ד"ה וידבר גו' וארא תשכ"ז – נדפס בספר המאמרים שמות חלק א' ע' קלח ואילך, בהוצאת המכון להפצת תורתו של משיח

בס״ד. ש״פ וארא, כ״ה טבת, מבה״ח שבט ה׳תשכ״ז

וידבר אלקים אל משה גו׳ וארא אל (האבות) אברהם יצחק ויעקב וגו׳[1], וממשיך לספר אודות שעבוד בנ״י בארץ מצרים, שהי׳ קשה כל כך שלא יכלו לשמוע אפילו אל בשורת הגאולה, וכמ״ש[2] ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ומסיים בהפרשה שמשה אמר ואיך ישמעני פרעה וגו׳[3], שהי׳ כבד פה וכבד לשון[4] לגבי פרעה. והנה לכאורה צריך להבין למה הי׳ צ״ל עבודת פרך במצרים, שיענו אותם כל כך שלא יכלו לשמוע אפילו אל בשורת הגאולה (והגם שכבר נגזרה גזירה ועבדום וענו אותם[5] בברית בין הבתרים, אבל מ״מ אינו מובן למה הי׳ קשה כל כך שהי׳ בפרך)[6].

והביאור בזה הוא כמ״ש בעל ההילולא בתו״א[7] שגלות מצרים היתה הכנה למתן תורה, ומשום זה הי׳ גלות מצרים קשה כל כך עד שנקרא בשם סבלות מצרים[8], שבכדי לבוא לידי מתן תורה צ״ל מתחילה הזיכוך של כור הברזל[9] במצרים. ולכן אנו רואים דהגם שכל הגלויות נקראות על שם מצרים[10], שגלות מצרים הוא השרש לכל הגלויות[11], מ״מ בשאר הגלויות לא מצינו עבודת פרך, ואינם נקראים בשם כור הברזל, ורק בגלות מצרים הי׳ זה מפני שזהו הכנה למתן תורה. והענין הוא, כי במתן תורה נתחדש הענין שהתורה תפעל גם בעולם, כי הרי גם קודם מתן תורה הי׳ הענין של לימוד התורה, וכמבואר במסכת יומא[12] שאברהם זקן ויושב בישיבה וכו׳, ועד״ז יצחק ויעקב, ואפילו במצרים לא פסקה ישיבה מאבותינו, מ״מ לפני מתן תורה לא פעל בירור בעולם, וזהו החידוש של מתן תורה, שיפעלו בירור בעולם. ולכן הי׳ צ״ל מתחילה כור הברזל, שיזדכך העולם בכדי שהתורה תוכל לרדת למטה מטה. וממילא מובן בזה שכל ענין שעבוד מצרים הוא בשביל הגוף, כי הנשמה עצמה אינה צריכה בירור ותיקון[13], שהרי היא חצובה מתחת כסא הכבוד[14], ולכן הכוונה בגלות מצרים היא רק בשביל הגוף. וכן הוא בתורה ג״כ, שענינה הוא לפעול על נשמה בגוף דוקא, וכמ״ש בתניא[15] שהתורה נסעה וירדה למטה, בדיו גשמי על הקלף וכו׳, בכדי שכל הנשמה ורוח ונפש תוכל להשיגן וכו׳, ומאחר שכל ענין מתן תורה הוא בשביל לברר את הגוף, הי׳ צ״ל מתחילה כור הברזל בכדי לברר את המטה.

והנה צריך להבין את זה גופא, מהי המעלה בהגוף כל כך שבשביל זה צ״ל הירידה ושעבוד מצרים. ויובן זה [בהקדים מ״ש באגה״ק הנדפס לאחרונה (במאה שערים[16]) ובכת״י (ביכל) שהובא לאחרונה[17], שמדבר שם אודות סדר התפילה] ע״פ מאמר הזהר[18] מרב מתיבתא, אעא דלא סליק בי׳ נהורא מבטשין לי׳, גופא דלא סליק בי׳ נהורא דנשמתא מבטשין לי׳, פירוש כמו בחתיכות עץ שאין האור נאחז בו, אבל ע״י שמבקעין אותו לחתיכות דקות עי״ז נאחז האור, כמו״כ בגוף ונשמה, שגוף שאינו נאחז בו אור הנשמה, הנה ע״י שמבטשין אותו נאחז בו. ומכיון ששמע רשב״י מלה דא מרב מתיבתא, גחין רבי שמעון ונשק לעפרא, ובכה ואמר מלה מלה אבתרך רדיפנא מיומא דהוינא וכו׳. וצריך להבין מהי המעלה במלה הזאת כל כך שחיכה על זה זמן רב, ובשעה ששמע מלה דא גחין ונשיק לעפרא.

והביאור בזה ע״פ מ״ש שם (במאה שערים) בסדר התפילה שע״פ הגמרא[19] הנה ברכה ראשונה בברכות השחר היא ברכת אלקי נשמה, ואינה מתחלת בברוך מאחר שבא בהמשך לברכת המפיל[20]. ומקשה שם[21] שצריך להבין מי הוא זה שאומר נשמה שנתת בי טהורה היא, כי אי אפשר לומר שהנשמה אומרת את זה מאחר שאומר נשמה שנתת בי, וגם אי אפשר לומר שהגוף אומר את זה כי הגוף הוא דומם בלי חיות ואינו שייך שהגוף ידבר מעצמו. ומבאר שם שהנפש הבהמית אומרת את זה, שגם בנפש הבהמית יש עשר כחות, וביניהם גם הג׳ כחות שכליים וכו׳, שהיא הממוצע בין הנפש האלקית והגוף, ולכן היא אומרת נשמה שנתת בי, שהנשמה מצד עצמה היא טהורה, ואח״כ הנשמה יורדת לבחי׳ בראתה שזהו התחלת הישות והמציאות, וכמו שהוא בעולמות אבי״ע הנה בעולם הבריאה הוא התחלת הישות והמציאות, ונמשך אח״כ ליצרתה שזהו ענין הצורה שנשמה נצטיירה, ואח״כ ואתה נפחתה בי, וע״ז ממשיך שצ״ל ואתה משמרה בקרבי, שהפירוש בזה הוא שצ״ל ענין השמירה שיתחברו הגוף והנשמה, וכמו שמבואר בתניא[22] שהנשמה היא בדוגמת הנר שרוצה לעלות וליכלל במקורה, אף ששם לא תהי׳ מציאות וכו׳, כמו״כ הוא בנשמה וכמ״ש[23] נר הוי׳ נשמת אדם, וממילא צ״ל תמיד השמירה שהנשמה תישאר בתוך הגוף[24], וזהו ההתקשרות של רוחניות וגשמיות בכח המפליא לעשות כמובא ברמ״א[25].

ומסיים ואתה עתיד ליטלה ממני, שזהו כמו שהנשמה מתאחדת באלקות, לאשתאבא בגופא דמלכא[26], שאתה מורה על עצמותו ומהותו, שהוא המקור והשרש לכל המציאות, הנה אתה עתיד ליטלה, שהנשמה תתאחד עם העצמות, וכל זה הוא ממני, ע״י הגוף, שמאחר שהי׳ עבודה עם הגוף, משום זה יכול להיות ואתה עתיד וכו׳. כי הנה תכלית העילוי הוא בהגוף, וכשיטת הרמב״ן[27] (בנו״ן, ולא כרמב״ם[28]) שתכלית השכר לעתיד לבוא יהי׳ נשמות בגופים דוקא, שהנשמה תקבל חיות מהגוף[29], ולא כמו שהוא עכשיו שהגוף מקבל חיותו מהנשמה, שלעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף, כי הנה באמת גם עכשיו שרש הגוף הוא למעלה מהנשמה, ועכשיו הוא בהעלם ולעתיד לבוא יתגלה, שזה מעלת הגוף על הנשמה (שדוקא בהגוף יכול להיות הביטול של אין עוד[30]).

ונמצא מכל הנ״ל שתכלית העילוי הוא בהגוף. אבל איך מגלים את זה, שהגוף יהי׳ במעלתו, הנה ע״ז הוא מאמר דרב מתיבתא אעא דלא סליק בי׳ נהורא מבטשין לי׳, גופא דלא סליק וכו׳, פירוש כמו בחתיכת עץ שע״י שמבקעין אותו לחתיכות דקות נאחז בו האור, הנה כמו״כ בכדי לגלות האור עצמי דנשמה, הנה צ״ל מבטשין לי׳, ביטוש הגוף, ועי״ז ואנהיר, שמאיר אור עצמי דנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש[31], ודוקא ע״י הגוף יכול להתגלות עצמות אוא״ס, ואינו מתגלה ע״י ענינים רוחניים. ולכן כששמע רשב״י מאמר דרב מתיבתא גחין ונשיק ובכה וכו׳, שענין הבכי׳ מורה שזהו בחינה כזו שהמוחין אינם יכולים לסבול[32], ואפילו מוחין דרשב״י לא יכלו לסבול בחינה כזו[33], שכאן נתחדש שעיקר העילוי הוא דוקא ע״י הגוף, ומזה נתפעל.

וממשיך בהמאמר[34] שזהו ענין התפילה שהוא ביטול הגוף, שבתפילה בכלל יש ב׳ ענינים, פסוקי דזמרה וקריאת שמע, שפסוקי דזמרה הוא בזמרה כלשונו שצ״ל בקול[35], וכמ״ש[36] בקול רעש גדול, ובשמונה עשרה הוא להיפך, שלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו וכו׳[37], וצ״ל באופן של קול דממה דקה[38], והמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה[39], לא רק שאין זה מעלה אלא שהוא חסרון שהוא מקטני אמונה, וכמ״ש גבי חנה וקולה לא ישמע[40], וכדאיתא בגמרא[41] שלומדים מחנה הלכתא גברוותא וזה אחד מהם, שהגוף הוא בביטול כאבן דומם. וכמבואר במ״א[42] שזהו ההפרש בין פנימיות המדות וחיצוניות המדות, שחיצוניות המדות הוא ענין מורגש וברעש שזהו ענין פסוקי דזמרה, ובשמונה עשרה הו״ע פנימיות המדות, שזהו ענין חסדים המכוסים וחסדים המגולים (וכמדובר בהתוועדויות הקודמות[43]), שזהו במדות. וכמו״כ הוא במוחין בהתבוננות שמביא את המדות, וכמ״ש בתניא[44] שנקראים אמות מפני שהם מולידים את המדות, הנה יש במוחין ההתבוננות באופן של קרבת אלקים לי טוב[45], שמרגיש את עצמו, ומזה נעשה חסדים המגולים, ויש במוחין ההתבוננות בלי הרגש עצמו, רק בעצם הענין שהוא טוב, שמזה נעשה חסדים המכוסים. וכל זה הוא בתפילה, אבל קודם התפילה צ״ל ביטול הגוף ע״י עבודה דוקא, ולא כמו שהוא באמצע התפילה שאז הביטול הוא ביטול הגוף מצד עצמו, וקודם התפילה צ״ל ביטול הגוף ע״י עבודה דוקא, וכמארז״ל[46] אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, הכנעה ושפלות[47], וזה נעשה ע״י ביטוש הגוף דוקא. ועי״ז שבתחילת העבודה יש ביטוש הגוף, יכול לבוא אח״כ לבחי׳ פסוקי דזמרה ושמונה עשרה.

ובזה יובן ענין גלות מצרים שהי׳ בעבודת פרך וכור הברזל וכו׳, שבכדי שיוכל להיות קבלת התורה צ״ל מתחילה בירור וזיכוך הגוף וכן בירור וזיכוך העולם, וכמ״ש[48] גם את העולם נתן בלבם, בלבו של האדם, שבנשמות ישראל יש בכח לפעול בכל העולם, וע״י עבודת פרך במצרים, שהי׳ שינוי הטבע שאנשים עשו עבודת נשים ועד״ז להיפך[49], נעשה בירור בעולם שיכול להיות מתן תורה, וכנ״ל שע״י הגוף מגיעים למעלה יותר עד שמגיעים לעצמות א״ס ב״ה. ועד״ז הוא בגאולה העתידה, שיהי׳ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות[50], שיבוא ע״י ענין הגלות, אבל כמ״ש אדמו״ר האמצעי בשערי תשובה[51] שכל הגזירות ושמדות שהיו עד עתה הם די והותר לצאת ידי חובת הגלות, ולא תקום פעמיים צרה[52], ויתגלה גילוי פנימיות התורה, ישקני מנשיקות פיהו[53], שהתחיל ע״י גילוי החסידות עד עתה, בביאת משיח צדקנו[54].

מקורות והערות