אחדות – יסוד הכול

פרשת ויגש מדברת על אירועים שונים: התייצבותו של יהודה לימין בנימין, התוודעות יוסף אל אחיו, ירידת יעקב למצרים ועוד. המאחד את כל האירועים הוא שם הפרשה: "ויגש", שהרי שם הפרשה מעיד על מהותה.

מהותה של המילה "ויגש" היא התקרבות, אחדות במקום פירוד. ובזה עוסקת הפרשה[1]: יהודה מוסר את נפשו למען בנימין – הרי זו אחדות במקום הפירוד שהיה בין האחים בעבר. התוודעות יוסף אל אחיו מביאה לידי התאחדות כל שנים עשר השבטים. ירידת יעקב למצרים, עניינה להביא את האחדות האלוקית דווקא ב"ערוות הארץ[2]", בדיוטה התחתונה.

כי הנקודה של הפרשה היא, ללמד אותנו שהאחדות הוא יסוד הכל. זוהי תחילת העבודה, ועל כן יש לומר לפני התפילה: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".

יוסף נוהג ברחמים כלפי אחיו

יוסף עומד לפני אחיו. זוהי לכאורה ההזדמנות עבורו להתנכר אליהם, להשיב להם כגמולם, לתת להם מוסר על כל השנים שניתקו אותו ממשפחתו, על השנים היפות ביותר בחיי האדם, שנות נעוריו, שבעבורו הן היו השנים הקשות ביותר – מגיל 17 עד גיל 30, בהן התגלגל ונמכר והיה בבית האסורים, עד שעמד לפני פרעה ובפתרון החלומות זכה להיות משנה למלך המושל בכל ארץ מצרים.

אך יוסף לא נהג כן, אלא כפי שנאמר[3]: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו, לחם לפי הטף". לפי הטף משמעותו בשפע ובריבוי, שהרי הטף מפזר ומפורר את האוכל. כל זאת, כאשר הרעב שולט בארץ מצרים ובארץ כנען.

יתירה מכך, כאשר יהודה מדבר על האבא, ויוסף מתרגש מכך, הוא נוהג ברחמים כלפי אחיו עד כדי מסירות נפש. כמו שאמרו רבותינו[4]:

"יוסף לא עשה כהוגן כשציווה להוציא את כל אנשי הבית, שהרי הם היו עלולים להרגו, כי נשאר עם עשרה אנשים אמיצים וגיבורים וזועמים. ויש אומרים, שעשה טוב מאד שהוציאם, כדי שלא לבייש את אחיו בפני אנשים. ובהכירו את חסידותם, לא היה לו מפני מה לחשוש. וכן אמר בליבו:

אף על פי שהם עלולים להרגו, נוח לי להיהרג ובלבד שלא לשפוך דמם בפני אנשים. ויש אומרים[5], כי אמנם רצו להרגו, בא גבריאל והפיצם לד' רוחות הארמון"

להשיב טובה תחת רעה

לאחר פטירת יעקב אבינו חוששים הבנים שמעשה נשגב זה של טובה תחת רעה היה בזכות האב יעקב, ולכן אומרים[6] "הננו לך לעבדים" אך יוסף בכה בדברם אליו, ויאמר: "אתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב. ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם…"

יוסף גמל לחייבים טובות, והעניק בזאת את הכוח לעם ישראל לכל הדורות. וזהו שנאמר[7]: "נוהג כצאן יוסף", רש"י מבאר, שהקב"ה נוהג כצאן את עם ישראל המכונה 'יוסף'. כינוי זה ניתן עקב כך שכלכל יוסף את אחיו, ובכך העניק לכל יהודי עד סוף כל הדורות את הכוח לנהוג באופן של: "לגמול לחייבים – טובות".

בתניא מדובר על כך שהבינוני דוחה כל מחשבה לא ראויה, וכך כותב אדמו"ר הזקן[8]:

"וכן בדברים שבין אדם לחברו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינה ושנאה חס ושלום, או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן – אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו. ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש – להתנהג עם חברו במידת חסד וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול עד הקצה האחרון ולא לכעוס חס ושלום. וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, אלא אדרבא, לגמול לחייבים טובות. כמו שנאמר בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו".

מידה נפלאה זו אין היא פשוטה. בטבע האדם להשיב טובה תחת טובה וכן ההפך. או על כל פנים לא להיטיב למי שהזיק. וכאן מעניק יוסף לבני ישראל את הכוח המיוחד, הפך ההיגיון, שלכן עם ישראל מכונה 'יוסף' שבכוחו להשיב טובה תחת רעה.

הגומל לחייבים טובות

הנקודה של "הגומל לחייבים טובות", היא בשלושה עניינים:

1. ה"רעה" שגמלו לך – טובה היא.

2. מעורר הנך את הטוב שבשני.

3. מעורר הנך שהקב"ה יגמול לך טוב ללא חשבון.

כאשר אנו עומדים בפני נסיון מעין זה, עלינו לזכור נקודות חשובות אלו, שבכוחן לסייע להתגבר על כעסים ועל עלבונות, ולגמול טוב לשני ללא תנאי ובכל מצב. נפרט נקודות אלו:

1. ה"רעה" שגמלו לך – טובה היא

אחת הבנות חוותה ילדות קשה, תחושה של עזיבה, פרידה של הורים, המצב השפיע עליה להיות בתנועה של עצבות, כבדות, חיפוש, פרפקציוניסטיות. וכאשר התחברה אל מקור האור, אל הרבי ואל החסידות, קיבלה את הכלים הנפלאים ואת העוצמה לאתר את רגעי הנפילה, לעשות סוויץ' – שינוי בחשיבה. ולהפוך להיות מאושרת באותם רגעים בפנימיות.

החשיבה השפיעה עליה עד כדי כך, שחברותיה יכלו לשאול אותה בפליאה 'מה קרה לך היום? את ממש זוהרת'… היא למדה להיות רגישה לזולת, להבין ולחוש ברמות הרבה יותר עדינות ונוגעות לנפש, לעומת אחרים שלא חוו חוויה כשלה.

ה"רעה" שנעשתה לאדם, אף שאין אנו מבקשים אותה, וודאי טובה היא. שהרי כך נגזר משמים, וכל מה שעושה הקב"ה – הכל לטובה. אין רע יורד מלמעלה, אלא לטובתו של אדם, לכפר על עוונותיו, לצמוח מתוך הקושי, והמזיק היה רק השליח.

כמו שכתוב בזוהר "ללמוד מיוסף עם אחיו", מהתנהגותו כלפיהם. יוסף הסביר לאחיו את הסיבה להתנהגותו: "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". כלומר, למרות שכוונתכם הייתה לרעה, אבל בפועל היה זה לטובה, כפי שרצה ה', ואם כן מגיע לכם שכר על כך. בסיפור של יוסף, הרי רואים זאת במוחש, שהכל התגלגל לטובה.

ומה שיוסף צער את אחיו בתחילה – היה זה אך ורק לטובתם, לכפר על עוונותיהם, מאהבתו אותם. אבל זה שייך דווקא בצדיק גמור כיוסף, ולא בבינוני, שייתכן שהדבר נובע אצלו מיצר השנאה המתעטף באיצטלא של קדושה.

מטעויות לומדים

סיפר הרבי בהתוועדות[9]: באחד הימים הגיע אל ר' דוד צבי חן, רבה של העיר צ'רניגוב, חסיד בשם ר' אנשל אהרונוביץ', וסיפר בהתרגשות שהוא הדפיס מחדש את הספר "לקוטי תורה" של אדמו"ר הזקן, לאחר שהגיה ותיקן שלושת אלפים טעויות.

להפתעתם המרובה של הסובבים – ר' דוד צבי כלל לא התרגש מהמאורע. להפך, הוא כלל לא רווה נחת מהעובדה שתקנו את כל טעויות הדפוס שנפלו בספר.

כאשר שאלו אותו לסיבת הדבר, הוא השיב בפשטות: "כאשר יושבים ולומדים מאמר מתוך הספר "לקוטי תורה", ומגיעים לפתע לקטע שאינו מובן, מחמת טעות דפוס שנפלה באותו הקטע – אזי מתייגעים ועמלים ומנסים להבין את העניין. מעיינים במאמרים אחרים, לומדים שוב ושוב את הקטע, עד שמגלים שמדובר בטעות דפוס. הרווח מכך הוא, שבינתיים מתייגעים בלימוד תורת החסידות. אך אם תוקנו כל הטעויות, במקום לשבת ולהתייגע על הבנת המאמר – אנשים ילכו לישון, שהרי כבר אין טעויות, וממילא אין צורך להתייגע"…

הרבי סיים: כמובן, זהו רק 'הרגש' של ר' דוד צבי. למעשה, יש להגיה את הספרים, ואז ללמוד ולהתייגע מתוך ספר מוגה!

על כל פנים, ניתן ללמוד מכך, שדווקא מטעויות לומדים הכי הרבה… מהקושי ניתן להגיע לאור גבוה יותר, כי זה דורש מאמץ רב יותר ויגיעה.

הקושי היווה את תחילת הטובה

סיפרה השליחה בזכרון יעקב[10]: משפחתה – נסעה לטיול משפחתי בחול המועד פסח. השמחה הייתה רבה, אך הנהג רגז, התעצבן, עצר את הרכב ודרש מכולם לרדת. היה זה ב"זכרון יעקב". באכזבת מה ירדו כל בני הבית והתיישבו על הדשא. אבי המשפחה, עודד את כולם ואמר: "הכל בהשגחה פרטית". בזכרון יעקב אין שליח, אולי הזוג הצעיר ייקח את המקום כשליחות…

לאחר זמן מה חיפשו הזוג הצעיר מקום לצאת לשליחות, וניתנה להם בחירה בין מספר מקומות וביניהם "זכרון יעקב". הם בחנו את המקומות, וב"זכרון יעקב" הציע להם קבלן, שלימים בנה את בית הכנסת החדש במקום בדגם 770, שכירות דירה, וטען שבחצר, בדשא, יוכלו להקים בית כנסת, בית חב"ד. דבר שאכן התממש, והבית שבחצר שימש עד לבניית הבניין החדש. הם הלכו לבדוק את המקום, ולהפתעתם גילו שהיה זה אותו הדשא שבו ירדו כל בני המשפחה… או אז נזכרו בדברי האב שהתגשמו. הקושי היווה את תחילת הטוב.

מסופר על ר' זושא מאניפולי שהיה עני מרוד. כאשר פנה חסיד אל הרב המגיד בשאלה איך ניתן לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, הפנה אותו הרב המגיד לר' זושא – ללמוד הימנו. כאשר הגיע וראה את העוני הרב בו שרוי ר' זושא, שאלו את השאלה – כיצד ניתן לברך על הרעה בשמחה? השיב ר' זושא: אינני יודע את התשובה, אצלי ב"ה הכול טוב, לא חסר לי מאומה. אולי לאשתי חסר, אך זאת היות והיא סומכת עלי, אך אני לא חסר לי מאומה.

מסופר, שהקהילה דאגה לר' זושא, ובכל פעם לאחר התפילה היה ר' זושא פונה להקב"ה ואומר: ריבונו של עולם, זושא רעב, ואז השמש הביא לר' זושא מנת אוכל. לאחר זמן פנה השמש לר' זושא ושאל מדוע אינו מוקיר לו תודה. אמר לו ר' זושא – היות ופרנסה היא מאת הקב"ה. רגז השמש: הרי הפרנסה היא ממני. הוא החליט, שליום המחרת לא יגיש לו מאומה.

אותו היום הלך ר' זושא במקום בוצי, עליו היה מונח קרש לחבר בין המקומות היבשים. אחד הנערים עשה מעשה קונדס והזיז את הקרש, ור' זושא נפל. ציפה הנער לצעקות, לכעסים, אך ר' זושא נחמו שלא ידאג.

הנער סיפר את העניין לתומו, שאדם מבוגר נפל בשל מעשיו, ולא רק שלא צעק עליו אלא פייסו. הבינו שהיה זה ר' זושא. הצטער הנער ורצה לפייסו. הציעו לו שיביא לו אוכל בבוקר לאחר התפילה, כאשר הא פונה להקב"ה ואומר "זושא רעב", ואז יבקש את סליחתו. וכך היה. השמש, שעמד מן הצד ורצה לראות איך ר' זושא מבין שאת פרנסתו מקבל הוא ממנו, מהשמש, ראה לפתע איך הנער מגיש אוכל לר' זושא. או אז השכיל להבין שהכל מאיתו יתברך.

הסלחנות היתירה של ר' זושא, היא זו שהובילה את מהלך העניינים, שהוא יקבל את מנת האוכל להשקיט את רעבונו.

מעורר הנך את הטוב שבשני

הנקודה של "הגומל לחייבים טובות" קשורה גם למהותו הפנימית של היהודי[11]. אמנם בחיצוניות הדברים, התנהג עמך הזולת במידה רעה, אבל בפנימיותו גם הוא טוב, ושומה עלינו להביט על יהודי כפי שהוא בפנימיותו, ובכך מעורר אתה את הטוב שבזולת, כי לפרשנות ולמילים יש משמעות.

"מעשה היה[12] בר' יהודה ב"ר חייא שהיה חתנו של ר' ינאי, ובכל יום היה הולך לישיבה ללמוד תורה, ובליל שבת היה חוזר לביתו, ולפני בואו היה מופיע עמודא דנהורא (עמוד של אש). יום אחד שקע בתלמודו ונתאחר ולא היה יכול לילך לביתו. וכשר' ינאי לא ראה הסימן הזה, אמר: אילו היה ר' יהודה בחיים, לא היה מבטל מצווה זו של עונה, דכתיב: ועונתה לא יגרע. שהיא משבת לשבת. וכך באותו היום מת ר' יהודה. ואמרו בגמרא הטעם, כי כל דבר היוצא מפי הצדיק – נתקיים, אף על פי שלא אמרו בכוונה.

"אף בסיפור של יהודה, הוא אומר: "והיה כראותו כי אין הנער, ומת". יש מפרשים, שהכוונה היא על בנימין, כי כשיראה יעקב שיהודה ואחיו הגיעו בלי בנימין, יאמר בלבו: אילו היה חי, היה בא עמם, שהרי יהודה ערב בעדו ונתחייב בחרם. ואם לא הביאו – בודאי מת. ומאחר שאבא צדיק, על ידי הדברים האלו ימות בנימין וייקרא שאתה הגורם".

מכאן יש לראות עד כמה למילים יש משמעות, עד כמה לפרשנות יש משמעות! ולכן כאשר גומלים לחייבים טובות, הרי שבכך מעוררים את הטוב שבזולת.

התנהגות זו של לגמול לחייבים טובות, היא היפך הטבע, ובכך היא מעוררת את פנימיותו של הזולת שתאיר ותתגלה. זוהי עשיית טוב ללא חשבון.

נקודה זו ניתן היה לראות אצל השלוחים הקדושים בהודו, גבי ורבקי הולצברג הי"ד. בזמן ה"שבעה" באו עשרות אלפי איש מהעולם כולו להזדהות עמם. במקום הייתה קופת צדקה של החלטות טובות – 8000 החלטות טובות חדשות נרשמו ב"שבעה" לזכותם, מעבר להתעוררות הכללית הן של עם ישראל והן של העולם כולו. ספר התורה שהיה במקום, ונפגע במילים: "בקרובי אקדש", העיד יותר מכל, על קדושתם.

מספרים בני המשפחה, שגבי היה גאון ולמדן ושיעוריו היו מופלאים. גם האנשים שהגיעו, ציינו זאת. אך על מה הייתה עיקר ההשתפכות, על הנתינה האין סופית ללא חשבון, על הארוחות, על הסיוע הגשמי והרוחני, על כך שלעצמם לא היו זקוקים למאומה. כל חדרי האירוח וחדר האוכל היו מרוהטים ממיטב הריהוט והאביזרים, ואילו חדרם שלהם היה פשוט ביותר. המיטה של הילד נקנתה בדרום תל אביב, ומטותיהם שלהם היו הפשוטות שהביאו מהארץ. חייהם היו התגשמות של עשייה ונתינה אין סופיים ללא חשבון. זאת הנקודה שעוררה את הערצת המקורבים.

סיפרה אחת הגננות שרכשה לגן משחק יקר עם פריטים רבים למטבח. והנה, חסר היה פריט אחד. חיפשו ולא מצאו, והיה ברור שאחד הילדים לקח זאת. הגננת דיברה על כך, בקשה להחזיר, אך מאומה לא עזר. ואז היא אמרה: "ילדים, ילד שלקח ויחזיר, לא אכעס עליו, אלא אתן לו חיבוק" – באותו הרגע החזיר הילד את הפריט… היא חשה תוך כדי חיבוק, שהטוב שבו מתגלה ופורץ ומבטל את הרע ומשפיע אך טוב.

הרהור מול דיבור

הרהור בגנות חברו, הריהו גרוע ופוגע בנפשו הרבה יותר מדיבור בגנות חברו. ולכן מתחנן אדמו"ר הזקן ואומר[13]:

"ועל כן אהובי ידידי, נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, כתיב, ולא תעלה על לב לעולם. ואם תעלה, יהדפנה מלבו כהנדוף עשן, וכמו מחשבת עבודה זרה ממש. כי גדולה לשון הרע כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ואם בדיבור כך כו', וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדיבור, הן לטוב והן למוטב".

2. מעורר הנך שהקב"ה יגמול לן טוב ללא חשבון

כשיהודים מתנהגים זה עם זה באופן של "הגומל לחייבים טובות" – טוב ללא חשבון, יכולים הם לפנות להקב"ה ולומר לו במאמר המדרש[14]:

"מה יוסף גמלוהו אחיו רעה והוא גמלם טובה, אף אנו גמלנוך רעה, גמול אותנו טובות".

ברכת "הגומל", היא ברכה הנאמרת לאחר מקרי סכנה שאדם מצוי בהם, כמו שנאמר: "וכל החיים יודוך סלה", חיים – ראשי תיבות: חבוש, ייסורים, ים ומדבר. מברכים את הקב"ה שהוא גומל לחייבים טובות, שאין הוא מביט על מעשינו שאינם כדבעי, אין הוא רואה אותנו כחייבים, אלא, מציל אותנו ממקרי הסכנה, גומל לנו את הטוב, ומוציא אותנו מהצרה.

כמים הפנים לפנים

כאשר משתדלים לפעול באופן של "הגומל לחייבים טובות", יכולים אנו לפנות להקב"ה ולבקש שיתנהג עמנו כפי שאנו מתנהגים. כמו שנאמר[15]: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". הביאור החסידי על כך הוא[16]:

"דלב האדם לאדם, קאי לא רק על שני בני אדם, דלב האדם באהבתו לחברו מעורר אהבת חברו אליו, אלא גם על אדם התחתון ואדם העליון. וכפי אופן העבודה של האדם התחתון, אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), כן הוא אופן האתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה), ההמשכה מאדם העליון לאדם התחתון, כמים הפנים לפנים.

"ויש לומר, שהדמיון דלב האדם לאדם למים הפנים לפנים הוא, דכמו שבמים הפנים לפנים, זה שנראה לאדם אותה הצורה שהוא מראה במים, הוא לפי שעל ידי הסתכלותו במים נעשים (נראים) במים צורת הפנים המסתכלת בהם וצורה זו נראית אחר כך לאדם המסתכל, כן הוא בלב האדם לאדם, דזה שעל ידי העבודה והאתערותא דלתתא של האדם התחתון נעשה אתערותא דלעילא והמשכה מאדם העליון לאדם התחתון, הוא כי העבודה דאדם התחתון עולה מלמטה למעלה, לאדם העליון, ועל ידי זה נעשה בו (דוגמת) ענין זה, ואחר כך נמשך ענין זה (שנעשה באדם העליון) מלמעלה למטה, לאדם התחתון.

"ולהוסיף, דבמשל המים, זה שפני האדם שמסתכל במים נראים במים, הוא רק שנראה כן לעיני הרואה, ובנמשל, על ידי העבודה דאדם התחתון נעשה (דוגמת) ענין זה באדם העליון (ולא רק שנראה כן)"

נשאלת השאלה, כיצד יתכן שהאדם הקטן יעורר למעלה את הדרגה הגבוהה של אור אין סוף, שעניינו הוא כמים הצלולים המשקפים את האדם, באופן של "כמים הפנים לפנים". ועוד מעבר לכך, כיצד יתכן שהאדם יעורר את הדרגה הגבוהה שמעל הכתר, שמעל לסדר השתלשלות, שנקראת: "אדם הקדמון", באופן של "כן לב האדם לאדם"?

התשובה היא, שאין זה על פי טעם ודעת. כי מכיון שנברא הוא באין ערוך לגבי הבורא, הרי שעל פי שכל אין מקום שעבודת הנבראים תעורר ותפעל שינוי בעניינים שלמעלה. אלא שכך עלה ברצונו יתברך, שדווקא על ידי עבודת האדם, גילוי עשר כוחות הנפש בהתעוררות מלמטה, אלה ישתקפו למעלה, ויעוררו את עשר הספירות הגנוזות, המהוות מקור לעשר ספירות הגלויות, וכך ישפיעו אל העולם ממקור גבוה ביותר, שהרי דמות הנראית במים משתקפת באדם המסתכל עליה, המשכה מלמעלה למטה.

הטעם שכך עלה ברצונו יתברך הוא, כמשל הרב המגיד בפירוש מאמר חז"ל "ישראל עלו במחשבה". שהוא כמשל אדם שיש לו בן, שמצד גודל אהבתו אליו, נחקקה צורת הבן במחשבתו. וכיון שאצלו יתברך העבר והעתיד אחד, לכן נמלך בצדיקים עוד לפני ברוא העולם, והתענוג בעבודת ישראל מושרש בעצמות, וצורתם חקוקה, כי השורש של ישראל הוא בעצמות אדם הקדמון, ולכן ביכולתם לעורר את השורש, את העליון ביותר, ולהשתקף ולהוריד את השפע למטה.

הדימוי הוא להשתקפות במים, ולא להבטה במראה, היות והעניינים נפעלים רק כאשר אדם מתכופף ובטל אל השני, אז נוצרת השתקפות. וכך לב האדם, מתפוגג אל מול רוך ואהבה המשתקפים אליו, רק כאשר מקורם הוא ביטול וענווה.

ברכתה של ברכה

ניתן לראות את הדברים במוחש, על ידי חברתנו חיה ברכה הלפרין ע"ה, שהלכה לעולמה בשנת תש"ן ולא היו לה ילדים משלה.

מטבע הדברים, כאשר אשה מצפה לילד, חשה היא אי נוחות ואפילו קצת חוסר פרגון לחברות בנות אותו הגיל שמקימות משפחה ברוכת ילדים. אך היא, להיפך, כאשר חברה ילדה שלישיה – הלכה לעזור לטפל בהן. סייעה ופרגנה לחברותיה הקרובות, שלחה עוגה, לקחה את התינוקות לטיול, ועד היום, עשרים שנה לאחר שהלכה לעולמה ניתן לה הכוח לברך…

מדי שנה חוגגות חברות כתתה את תאריך יום הולדתה. הערב משמש גם כערב התרמה לגמ"ח חיב"ה, על שם חיה ברכה הלפרין ז"ל, גמ"ח הלוואות כספים לשמחות.

במשך השנים שמו החברות לב לניסים ולמופתים שהתרחשו בעקבות ערב זה, בעיקר לזוגות המייחלים לפרי בטן. זה התחיל מאשה צעירה שכבר חלפו מספר שנים ועדיין לא נפקדה, והיא זכתה בהגרלה בכיפה לתינוק, שיר המעלות וזכות קניה בקייטרינג – ערכה שלימה לברית. מחד, הייתה תחושה של אי נוחות, כמו לעג לרש, ומאידך, תחושה של רוממות, אולי טמון בזכייה זו איזה רז. ואכן, לאחר תקופה קצרה זכתה לבשר בשורות טובות. וכך במשך השנים, נשים שטרחו ותרמו לגמ"ח זכו – להיפקד. האחת, לאחר שבע שנים, והאחרת לאחר אחת עשרה שנה.

מעניינת אפילו אפיזודה קטנה: בעיצומו של הכנס התקשרה אחת הנשים לבשר שב"ה מותר לה לספר, ויש באמתחתה בשורות טובות. היא, שציפתה מאד לילד, ועשתה טיפולים תוך חששות בעקבות גילה המתבגר, ב"ה זכתה להרות. אותה אחת שלא ידעה כלל אודות הערב המרגש, יכולה הייתה לספר על כך שבוע לפני כן או יום אחר כך, אך דווקא בעיצומו של הכנס לזכות ברכה, שמענו מפיה את הבשורה הטובה.

איזה כוח יש לערב זה? תהו החברות. ואחת החברות הסבירה שברכה פעלה בעולם באופן של למעלה מהגבלה, באופן של ריבוי טובה, ואין ספק שגם עכשיו, בשמי רום, היא מוסיפה ל'פרגן' לזוגות הצעירים, שברכת הילדים תשרה בבתיהם. והקב"ה מעניק לה את הכוח המיוחד שברכתה אכן תהיה לברכה.

זו גם ההזדמנות לאחל ולברך את הוריה, הרב זושא והגב' נעמי רבקין, שהיא הייתה בתם היחידה, שברכת ברכה תמשיך ללוותם בבריאות ובשמחה עד ביאת גואל צדק.