ללמוד מהרבי הרייצ שאמר, נשמותינו לא נמסרו לגלות

הרבי הריי"צ שנאסר על הרבצת תורה וחסידות, על מסירות נפש למען חינוך ילדי ישראל על טהרת הקודש, והיה במצב של סכנת נפשות, יכול להוות לנו דוגמה אין להיות "בן חורין" במחשבות.

כפי שמעיד הרבי הריי"צ הוא ראה בתיק החקירה הפתוח: שורה ראשונה מחוקה (בשורה זו נכתב ששפטו אותו למוות ר"ל). לאחריה בשורה השנייה נכתב פסק דינו לעשר שנות גלות לסלווקי, ובצדה נרשמה המילה"נייעס" (לא!). בשורה הבאה נכתב גזר הדין "שלוש שנים לקאסטרמא". ולבסוף בי"ב בתמוז השתחרר מגלות וממאסר.

השתלשלות האירועים הייתה בחינת נס גלוי. הרבי הריי"צ עמד בתוקף בכל זמן המאסר – תוקף של תחושה פנימית של היותו "בן חורין"[1] גם במצבים הקשים. כפי שהכריז בגלוי לעיני כל בג' בתמוז, לפני נסיעתו לעיר מקלטו[2]:

"ידעו כל העמים אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכויות… כל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל ומצוותיו ומנהגיו, אין מי שיכפה עלינו דעתו, ואין שום כוח של כפיה רשאי לשעבדנו".

פעמים רבות אנו נמצאים במצב של גלות פנימית. מחשבות טורדניות מפריעות לנו במילוי המשימה, בשליחותנו בעולם, וקשה לנו להתנער מאותן מחשבות, לחיות כ"בני חורין" ולהיות מושלים בכיפה על אותן מחשבות מבלבלות.

לעמוד בתוקף ולא להתפעל

המחשבות המבלבלות הן כמו השוטרים בק.ג.ב. נבחן את התנהגותו של הרבי הריי"צ, ונלמד. הרבי הריי"צ עמד בתוקף לא להתפעל מאנשי הג.פ.או, ולהחשיבם כאין ואפס.

אף שענשו אותו על כך בכליאה בצינוק קרוב ליממה, מקום שהיה מלא עד לגובה מסוים ברפש, ולא היה על מה להישען, ובנוסף לכך רחשו עכברים ורמשים בתוך הרפש ועל הכתלים – עם הכל עמד בתוקף על כך שהם כאין ואפס לאורך כל הדרך. הם דיברו ברוסית, אך הוא ענה באידיש – אף שידע רוסית רהוטה. ביקשו ממנו לעמוד על מנת למסור לו הודעה, אך ענה כי לא יקום. להלן חלק מהתיאור[3]:

"הנוהג בבית הסוהר היה, שבעת מסירת ידיעה לאסיר, עליו לקבלה בעמידה, כדי להוכיח לאסיר שהוא נתון תחת מרותם, ולפיכך סירב הרבי לקום. כנראה, שאחד השוטרים היה יהודי, שהבין את תשובת הרבי באידיש. על תשובת הרבי, אמרו לו שוב ברוסית: "אם לא תציית, נכה אותך!" השיב הרבי: "נו". השוטרים אכן עשו כדבריהם ויצאו מהחדר.

"לאחר מכן נכנסה קבוצה שנייה של שוטרים, ביניהם היה לולב (שהיה צאצא של חסידים, והוא גרם למאסר), ואת דבריו אל הרבי פתח בתיבת "רבי", באומרו: "רבי! מדוע אתם מתעמתים איתם? מדוע אתם מתנצחים עמם? הרי הם באים לצוות על הקלה לכם – וכשמצווים לכם לקום עליכם לקום!" הרבי לא הגיב על כך מאומה. אמר שוב לולב: "הם הרי יכו אתכם" וגם הפעם לא הגיב הרבי. הכו אותו פעם נוספת והלכו להם.

"גם לאחר שבאו קבוצת שוטרים בפעם השלישית וציוו עליו לקום, השיב הרבי שלא יקום. הכו אותו שוב, אך ללא הועיל. קאוולאוו שהיה יהודי, התמלא בחמת רצח ואמר בכעס: "מי טיעביא נאאוטישם" (אנו נלמדך לקח), ענה לו הרבי (באידיש) "תלוי מי את מי".

"כעבור זמן מסוים נכנסו שוטרים, ואמרו לרבי להתלוות עמם למשרד. שם הודיעו לו את הידיעה – ההקלה אותה הזכיר לולב – שמשחררים אותו מבית האסורים, ומגלים אותו לשלוש שנות גלות לעיר קאסטראמא.

"שאלוהו באיזה סוג רכבת ברצונו להגיע לגלות בקאסטראמא, וענה: ב"מעזשדונאראדנע" (כך נקראו הקרונות בהם נסעו פקידי הממשל או עשירים). וכששאלוהו, האם יש לו במה לשלם עבור נסיעה במחלקה זו ־ כיוון שמחירה יקר, ענה, שאם כספו שנלקח ממנו בשעה שאסרו אותו והמונח במשרדם אינו מספיק, יבקש מבני ביתו שהם ישלמו עבור הנסיעה".

אחת ההוראות מסיפור זה, אומר הרבי:

"לאחר שהרבי נשיא הדור פתח־סלל את הדרך – הרי כשיהודי מחליט בנפשו בתוקף גדול, שכל ההסתרים על הנפש האלקית וכל ההפרעות והמניעות להפצת היהדות הם כאין ואפס ממש, ובהחלטה כה תקיפה, שאף אם מכים אותו שלוש פעמים דהוי חזקה ע"פ שולחן ערוך וזוהי הוכחה לכאורה שהיא מציאות – בכל זאת אין זה פוגע בהחלטתו, הדבר פועל שגם יהודי כזה, הנמצא בעת מעשה בלעומת זה, גם הוא חש שישנה יהדות, חסידות, רבי וכיוצא בזה, עד שהוא קורא בפשטות: "רבי".

"וסוף כל סוף מבצע האדם בהצלחה ובמידת הצורך באופן ניסי.. ובכל העניינים יוצאים לחרות – "ביד רמה" ו"בריש גלי"".

כיצד ניתן לעמוד בתוקף ולא להתפעל?

שאלתנו אם כך בעינה עומדת. כיצד אנו מצליחים לעמוד בתוקף ולשלוט על המניעות והעיכובים והמחשבות הזרות הטורדות אותנו.

מסופר על המגיד ממעזריטש[4], שפעם במוצאי שבת אחר סעודת מלווה מלכה, יצא עם החבריא קדישא לנסיעה ארוכה. במשך כל הלילה נסעו ללא הפסקה, וכשהאיר אור הבוקר עצרו לפני אכסניה המלאה אנשים ונשים שיכורים, עוללים, ונערים קטנים מילדי הגויים שניגשו מיד להטיל אבנים על יושבי העגלה.

הרב המגיד אמר שמן הראוי היה לירד ולהתפלל עתה במקום זה, אך מאחר ואין מקום עבורם – יש להמשיך בנסיעה. שוב עצרו לפני אכסניה שנייה, אך גם כאן גדול הדוחק והצפיפות, וכן בשלישית וברביעית. עד שקרב חצות היום, ויאמר הרב המגיד שאין עצה ואין תבונה, ומוכרחים להתפלל עתה.

נתעטפו כולם בטליתותיהם, הניחו התפילין בעודם עומדים בעגלה, ואחר אחזו איש ביד רעהו ופסעו בצוותא לתוך האכסניה. כמובן שזכו למנת חירופים וגידופים מכל עבר, ואף ידיים נשלחו לתלוש שערם ולהציק להם ככל האפשרי. המגיד ציווה על החבריא שלא לשית ליבם לכל הסובב אותם, להתייצב כולם ליד כותל המזרח, ובעיניים עצומות לענות יחד אחר שליח הציבור בקול רם "הודו לה' קראו בשמו". וכך עשו.

ב"ברוך שאמר" הרגישו שנתרווח מעט והקולות חדלו, ב"הללויה" הוטב עוד יותר, וכשקרא החזן "ברכו" – נשמע קולו בברור ואף המקום נעשה פנוי לגמרי. רק הנערים הקטנים עמדו עדיין בחלונות והשמיעו קולם – אך גם הם נדמו כשהמניין החל בקריאת שמע. וכך התפללו שמונה עשרה בנחת וברווחה, וגמרו התפילה בחדר ריק מאיש זולתם. אחר התפילה הורה המגיד להוציא מארגזו מיני תרגימא ומלוגמא, נתן "לחיים" לסיעתו, וישובו לנסיעתם חזרה אל בית רבם, באין איש יודע על מה ולמה הייתה כל הנסיעה.

לא עבר זמן רב, ונזדמנה להם שעת הכושר לשאול מהרב המגיד לכוונתו באותה נסיעה. וישיבם שכעין אותו מאורע הוא בכל יום ויום:

"קם אדם משנתו בבוקר ומוחו וליבו מלאים מחשבות זרות (גויים ושועלים קטנים), וצריך הוא להמשיך בנסיעתו, לפנות עצמו, לילך למקווה טהרה, ללמוד דברי אלקים חיים עד שיזכה להעביר כל המקטרגים. אך כשמגיע חצות היום, אין כבר כל תרוץ וחייב האדם לעמוד ולהתפלל בקול רם ויעבור עליו מה. ואז ב"ברוך שאמר" מתמעטים הגויים, והולכים ומתמעטים עד שגם כל ה"שועלים קטנים" מתבטלים לחלוטין בקריאת שמע".

כוח השליטה בתהליכים פנימיים

נבדוק את עצמנו – מחשבותינו – וננסה לעמוד במבחן השליטה העצמית.

שלושת לבושי הנפש הם: מחשבה, דיבור ומעשה. כוח המחשבה הוא קרוב ביותר לנפש, ולכן זוהי נביעה אין סופית, שיכולה להציק ולהטריד ויכולה לבנות ולהפריח.

ההתנסויות שלנו מחולקות לחלקים הבאים (תורת N.L.P.):

התנהגות חיצונית – תנועות, דיבור, מעשה וכו'.

מצב פנימי – מצב רגשי, תחושות, רגשות, שמחה, עצב וכו'.

תהליכים פנימיים – מחשבות, חישובים, תמונות ודיבורים פנימיים.

ננסה לבחון את כוח שליטתנו על המחשבות הטורדות, שהם התהליכים הפנימיים בתוכנו, על מנת שנוכל להיות כ"בני חורין", משוחררים ושולטים על כוח המחשבה. מחשבות טורדות מקורן במספר מוקדים:

• דאגות

• אי ודאות

• בעיות לא פתורות

• ריבוי מטלות

• פגיעות

• חוסר צדק

• שאיפות

• מצבי לחץ

כוח השליטה יכול להיות בשני אופנים:

האחד, מהחוץ אל הפנים.

השני, מהפנים אל החוץ.

כמו בדרמה (דרמת החיים). על מנת להיכנס לתפקיד בהצגה יש אפשרות לשים כתר, ללבוש גלימה, שרביט ביד והרי אתה מלך – מהחוץ אל הפנים. יש אפשרות להיכנס לנעליים של התפקיד, ליצור אמפטיה עם הדמות ואז אתה חש כמלך – מהפנים אל החוץ.

אין מקום לדאגה, האור דולק גם בלילה

הרבי אמר[5], שחמיו הרבי הריי"צ אמר לו בבוקר י"ב כסלו תרצ"ב: "אתה צריך לתת משקה על החלום שהיה לי הלילה". וכאן מספר לו הרבי הריי"צ על החלום־החיזיון שהיה לו: הוא ראה את אביו הרבי הרש"ב נ"ע, והרבי הרש"ב אמר לו: "וואס האסטו מוראל ס'איז ביי דיר ליכטיג ביי נאכט" (ממה אתה מתירא? הרי אצלך דולק האור (גם) בלילה). והרבי הריי"צ ממשיך ומספר לחתנו, הרבי: "מחמת החיזיון התעוררתי. אמנם היה אור של לבנה בחדרי, הירח האיר. אבל… לאחר מכן הלכתי – ממשיך הרבי הריי"צ – לחדר הספרים, ושם ראיתי אותך יושב ולומד ומעיין בספר, והבנתי שלזה הייתה כוונתו של אבי באומרו: "ס'איז ביי דיר ליכטיג ביי נאכט".

נתבונן בדברים נפלאים אלו. התקופה היא תקופה קשה לעם ישראל ולעולם כולו. גזרות איומות ברוסיה הסובייטית, והעולם כולו לקראת מלחמת העולם השנייה, סבל, שואה… הרבי הריי"צ בעיניו הבהירות כבר צופה ורואה למרחוק. ואותו רבי שלא חת ולא פחד אפילו מול אקדח, ובמסירות נפש עמד ודרש מחסידיו לשמור על הגחלת החסידית שורשית, דאגה מקננת בלבו, מה יהיה עם העם? ההוראה של הרבי הרש"ב היא: לא לדאוג! והסיבה היא כי אצלך מאיר גם בלילה, אורו של ממשיך דרכו, אורו של הרבי!

בפועל אור הלבנה חדר דרך החלון והאיר, ואור הלבנה יש לו משמעויות עמוקות ביותר, המהוות סימן לסיוע ואור. אך הרבי הריי"צ קם והלך לבדוק את מקור האור. המקור הוא – הרבי, הרבה לפני קבלת הנשיאות.

יש כאן, מעבר להרבה עניינים עמוקים, דרך לצאת ממחשבות הטורדות, מדאגות וכו': הידיעה שיש מי שמאיר, ההתבוננות במקור האור, ההתקשרות אל מקור האור, קבלת הכוחות מהמקור!

לאחר ההשראה מהמקור, עלינו להפנים את ההשפעה, להתגבר על מניעות ועיכובים, ולשלוט גם על הכוח הפנימי ביותר, הלא הוא כוח המחשבה.

יש דרך מהחוץ אל הפנים

נשנה בהתנהגות החיצונית – תנועות, דיבור וכו', ואלה ישפיעו על המצב הפנימי הרגשי, וישפרו בתוכנו תהליכים פנימיים. נוכל לעשות זאת על ידי השפעה על החושים שלנו. מערכת החושים הם פילטרים של תפיסת העולם שלנו. שלוש מערכות באופן מיוחד מהוות את ה"רש"ת" החיצונית, המשפיעה על המערכות הפנימיות בתוכנו. והן:

ראיה: צבע, צורה, מיקום.

שמיעה: טון, קצב, עוצמה, שתיקה.

תחושה: מגע, תנועה, טמפרטורה, לחץ.

עלינו לשנות במערכות אלו, על מנת לחדור אל הנפש פנימה. השינויים יכולים להיות במספר אופנים:

• שינוי מעשי – כמו שכותב הרמב"ם[6]: "מי שהתעוררה עליו מרה שחורה, יסירה בשמיעת הניגונים (שמיעה), ובמיני זמר, ובטיול הגנות (תחושה), ובבניינים הנאים, וחברת הצורות היפות (ראיה) וכיוצא בזה, ממה שירחיב הנפש, ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכוונה בכל זה שיבריא גופו, ותכלית הכוונה בבריאות גופו – לקנות חכמה".

לפי הרמב"ם, על מנת לצאת מהמרה השחורה, המחשבות והתחושות השליליות, יש לשנות את הרשת, ולהחדיר דרכה ראיה, שמיעה ותחושה שונה. כל אלו ישפיעו על המצב הפנימי, לבטל את המרה השחורה ולחדור עד התהליכים הפנימיים של היכולת להיות פנויים מטרדות ולקנות חכמה.

• שינוי צורני – אם התמונה התקועה היא מאותם תמונות הטורדות את האדם, ניתן לשנות את צורתה. לעצום את העיניים להתבונן בתמונה ולשנותה. להגדיל חלק, או להקטין חלק אחר, להוסיף צבע לתמונה, להכניס את דמותך בתנוחה אהובה עליך, להוסיף מחיקה, להבהיר, להחשיך, בשני ממדים או שלושה, הכל על פי יד הדמיון הטובה, עד אשר התמונה תהיה לשביעות רצון, תגרום לחייך ותשפיע על הפנים.

סיפרה אחת הנשים, שהתבקשה לערוך תרגיל לשינוי התמונה המטרידה. בסגירת עיניים ראתה תמונה לא רצויה שגרמה לה כאב. הבקשה הייתה להקטין את התמונה ולהניחה בצד. בהמשך, התבקשה להתבונן בתמונה שגורמת לה נחת, שמחה, ויכולה להזרים לה כוחות. התמונה הייתה המפגש שלה עם הרבי. לאחר מכן היא התבקשה להתייחס אל התמונה הראשונה, לשים אותה בצד התמונה החיובית הגדולה, ולתת לתחושות לזרום.

ההרגשה שלה הייתה הרגשה עוצמתית. פתאום היא חשה שבתמונה של הכאב טמון היה רגש של אחריות, שלא היה תלוי בה. ההתבוננות בתמונה של הרבי העבירה את רגש האחריות אל העומד בראש הפירמידה. מדוע עלי לכאוב ולשאת בעול שלא תלוי בי? העברת האחריות אל מי שהעניין תחת אחריותו, הקלה מאד, וגרמה לתחושות חיוביות ביותר!

ציור דמותו של הרבי

דרך נוספת המשלבת בין החוץ אל הפנים, ובין הפנים אל החוץ, היא, להתבונן בתמונתו של הרבי, ולדעת שהרבי גם מתבונן בנו. כמו שכתב הרבי לאחת שהיו לה בעיות רגשיות[7]:

"שתתבונן בתמונה של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, ותחקוק, שבשעה שהיא מתבוננת, מתבונן הוא בה, ובהיותו רועה אמיתי יוקל לה".

הרבי מתייחס בכובד ראש להתבוננות בתמונות של האדמו"רים, וכותב שיש תמונות מכל האדמו"רי"ם[8].

הכיצד? אדמו"ר האמצעי שאין לנו את תמונתו, מזכיר הרבי שכנראה הייתה תמונה, אך אדמו"ר האמצעי הכניס את עצמו בכתבים שלו באופן של ציור דמותו. לרבי המהר"ש אמנם אין תמונה, אך ידוע הסיפור שפעם נכנס אחד החסידים אל הרבי הריי"צ והתעלף. כאשר השיבו את נפשו אמר, שראה את דמותו של הרבי המהר"ש, היות והרבי הריי"צ דומה להפליא לרבי המהר"ש!

מכל האמור ניתן להבין שהתבוננות בתמונה של הרבי יש בכוחה להשפיע עלינו. וכאשר הטרדות מציפות אותנו, ולא נותנות לנו מנוח, הנה על מנת שנוכל למלא את שליחותנו כראוי, יש לנו את הכוח לשנות באופן העמוק של מהחוץ אל הפנים. להתבונן בתמונה של הרבי, מציאותית או בציור מחשבתנו, ונאמר: "רבי, אני יכולה". "רבי, יש לי הכוח להחליף את המחשבה, לשלוט בה ולשנותה". ציור פני הקודש והאמירה, מחלחלים ומשפיעים עד לרובד הפנימי של התהליכים הפנימיים, שליטה על המחשבות. שזו היא חרות של אמת, זו היא גאולה!

ויש דרך מהפנים אל החוץ

כמו שכותב הרבי[9]:

"במענה למכתבו בו כותב אשר המחשבות מבלבלות אותו וכו' וכו', כבר כתבתי כמה פעמים לכמה מאנ"ש, אף שדבר פשוט וידוע הוא, שהגזמת בלבול של מחשבה זרה – גם זה מפתויי היצר הרע, המשתדל בכל האופנים והתחבולות לבלבל את האדם מעבודת השי"ת בשמחה ובטוב לבב. שמזה מובן, שככל שלא יגזימו בדבר, ולא עוד אלא גם על ידי היסח הדעת מלא (ולא בדרך מלחמה עם המחשבה הזרה), ילך המצב הלוך והשתפר. אלא כיון שהמחשבה משוטטת תמיד.. הנה הדחייה היא על ידי מחשבה בענין אחר, ומובן שכשהענין יהיה בתורה ומצוותיה, הרי מעט אור דוחה הרבה חושך, ועל אחת כמה וכמה הרבה אור.

"מהענינים והסגולות.. הוא הלימוד מבפנים לימוד תורה בטהרה, נתינה לצדקה לפני תפילת הבוקר בימות החול".

השינוי המיוחל של שליטה במחשבות, הוא לא על ידי מלחמה והתעסקות בעניין, אלא על ידי שיכניס מחשבה אחרת. ומחשבה של קדושה היא אור, ואור דוחה חושך! מחשבה זרה מגדיר הרבי[10]: "הדיוק דווקא מחשבה זרה, אפילו שאינה אסורה, אלא זרה לדרגתו" – מחשבה שמטרידה אותו.

ועוד מבהיר הרבי הריי"צ במאמר[11]:

"וכמאמר מט"ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל, שהם מעלים את התפילות. הנה בכל כתר ועטרה אשר בראש המלך, קובעים בה אבנים טובות ומרגליות, וקודם שקובעים אותן בכתרים והעטרות, צריכים לנקותן מכל לכלוך. וידוע שאותיות נקראות אבנים .. ואנו רואים במוחש שבעת לימוד התורה אינן נופלות כל כך מחשבות זרות כמו בעת התפילה. וטעם הדבר, כי בעת הלימוד הרי על כל פנים שכלו עסוק במעט, ועל כן אין מקום פנוי כל כך למחשבה זרה. אבל בעת התפילה, שרק שפתותיו נעות בדיבורי תפילה, ומוחו וליבו ריקים מכל .. ומכל מקום, הרי גוף ועצם האותיות והתיבות הן קדושות, וראויים להיות כתר ועטרה למעלה".

כאן מוסיף הרבי הריי"צ ומבהיר, שכאשר האדם מתאמץ ונמצא בתוך העניין, אין מקום למחשבות זרות.

וכן מוסיף הרבי[12]:

"הנה לעניין מחשבות זרות, צריך להרבות באותיות התורה ואותיות התפילה, ושיהיה גם כן חקוק במוח זכרונו איזה פרקים תניא ואיזה פרקים משניות, שזה מגן אפילו בשעה שאין חוזרים אותם ואפילו במחשבה, וכמובן בלקוטי תורה סוף פרשת קדושים. ובמילא מהנכון שילמד בעל פה גם את דרוש והדרת פני זקן…"

די! להתעמק, להתבונן ולמלמל

נוכל לסכם תהליך זה של מהפנים אל החוץ, שמקורו בתהליכים הפנימיים – במחשבות, בדיבור העצמי, והשפעתו אל המעגל הנוסף של מצב פנימי – של רגשות ועד למעגל החיצוני – של דיבור ועשייה בפועל, בארבע מילים:

די! להתעמק להתבונן ולמלמל…

די! – להתעסק במחשבה השלילית, לגרום להיסח הדעת.

להתעמק – במחשבה רצויה, וכך לא יהיה מקום למחשבה אחרת.

להתבונן – אם בשעת התפילה או הלימוד, באותיות הקדושות.

ולמלמל – שורות מתניא, מאמר כו' בעל פה, גם כסגולה!

מי ייתן ונצליח להיות בני חורין, ולשלוט על מחשבתנו, ונזכה לגאולה מחשבתית, המשפיעה על כל התהליכים הפנימיים והחיצוניים כאחד!