חסיד הוא "עובד'

אחת הנקודות בחסיד, הוא היותו "עובד". יש "עובד" במשמעות של עבודת התפילה דווקא, ויש במשמעות עבודה על מידותיו, עבודה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות. חסיד אינו נח ואינו שוקד על שמריו. הוא מנצל את הזמן למילוי השליחות בעולמו.

זה שנאמר: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". עליך לצאת[1]:

"מארצך" – מהרצונות האישיים שלך, רצונות הנפש הבהמית.

"וממולדתך" – מההרגלים המולדים שלך, מהנחות השכל הטבעי ומדותיו הטבעיות.

"ומבית אביך" – מההרגלים הקנויים בבית ההורים, מעניינים שבאו בסיבת החינוך וההרגל שלא כדבעי.

כלומר, אינך יכול להסתפק במועט, ולהסתמך על הקיים. כי יש לך מטרה מאד ברורה: ללכת "אל הארץ אשר אראך", ארץ, לשון רצון – לעשות את שליחות הנשמה, לבצע את רצון הבורא".

וכאשר החסיד הצליח כבר במשימה, לא ניתן לשבת על זרי דפנה, אלא צריך ללכת מחיל אל חיל, ולצאת "מארצך וממולדתך ומבית אביך" גם של הנפש האלוקית:

"מארצך" – מרצונות הנפש האלוקית.

"ממולדתך" – מחכמה של הנפש האלוקית.

"ומבית אביך" – מהתבוננות של קדושה.

"אל הארץ אשר אראך" – להגיע ללמעלה מטעם ודעת, להנחה ולראיה של חכמה – פנימיות אבא, הנעלית משכל, ואפילו משכל של חכמה".

חסיד עושה מה שנדרש לעשות

אי לכך, כאשר אדם יוצא לשליחות, אל לו לחשוב שעניין מסוים מתאים לו והאחר אינו מתאים לטבע תכונותיו. שהרי הוא שליח, ועליו לבצע את כל העניינים הנקרים בדרכו. לצאת מההרגלים, מהתכונות המולדות, לפעול ולעשות.

סיפרה אחת הנשים, שבבית ספרה מלמדת אשה שקטה בטבעה ונחבאת אל הכלים. אך כאשר היא רוצה להזמין את צוות המורות להתוועדות של חב"ד, או שעור חסידות או איזו פעילות אחרת, היא לפתע נעשית אדם אחר לגמרי, נחושה בדעתה, מלאת מרץ וחיוניות, נחושה ודבוקה במטרה. זהו חסיד! יוצא מהרגליו למען השגת המטרה.

וזהו אחד הביאורים במענה המשיח לשאלת הבעש"ט: "אימתי קאתי מר"? – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". על פי הפשט, הכוונה להפצת תורת החסידות, אך חסידים מבארים: כאשר אתה תצא אל ה"חוצה" של עצמך, תניח את עצמך בחוץ, ותראה לשם מה זקוקים לך, מה דורשים ממך, מה הקהל רוצה, מה הקב"ה רוצה מעמך, הרי שתפעל בכל תחום, גם במה שחשבת שאינך מתאים לכך. כאשר אתה פועל באופן זה, הרי שגם הקב"ה אינו נשאר חייב, שהרי "בדרך שאדם הולך מוליכין אותו".

סיפרה השליחה ממיתר, שכאשר הם הגיעו לשליחות – ראש מחלקת החינוך הצרה את צעדיהם, ולא נתנה להם לפעול במקום בכל העניינים הקשורים לקדושה. יום אחד היא הגיעה אליהם, ומבקשת את סיועם – בתה הנמצאת בתאילנד, מצויה במצוקה, היות ונוצרה בעיה בדרכון. והיא כאם, דואגת ואינה יודעת כיצד יש ביכולתה לסייע לה.

השליח התקשר מיידית אל השליח בתאילנד, והעניין סודר לשמחתה של כל המשפחה. מיני אז, ראש מחלקת החינוך מסייעת בידם בכל אשר הם פועלים ועושים.

כאשר עמלים וחדורים בשליחות, הרבי לא נשאר חייב, ודואג לכך שהעמל של חסידיו יישא פרי.

עמלנו אלו הילדים

וכן הוא גם בעניין ריבוי הילודה. אם היה מי שחשב שלהביא ילד לעולם, ויותר מזה לגדל ולחנך אותו, זו משימה קלה ופשוטה, הרי שיש לדעת שזו משימה כבדת אחריות! ביחס לפסוק[2] "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון", נאמר בהגדה: "ואת עמלנו – אלו הבנים, שנאמר כל הבן הילוד וכו'". ההוכחה בהגדה היא על צרת הבנים, אך אין הוכחה לכך שהבנים מכונים "עמל". כי על כך, אומר הרבי, אין צורך במובאות, שהרי זה דבר פשוט ומובן שילדים הם "עמל"[3].

כדי שהבנים יהיו כפי הדרוש – יש הכרח בעמל. גם כאשר הילד ממושמע בדרך כלל, יש הכרח ביגיעת החינוך! רק כאשר מחנכים ילד מתוך עמל, "עמלנו", יגיעה כזו שגם התורה תעיד על כך שהיא עמל, אין לחשוש לשום השפעה, ואין להתרשם מכל גזרה.

דווקא הילדים שנולדו תחת הגזרה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון", שגזירה זו משמעותה הייתה – מוות גשמי לבן ומוות רוחני לבת, הם אלו שיצאו ממצרים.

שכן אותם המצרים שנצטוו להמית את גופם של ילדי ישראל בהשלכתם ליאור, אותם מצרים נצטוו להמית את נשמתם של ילדי הפליטה הנותרת, על ידי חינוכם באורח החיים המצרי[4]. "תחיון" – משמעותו חיים על פי מושגי מצרים.

על פי השכל, ואפילו על פי התורה, נהג עמרם, אביו של משה רבנו, ביושר ובהגינות. טענתו הייתה, שבסיטואציה שכזו, תחת גזירות איומות אלו, אין להביא ילדים לעולם. לשם מה?! כדי להמיתם?! כדי להשמידם?! כדי להעבירם על דתם?!

אך הנשים במסירות נפש – שעניינה למעלה מטעם ודעת, היו מתקשטות תחת התפוח, בשביל להביא עוד ילד יהודי לעולם. ללא הגיון למעלה מהבנה!

ואכן, אך ורק בזכותן לא נכחד העם… רק בזכותן – נולד מושיען של ישראל. נולדו ילדים, נולד דור העתיד, המשך קיום העם. בזכותן נגאלו ישראל. ילד שנולד מתוך "עמל" של מסירות נפש – עומד ועמיד נגד כל הגזירות. על ילדים אלו נאמר: "הם הכירוהו תחילה". וכלשון הרבי[5]:

"הם היו הראשונים שהכירו את הקב"ה על ים סוף. לא משה ואהרן, לא בני אהרן, לא הזקנים ולא כל הדור שלפני השעבוד. כי אם ילדי ישראל שגודלו בחירוף נפש, הם הכירוהו תחילה על ידי אמירת "זה" – "זה א-לי ואנוהו" – בהוראת אצבע כביכול".

אדם לעמל יולד

"תכלית החיים היא לא השגת הנאה מתענוגי העולם הנפסדים, אלא אדם לעמל יולד, שעל ידי עמלו ויגיעתו – בתורה ומצוות הנצחיים – משיג הוא סיפוק רוחני ובפרט כאשר עושים ופועלים גם לטובת הזולת, וזהו פירושו של "תורת חיים" כפשוטה – חיים גם בעולם הזה"[6].

"עמל" – נשמע לפעמים מתיש ומעייף…

התורה מעידה[7]: "אדם לעמל יולד". כדי להצדיק את ייסורי הנשמה שיש לה תמיד משום ירידתה לגוף, על האדם לעמול תמיד. שכן באותו הרגע שאין הוא עמל – הרי ייסורי הנשמה הם לשוא[8], וכאמור, זהו הסיפוק האמיתי.

מעניין לראות, שכאשר נפגוש באדם, ונשאלו – "מי הוא"? יאמר הוא את שמו, ובמה הוא עובד, עוסק, פועל. הוא לא ידבר על שעות שינה ורגעי מנוחה. הוא יתגאה ב"עמל", בעשייה, אף שבשעת מעשה יתכן שהוא יתלונן". מדוע? "כי אדם לעמל יולד".

היום ידוע, שאחת מדרכי הריפוי לאנשים ששיבה זרקה בהם, וה'פנסיה' היא לחם חוקם, שה"עמל" הוא סיפור מהעבר, והמכאובים והלחצים סיפור של הווה – היא "ריפוי בעיסוק".

להיות עסוקים, לעמול, זה טוב. "עמלנו – אלו הבנים". כל השאלה היא – במה עמלים. יש מי ש"עמל" וכל עיסוקו וטרדתו הוא – בפרנסה, בקידום, יש מי שכל "עמלו" הוא במה להלביש את הילד, להוסיף עוד קישוט לבית.

עמל כזה הוא עמל של "עבודת פרך" ש"אין לה קצבה ואין לה תועלת" זהו עמל מתיש. 'חבל על הזמן'. טרודים ועסוקים מעבר לשעות, על חשבון שעות לימוד התורה, לפני השינה, ואפילו החלומות בעת שינה מלאים בענייני העסק, או טרודים בענייני שוא[9].

ופרינו בארץ – וניפוש בארעא

מעניין לראות דיוק ברש"י, ממנו נלמד על העניין ש'אדם לעמל יולד'.

על הפסוק[10]: "ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ", מעתיק רש"י את המילים "ופרינו בארץ", ומפרש: "כתרגומו, וניפוש בארעא".

מדוע אין רש"י מסתפק באמירת 'כתרגומו', כמו שעושה זאת במקומות אחרים? מסביר הרבי[11], שרש"י מקבל רק את הגירסה הזו בתרגום, ולא את הגירסה של 'ויפשיננא'. כי הגירסה השנייה משמעותה, שה' יפיש, ירחיב אותנו, ואילו המשמעות שרש"י רוצה לתת לפסוק היא, שלאחר שהקב"ה מרחיב לנו, כלשון הפסוק, ונותן לנו כוחות, אז 'וניפוש בארעא' שהאדם יעבוד בעצמו.

כי תכלית הבריאה היא, שאדם לעמל יולד, ובאופן כזה שמגייס את הכוחות שניתנו לו על ידי הקב"ה כדי להוסיף על הבריאה כפי שהיא נבראה על ידי הקב"ה. על ידי תורה ומצוות, על ידי גילוי אלוקות בעולם, ובכך נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.

להמיר עמל בעמל

הכוח לעבודה ללא שעות וללא הגבלה, נלקח מהנפש האלוקית. כי הנפש האלוקית – חלק אלוקה ממעל ממש – קשורה עם הקב"ה, עם למעלה מהזמן, עם כוחות בלתי מוגבלים.

כאשר לוקחים כוחות אלוקיים אלו ומנצלים אותם לענייני העולם, הרי זה: "וימררו את חייהם" – ממררים את החיות של הנפש האלוקית על ידי ש"שמים חושך לאור, ואור לחושך, מר למתוק ומתוק למר" בעבודת פרך ש"אין לה קצבה ואין לה תועלת" כי הקב"ה אומר "יגיע כפיך כי תאכל" – מספיק שתכין את הכלי ב"יגיע כפיים", אינך צריך להיות מונח בכך.

בתורה אור[12], מפורטים פרטי השעבוד של "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה", מבחינה רוחנית:

"וימררו את חייהם – התורה כי היא חיינו,

בעבודה קשה – דא קושיא,

בחומר – דא ברייתא,

ובלבנים – דא ליבון הלכתא".

יש להמיר את עמל הטרדות הגשמיות בעמל של תורה[13]:

"הגאון הרגצ'ובי אמר פעם, שהיום הקשה עבורו בשבוע הוא יום השבת. בימי חול, הרי כשנוצר אצלו זרם חזק של רעיונות, ומתרוצצות סברות לכאן ולכאן יש לו עצה – של כתיבה, שכן אותיות הכתב מגבילות את שטף השכל וקל אז יותר להכריע. ואילו בשבת אין לו הרי עצה זו וחייב הוא, איפה, להתייגע מאד עד שיוכל להכריע.

"וכפי שמסופר[14] שבשעה שאדמו"ר האמצעי, שיום ט' כסלו הוא יום הולדתו ופטירתו, ויום י' כסלו הוא יום גאולתו, היה אומר חסידות, הייתה שוררת דממה, ועם זאת היה אומר אז לעתים: שא, שא. כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע הסביר זאת, שהיה זה כדי לעצור את "נביעת המוחין"… שכן משום נביעת המוחין קשה להתעכב ולהכריע בהחלטיות: מופיעה מיד העמקה גדולה יותר המעוררת סברה הפוכה".

מכיון שהאדם נברא באופן של "עמל" כאמור, יש לנהוג בחכמה, ולהמיר את העמל והטרדה בעניינים גשמיים, לעמל רוחני. להוסיף מעבר לרגילות על מנת להיות יותר טובים, ובזה תהיה מונחת היגיעה והעמל.

היכן ה"עמל" מושקע?

ודאי שיש להדיח כלים, לקפל כביסה ולכבד את הרצפה. אך לא להיות מונחים בזה, ולשכוח את העניין העיקרי של "עמלנו – אלו הבנים" – חינוך אמיתי על טהרת הקודש.

סיפרה אחת הנשים, שכאשר הילד הקטן ניסה לכבות את נרות השבת בנשיפה, היא בקשה ממנו בנחת להפסיק, הסבירה לו את העניין. מספר דקות אחר כך הוא שבר אגרטל שהיה מונח בצד והיה אהוב עליה, מיד היא הרימה את קולה, בכעס, באכפתיות. לפתע חשבה לעצמה: רגע, מה אכפת לי באמת?! היכן עיקר ה"עמל" שאני משקיעה?!

מידי פעם בפעם, אנו הנשים, צריכות לעצור ממרוץ הזמן, לבדוק ולבחון היכן ה"עמל" מושקע. שמא בטיט או ברפש חלילה, שמא בדברים שיש לעשותם, אך לא לחיותם, כי את ה"עמל" יש להשקיע בעיקר, וגם אז יש צורך בכוחות ובתעצומות נפש.

ולא ראה עמל בישראל

העבודה של יום השבת היא באופן של "לא ראה עמל בישראל". ולכאורה בלתי מובן, שהרי כל עניינו של היהודי הוא "אדם לעמל יולד", וכמו שנאמר בגמרא[15]:

"אמר ר' אליעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר אדם לעמל יולד. איני יודע אם לעמל פה נברא או לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הרי אומר לעמל תורה נברא".

ואיך ניתן לומר שלא ראה עמל בישראל? אלא, דוגמא פשוטה לדבר[16]:

"כאשר מראים לאדם אבנים טובות ומרגליות, ואומרים לו שהוא יכול לקבלם על ידי זה שיתייגע לשאתם לביתו, ונותנים לו ברירה: להתייגע מעט ולשאת ליטרא אחת של אבנים טובות ומרגליות, או להתייגע ולהשקיע כוחות באופן כפול, ולשאת ב' ליטרות של אבנים טובות ומרגליות – הרי מובן בפשטות שתשובתו תהיה שהוא רוצה להתייגע עוד יותר ולשאת ג' ליטרות של אבנים טובות ומרגליות!

"וכאשר ישאלוהו: "הייתכן, מדוע מעוניין הוא להתייגע כל כך ולשאת משא כבד יותר?! – הרי התשובה לדבר פשוטה ביותר: פעולה זו אינה נחשבת ליגיעה כלל וכלל, מאחר שמדובר אודות אבנים טובות ומרגליות! ועל דרך זה מובן בנוגע לעבודה הרוחנית דכל אחד ואחת מבני ישראל – שכאשר נרגש אצלו שתכלית ומטרת כל העבודה היא "לזכות את ישראל", אין זה נחשב אצלו לעמל ויגיעה כלל, ואדרבא, זהו כל חפצו ורצונו…

"ועל פי זה יובן מדוע דיוק הלשון "ולא ראה עמל בישראל", היינו שישנו ענין של "עמל", אלא "לא ראה עמל בישראל". כאשר העבודה היא באופן שמורגש בה תכליתה ומטרתה, "יגעת ומצאת", "לזכות את ישראל", אין זה נחשב אצלו לענין של עמל ויגיעה כלל, ואדרבה, זהו כל חפצו ורצונו, ולכן "לא ראה עמל בישראל".

הרבי מהווה דוגמא בעבורנו

אין צורך להרחיב את המאמצים המרובים שהרבי מקדיש למען עם ישראל בכלל ולמען החסידים בפרט. הרבי היה צם שעות רבות, הולך לאוהל של כ"ק חמיו הרבי הריי"צ, לוקח עמו את כל הפני"ם – פדיונות הנפש של עם ישראל ומבקש בעבורם. הסיפור הבא, אותו סיפר מזכיר הרבי, ר' יהודה לייב גרונר, ממחיש יותר מכל, שהרבי אינו חוסך עמל למען עמו וצאן מרעיתו[17]:

"פעם הכנסתי לרבי פתק עם שם של אשה שנפלה על פניה ונשברו לה כל עצמות הפנים. לאחר בדיקות ממושכות החליטו הרופאים כי עליה לעבור ארבעה ניתוחים. הרבי שאל אותי "האם אלו דברי הרופאים"? אמרתי שדברתי עם הרופא וזו קביעתו. הרבי אמר לי "אף על פי שמחר אינו היום שהתכוננתי ללכת ל"ציון", אעשה את כל ההכנות ללכת לאוהל".

למחרת נסע הרבי לאוהל וחזר בשעה מאוחרת. או אז בקש שאתקשר אל הרופא לדעת מה המצב, והרופא אמר "נראה לי שיספיקו שלושה ניתוחים בפנים". הרבי חזר ושאל: "עדיין צריכה שלושה ניתוחים?" השבתי בחיוב. והרבי אמר: "מחר אלך עוד פעם לאוהל".

ידעתי שכשהרבי ישוב הוא ירצה לדעת מה קורה, ובטרם שב הרבי ל־770, הזדרזתי להתקשר לרופא כדי לקבל אבחנת מצב עדכנית. הרופא אמר שעל פי בדיקה נוספת, נראה שיספיקו שני ניתוחים בלבד. הרבי שמע זאת ונסע למחרת שוב לאוהל, ושוב חזר הדיאלוג על עצמו, כשהרופא סבור הפעם שמספיק ניתוח אחד בלבד.

לאחר שנסע הרבי לאוהל בפעם הרביעית, קבע הרופא שלא יצטרכו כל ניתוח, וכי אפשר יהיה לאחות את העצמות באמצעות מחטים.

כאשר הרבי נסע לאוהל, הרבי לא אכל באותו היום, רק שתה כוס תה. הרבי לא נסע לכמה רגעים אלא לשעות ארוכות, הרבי עמל ויזע, בעבור מה? על מנת למנוע ניתוחים של אשה אחת!

אנא, טול מאתנו עמל של טרדות

ואנו הנשים יכולות לפנות להקב"ה ולומר: טול מאתנו עמל של בריאות, עמל של פרנסה, עמל של אכזבה, עמל של טרדה, עמל של קנאה, של שנאה. טול מאתנו כל זאת כדי שנוכל להתעסק ב"עמל של קדושה" – עמל של חינוך יהודי חסידי על טהרת הקודש, עמל של קירוב נשים ובנות לאביהם שבשמים, עמל של צדקה וחסד, עמל של לימוד. שנתעסק אך ורק בפעילות ברוכה שתכליתה התגלות מלך המשיח נאו, עכשיו.