מטה דן הוא השבט המופקד על חודש טבת[1].

דן ידין עמו

את שבט דן מאפיינת תכונת השיפוט – "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"[2]. השופט מתנהג לפי מידת הדין, והוא גם המעניש. ממילא יש בקביעת שבט דן לחודש זה מעין צידוק הדין ואזהרה על העתיד. אולם בדינו של דן אין עונש בלבד, יש בו גם ישועה; העונש הוא לעתים לטובת הנאשם, והוא שמביא לו מזור. מתוך העונש הנאשם מחויב לבנות את עצמו מחדש. לתקווה הזאת, המצויה גם בדין הקשה, רומז יעקב אבינו בברכתו לדן: "לישועתך קיויתי ה'"[3].

המשיח – מיהודה ומדן

גם המשיח, העתיד לבוא ולגאול את ישראל, שופט הוא, שכן עתיד הוא לעמוד בראש המשפט שיעשה ה' לכל אויבי ישראל. על פי המסורת יש למשיח בן דוד זיקה משפחתית לשבט דן, שכך לימדונו חכמינו: "אביו מיהודה ואמו מדן"[4].

שמשון – הדן את הפלשתים

יש הקושרים את שבט דן לשמשון, השופט והלוחם הגדול בפלשתים, שעליו נאמר: "דן את ישראל כאביהם שבשמים"[5]. שמשון הגיבור היה בנו של מנוח איש צרעה "ממשפחת הדני", וכבר רמז הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים על מושיע שיקום להם לישראל בהבטיחו לו "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי"[6].

דן בורך בתכונות ההולמות את מי שנועד לשפוט את אויבי ישראל ולהענישם. הוא מיטיב להכיר את הגויים ואת נכליהם, משום שלמד מראש את סודות הנחשים ודרכיהם. כך נחבא שמשון בין שני הסלעים ובנקרות צורים, כנחש, כדי לכוון את הזמן הנכון להכות בו את האויב – כפי שבירך יעקב: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור"[7]. הוא נלחם את מלחמתו של הגדי, מזלו של החודש, ואת האריה הטורף הוא משסע "כשסע הגדי".

כשראה יעקב אבינו בעיני רוחו את נכדו הגיבור מבני דן, שמשון, הלוחם בפלשתים, סבר תחילה שהוא הוא מלך המשיח. אבל כשחזה אחר כך ברוח הקודש שעתידה נפשו של שמשון למות עם הפלשתים אויביו – ידע שהגאולה לא תבוא בימיו. על כך בכה יעקב והתפלל: "לישועתך קיויתי ה'" – לאותה ישועה אשר תבוא באחרית הימים, כשיבוא משיח בן דוד שאביו מיהודה ואמו מדן.