מנהטן לברוקלין כאשר טעתה בנתיב הנסיעה. במקום להגיע לכיוון קראון הייטס, היא מצאה את עצמה ברחוב צדדי שקט.

ברגע שגילתה את הטעות התכוונה לעשות פרסה על מנת לחזור למסלול הנכון – כאשר מחזה מוזר משך את תשומת לבה.

כשלושים מטר לפניה בהמשך הרחוב ראתה עשן מתמר מרכב הפוך. לא היה אדם באזור.

רבקה שעברה קורם מתקדם לטיפול בנפגעי תאונות, זינקה קדימה והגיעה במהירות למקום. היא הסתכלה וראתה אישה צעירה קשורה בחגורת הבטיחות, ראשה הפוך כלפי מטה, ומגופה זב דם רב.

רבקה הצעירה לא היססה. היא הבינה שאיבוד הדם הוא סכנת חיים ועליה לפעול בזריזות רבה.

היא רצתה לקרוא לאמבולנס אך לא ראתה טלפון ציבורי. רבקה ניסתה לפתוח את דלת המכונית ההפוכה, אך היא היתה תקועה.

רבקה הסתכלה סביב – אולי מישהו בבתים יכול לבוא לעזרתה, אך הבתים היו ריקים עם חלונות ללא שמשות.

לבסוף הצליחה רבקה בכוחות לא לה לפתוח את הדלת. היא שמה לב שהאישה שבמכונית נמצאת במצב ללא הכרה, והיא בהריון…

רבקה שחררה את חגורת הבטיחות, תפסה את האישה בזרועותיה בעדינות והעבירה אותה אל מכוניתה. רבקה אף הצליחה להוציא את תיקה של הנפגעת לפני שהמכונית נשרפה כליל.

כעת הפכה רבקה לנהגת "אמבולנס". היא דהרה בכבישי ניו יורק אל בית הרפואה הקרוב ביותר כי ידעה שכל דקה עלולה להיות גורלית.

היא נעצרה בחריקה באור אדום והעיפה מבט אל האישה הצעירה השוכבת במושב האחורי.

רבקה הושיטה את ידה לאישה, תפסה את ידה על מנת לבדוק את הדופק. צעקה נפלטה מגרונה כשגילתה שאין דופק… בזריזות עברה למושב האחורי והחלה בפעילות החייאה. היא הנשימה את האישה ולא הפסיקה למרות הצפירות הרבות של הנהגים האחרים כשהאור התחלף לירוק…

רק כשהבחינה בדופק שהלב שוב פועם, היא המשיכה בדרכה במהירות גבוהה.

בהגיעה לבית רפואה "וינסנט" קפצה ממכוניתה, פתחה בריצה וצעקה: "תאונה – הצילו!"

אנשי צוות בית הרפואה הבחינו בצעירה המבוהלת, בגדיה מוכתמים בדם וחשבו שרבקה זקוקה לטיפול. היא הסבירה להם מיד מה קרה. בריצה הגיע צוות עם אלונקה ופינו את הפצועה לחדר מיון ומשם מיד לחדר הניתוחים.

בינתיים מצאה רבקה מסמכים בתיק האישה שעזרו לזהות אותה. שם משפחתה היה היספניק. רק לאחר שהיא סיימה את כל הדברים הנחוצים עבור הפצועה, השאירה רבקה את שמה ומספר הטלפון שלה וחזרה לביתה, כי זה היה סמוך לכניסת השבת.

ביום ראשון בבוקר חזרה רבקה לבית הרפואה על מנת לברר את מצב האישה.

האחות סיפרה לרבקה שתפרו אותה ב-191 תפירות בגלל החתכים הרבים שקיבלה. עשו לה ניתוח קיסרי, והבן הנולד נמצא באינקובאטור. האישה היתה עדיין בחוסר הכרה.

בעוד הם מדברים נכנס אדם צעיר גבוה. האחות אמרה לרבקה שזה בעלה של האישה.

האחות הציגה את רבקה:

"מר היספניק – הנה הבחורה שהביאה את אשתך לבית הרפואה. הודות לה ניצלה אשתך."

"מה אני יכול לעשות כדי להודות לך?" שאל מר היספניק. "מה שתבקשי אני מוכן לעשות. בגלל שהצלת לא רק את אשתי, אלא גם את חיי הבן הבכור הנולד לנו", אמר.

רבקה התבוננה לדקה ומשום מה שאלה אותו: "תגיד לי – אתה יהודי?"

הוא נראה מופתע מהשאלה אך ענה: "כן."

"אם כך", אמרה רבקה, "בקשתי שתניח תפילין מידי יום."

האיש הסתכל בה במשך דקה ארוכה ולבסוף אמר: "אם תדאגי לרכוש תפילין עבורי וגם שמישהו ילמד אותי כיצד להניחם, אעשה זאת."

הוא הוציא פנקס צ'קים, רשם את הסכום שרבקה נקבה ומסר לה את הצ'ק. למחרת חזרה רבקה עם התפילין. האיש קיבל הדרכה והתחיל להניח אותם.

רבקה באה מידי יום אל בית הרפואה. האישה היתה עדיין בלי הכרה.

רבקה דיברה ארוכות עם מר היספניק והסבירה לו את ערכי היהדות. היתה זאת הפעם הראשונה שהוא נחשף אליהם לאחר שבא ממשפחה אמריקאית מתבוללת.

"אשתי אינה יהודיה", סיפר לרבקה, "אבל דווקא היא מתעניינת בעניני דת הרבה יותר ממני."

באחד הימים סיפר בדרך אגב על אשתו שאינה יהודיה, מכיוון שאביה גוי. לעומת זאת, אמה של אשתו יהודיה…

"גם אתה, גם אשתך – וגם הבן הנולד לכם – יהודים!!" הפתיעה אותו רבקה. "מי שנולד מאם יהודיה, הוא יהודי!"

ביום שישי באותו שבוע התקשרו אל ביתה של רבקה מבית הרפואה. היה זה הבעל שרצה להודיע שאשתו התעוררה מעלפונה, ולאחר ששמעה מה שקרה, ביקשה להודות לרבקה.

רבקה שמעה קול מעורפל בשפופרת: "רבקה היקרה, כיצד אוכל להודות לך עבור כל מה שעשית עבורנו?"

רבקה ענתה: "כשתרגישי טוב יותר – הדליקי נרות שבת!"

"אני לא אחכה עד אז. אני אדליק עוד היום!" אמרה האישה.

לאחר זמן שוחררו האישה ובנה אל ביתם, והקשר בין רבקה ומשפחת היספניק התחזק.

הם קיבלו חיזוקים גדולים בשמירת המצוות הודות לפעולות הברוכות של רבקה.

יום אחד פנתה אליהם רבקה ואמרה: "דיברתי עם הרופא המטפל בבנכם, והוא אומר שהבן כעת מספיק חזק ואפשר לעשות לו ברית מילה."

האם הסכימה, אך כאן התגלתה התנגדות מצד הבעל שלא הבין מדוע יש לבצע טכס זה. לאחר הסברים ארוכים ומשכנעים מצד רבקה הוא הסכים.

הברית נערכה בבית מדרשו של הרבי ב-770, ונקרא שמו בישראל: מנחם מענדל.

הקשר המשיך גם לאחר מכן וכעת המשפחה בדרך לחיים יהודים מלאים.

יחד עם חברותיה שיחזרה רבקה את המאורעות, והבחינה בשרשרת של השגחה פרטית: שדווקא באותו יום נסעה במכונית במקום רכבת, שטעתה במסלול, שראתה את המכונית ההפוכה, שהיא בעצמה למדה כיצד לטפל בנפגעים ולכן הביאה את הפצועה בעצמה לבית רפואה ושגילתה ששני ההורים יהודים.

אחת מחברותיה אמרה לרבקה:

"לא רק שאת גיבורה, אלא רואים שטבוע בך החינוך שהרבי נותן לנו. הרי בתור 'שכר' על מצוותך ביקשת שהאיש יעשה מצווה, ולא רק מצווה חד-פעמית אלא מצווה שמקיימים יום-יום. עצם העובדה שחשבת על כך מראה שאת קלטת היטב את הדרך שהרבי התווה לנו."

[מתורגם מאנגלית מתוך "לחיים"]