ד"ה ויאמר גו' בעשור לחודש תשמ"א – נדפס בספר המאמרים שמות חלק א' ע' רלד ואילך, בהוצאת המכון להפצת תורתו של משיח

בס״ד, ש״פ בא, ה׳ שבט ה׳תשמ״א

ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן גו׳ דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה גו׳ והי׳ לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו גו׳ ואכלו את הבשר בלילה הזה גו׳[1]. וצריך להבין, מהו הענין שבראש חודש נצטוו שבעשור לחודש יקחו את השה, ובי״ד בו ישחטוהו, ובט״ו בו יאכלוהו.

ויובן זה בהקדם מה שמביא כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת[2], דאיתא בזהר[3] בעשור לחודש הזה, אמאי בעשור. פירוש, דהוה לי׳ לומר בעשירי לחודש הזה ואמרי כתיב בעשור. אך הביאור בזה הוא, דעשור פירושו שאין הוא העשירי בלבד, אלא הוא כולל את כל העשרה.

וביאור הענין הוא, דהנה עבודת ישראל בזמן יציאת מצרים היתה לפעול ענין של חידוש בעולם, חודש של גאולה[4], גאולה מגלות מצרים. ועבודה זו התחילה בראש חודש, ואח״כ נמשכה מראש חודש לכל ימי החודש. וכמבואר בלקו״ת[5] ובעטרת ראש[6] ובכמה מקומות[7], דמה שנקרא בשם ראש חודש ולא תחילת החודש, הוא לפי שהוא בדוגמת הראש שבו כלולים כל הכחות שבאברי הגוף לפני התלבשותם באברים, וגם אחרי שמתלבשים באברים, הרי הראש הוא המנהיג אותם, דעד״ז הוא בראש חודש, שבו כלולה עבודת כל ימי החודש, וע״י העבודה בראש חודש כדבעי, פועלים על עבודת כל ימי החודש. ומזה מובן בעניננו, שעבודת החידוש נפעלה בתחילה בכללות בראש חודש, ואח״כ נמשכה בפרטיות בכל הימים עד לעשור בחודש.

והנה ההמשכה מראש חודש על כל הימים היא לימים כאלה שמוגדרים בגדר הזמן, קדימה ואיחור, עבר הוה ועתיד, דכל יומא ויומא עביד עבידתי׳[8]. ואין הכוונה בזה שהעבודה ביום הראשון היא רק ביום זה ח״ו, אלא שהיא פועלת גם על הימים שלאחריו, כי בכל יום יש לו בשלימות גם את עבודת הימים שעברו.

וע״ד מ״ש באברהם אבינו, ראש לאבות[9] [אחד הי׳ אברהם[10]] ואברהם זקן בא בימים גו׳[11], שימיו היו יומין שלימין כו׳[12]. וכיון שהוא הי׳ ראש שבאבות, שענין האב הוא להוריש את כל עניניו לבניו עד סוף כל הדורות, וגם כתיב בי׳ בפירוש[13] כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ [דענין דרך הוי׳ הוא הדרך להמשיך בחי׳ הוי׳, מעלה מעלה, למטה מטה, וכמו הדרך כפשוטה, הרי הדרך האמיתית מוליכה מהפלטרין של מלך עד לפינה הכי רחוקה, כמבואר בביאורי הזהר[14]] לעשות צדקה גו׳, הרי מובן שאברהם אבינו ע״ה הוריש לכל ישראל גם ענין זה דבא בימים, שיכול לבוא עם הימים, יומין שלימין. וכמו שרואים בפשטות, דכאשר העבודה ביום הראשון היא כדבעי, הרי זה פועל גם על עבודתו ביום שלאחריו וכו׳. וזהו מ״ש בעשור לחודש הזה, ולא בעשירי, כי ביום זה קיימת אצלו גם העבודה של כל הימים שלפני זה.

וזהו ויאמר ה׳ אל משה גו׳. כי הנה הכח להעבודה הוא מבחי׳ משה שבכאו״א. וכמ״ש[15] ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיך וגו׳, וממשיך ומונה שם את כל עניני התורה ומצוותי׳. ואיתא בגמרא[16], אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, ואמרו אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ומבאר רבינו הזקן בתניא[17], כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי׳ משה רבינו ע״ה. ומזה מובן, שהכח לכל העבודות הוא מבחי׳ משה רבינו ע״ה שבכאו״א. והכח שבראש חודש הוא על כללות העבודה, ואח״כ נמשך בכל פרטי עשר המדריגות, עד שבעשור לחודש ישנה העבודה דכל עשרת הימים.

וביאור הענין הוא, הנה חודש (שעליו נאמר החודש הזה לכם) היא ספירת המלכות, כמ״ש[18] חודש אשתו. והיא בחי׳ שלומי אמוני ישראל[19]. והנה בתחילה המלכות היא בבחי׳ נקודה, ואח״כ הוא בניו המלכות בפרטי הט׳ ספירות שלה. וכמו בלבנה כפשוטה, שבראש חודש, ביום המולד, היא בבחי׳ נקודה, ואח״כ הולכת וגודלת כו׳. ועד״ז הוא בישראל, כי המלכות היא שרש נשמות ישראל כמאמר[20] כל ישראל בני מלכים הם, דהנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל[21], ושרשה למעלה בספירת המלכות, דזהו מה שגם ישראל דומין ללבנה, דהלבנה היא המאור הקטן[22], וגם על ישראל כתיב[23] מי יקום יעקב כי קטן הוא, ודוד[24] הוא הקטן[25] [עד שדוד רומז בפירוש ללבנה, וכדאיתא בגמרא[26] שבעת גזירת המלכות הודיעו על מולד הלבנה ברמז במאמר דוד מלך ישראל חי וקיים]. וגם בעבודת ישראל ישנם ב׳ אופנים אלו, בחי׳ נקודה וקטנות, ואח״כ הבנין בפרטיות. וזהו מ״ש גבי לימוד התורה ונפשי כעפר לכל תהי׳ פתח לבי בתורתך[27], דבתחילה הוא הביטול, ורק אח״כ הוא לימוד התורה. ועד״ז בקיום כל המצוות, מבואר בתניא[28] דראשית העבודה ועיקרה ושרשה הו״ע הקבלת עול, וכמארז״ל[29] אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, וכמו שאומרים בברכת המצוות שהטעם לקיום המצוות הוא אשר קדשנו במצוותיו וצונו, לא מחמת הטעם שלהם או הסגולה שבהם, אלא משום שכך צונו. ורק אחרי הקדמת הקבלת עול בא קיום המצוות בפרטיות (ע״ד בנין המלכות). דתחילת פרטי העבודה היא במצות אהבת ה׳, ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך[30], והאהבה היא השרש לכל רמ״ח מצוות עשה[31], כולל מצות יראת ה׳ שהיא השרש לכל שס״ה מצוות ל״ת³¹.

וזהו החודש הזה גו׳ בעשור לחודש גו׳, דתחילת העבודה היא בנקודת המלכות, בחי׳ כתר מלכות [לפירוש אחד[32]], שהיא בהעלם לגמרי, לפי ששרשה הוא בעתיק, וכידוע[33] שהמלכות שרשה ברדל״א וז״א שרשו בא״א, ולפי שבשרשה היא בבחי׳ העלם שאינו במציאות, לכן גם במקומה היא בבחי׳ נקודה בלבד. אבל דוקא ממנה נמשכים האורות לבי״ע בריבוי ההתפשטות וההתרחבות, מה רבו מעשיך[34] ומה גדלו מעשיך[35], וכידוע[36] שככל שהעולם תחתון יותר הכלים שבו הם בריבוי יותר.

וממשיך בכתוב, ויקחו להם איש שה גו׳ והי׳ לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה. והענין הוא, דהנה אחרי בנין המלכות, בחי׳ קשוט עצמך תחילה[37], צ״ל העבודה בעולם, ואח״כ קשוט אחרים³⁷. וזהו[38] ויקחו להם שה, דשה הי׳ העבודה זרה של מצרים[39], ובזה היו צריכים לפעול ע״י עבודתם. וזהו מה שהי׳ הביקור ד׳ ימים, כנגד ג׳ קליפות הטמאות לגמרי, וקליפת נוגה. דג׳ הימים הראשונים הם כנגד ג׳ קליפות הטמאות, והיום הרביעי הוא כנגד קליפת נוגה. וזהו גם מה שביום הרביעי הי׳ הקרבן בשה, שהיא בהמה טהורה, כמו כל הקרבנות שלאחרי מתן תורה, ולא כמו הקרבנות שלפני מתן תורה, שהיו גם בבהמות טמאות מבחי׳ התהו [כמו תק״פ הקרבנות דיעקב[40]], אלא קרבנות דתיקון דוקא. והגם שהי׳ עדיין לפני מתן תורה, מ״מ הרי הי׳ אחרי שנאמר וארא גו׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם[41], היינו שכבר היתה ידיעת השלילה בשם הוי׳, וגם אחרי מצות החודש הזה לכם שהיא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל[42]. וזהו ושחטו אותו גו׳, אין ושחט אלא ומשך[43], היינו שפעלו העלאה בשה, וכמו השחיטה כפשוטה שהיא המכשרת את הבהמה שתהי׳ ראוי׳ להיות דם ובשר כבשרו של האדם. ואח״כ ואכלו גו׳, שהמשיכו הענין מלמעלה למטה בפנימיות. ובפרט בקרבן פסח שלא בא מתחילתו אלא לאכילה[44].

והנה מכל הנ״ל מובן בנוגע לכל ענין הקשור לעשור בחודש, ליום העשירי בחודש, שעבודת ההכנה ליום זה צריכה להתחיל מראש חודש, שיום זה כולל את כל הימים. אבל אח״כ צ״ל העבודה הפרטית במשך עשרת הימים, עד שביום העשירי משכו וקחו גו׳. והרי רק בפסח מצרים הקדים לקיחתו לשחיטתו ד׳ ימים, משא״כ בפסח דורות[45] (ועאכו״כ ענין הקשור עם הגאולה העתידה), לכן הי׳ יכול להיות מיד ושחטו גו׳, ומיד גם ואכלו גו׳, וככה[46] תאכלו אותו גו׳ ואכלתם אותו בחפזון גו׳ עד בוקר גו׳. ועי״ז באה מיד הגאולה ע״ד מה שהי׳ ביציאת מצרים, דיום ט״ו לחודש הי׳ יום הגאולה כבר בתחילתו, רק שהי׳ צ״ל חפזון דשכינה[47] וחפזון דישראל[48] וכו׳, ולכן הי׳ עד בוקר, וכמבואר בהמשך וככה[49].

והנה ההוראה והבכן מכל האמור בנוגע לעניננו, בנוגע ליום העשירי בשבט, העשירי יהי׳ קודש[50], יום ההילולא של כ״ק מו״ח אדמו״ר, שצ״ל העבודה עם שה פזורה ישראל[51], שהם מפוזרים בגלות, והעבודה היא לגלות את צדקת פרזונו[52], את הצדקה והכוונה שבפיזור בגלות, שיהי׳ פרזות תשב ירושלים[53], בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו. וכימי צאתך מארץ מצרים[54] דכתיב דברו אל כל עדת ישראל גו׳ ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, שהראש בית אב (או האב) הי׳ ממנה על הפסח גם את הקטנים השייכים לאכילה[55]. כן צריך להיות באראנו נפלאות⁵⁴, שצריך לפעול הגאולה בכל ישראל, ובפרט שהשנה היא שנת הקהל את העם האנשים והנשים והטף[56]. והולכים כולם יחד מתוך שמחה וטוב לבב, וכדאיתא בגמרא[57] כזיתא פסחא והלילא פקע אגרא, דע״י אכילת כזית פסח (שהוא השיעור הראוי ע״פ תורה) היתה השמחה גדולה כל כך עד שפקע איגרא, שנבקע הגג המפסיק בין האדם לשמים, ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר גו׳[58].

ויהי רצון שע״י עבודה הנ״ל נזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה ע״י גואל אחרון שהוא גואל ראשון, רעיא מהימנא, משה רבינו[59], דענין הנ״ל נמשך על ידו [כנ״ל] וכמ״ש ויאמר ה׳ אל משה גו׳, ועד״ז הגאולה באה ע״י קיום תורת משה, ליראה את ה׳ אלקיך וגו׳, וכל הכתוב בתורה, כולל ההבטחה שהבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין[60], במהרה בימינו ממש.

מקורות והערות