לא תבשל גדי בחלב אמו

טרנד הטבעונות והטבעונאות בעולם הוא דבר חם. רבים עוברים לשיטת אכילה שאיננה כוללת דבר מן החי, יש מטעמי העדפה אישית או בריאותית ויש מטעמי מצפון ומוסר.

האם באמת, אכילת בעלי חיים, או תוצריהן הוא דבר שאינו מוסרי? האם תפקידנו כבני אדם להגן על בעלי החיים גם מפני אכילה או שימוש בתוצריהם בכל מחיר? יש הטוענים כי בעלי החיים הם שווי זכויות ושווי ערך לבני אדם. כשם שאנו נבראנו, כך גם הם ולכל אחד יש זכות להתקיים עד למותו בשיבה טובה, או באופן טבעי.

מנגד, יש הטוענים כי להיפך. המאזן האקולוגי בנוי כולו על טורף ונטרף, האדם הוא טורף על, כביכול ומשחר ההיסטוריה עשה האדם הקדמון שימוש בבעלי חיים ותוצריהם כדי להתקיים. אדרבא, אי כילוי נכון של המשאב הזה, יכול להיות לרועץ דווקא לבעלי החיים עצמם ולשבש את סדרי הטבע והבריאה.

אם כן איפה האמת? נהוג לומר שהאמת היא איפשהו באמצע. אבל בתורת החסידות האמת היא גבוהה, כמה רמות מעל כולם.

בפרשת השבוע מובא הציווי: "לא תבשל גדי בחלב אמו".

כאן מתעוררות כמה שאלות. מה עניין הבישול? מדוע התורה אוסרת דווקא על פעולה זו, ולא על האכילה של בשר כזה, או ההנאה מנתח גדי שבושל בחלב אימו? רוצה לומר, שיש פה מסר מסוים ומדויק.

עוד נשאל, מדוע הובאה דווקא דוגמא של "גדי" ו- "בחלב אמו". מה לגבי שניצל שאנחנו טובלים בביצה, לפני הטיגון? על זה אין איסור? מדובר הרי במקרה בוחן דומה.

על השאלות הללו משיב רש"י בפירושו על הפסוק: "אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך… ובשלושה מקומות נכתב בתורה – אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול"

כלומר, אומר רש"י – גדי הוא מעין שם גנרי לכל אותם ולדות רכים של בעלי חיים המותרים באכילה, כולל עגל, כבש וכיו"ב. הדיוק הוא דווקא על ולד רך, כלומר- צעיר בשנים.

לגבי השאלה הראשונה – מהו עניין הבישול, מסביר רש"י בקצרה, שהתורה ציינה שלוש פעמים איסור זה בשלושה מקומות שונים לאמור – אסור בהנאה, אסור באכילה, אסור בבישול.

אז איסור הנאה ואכילת בשר וחלב יחד הוא איסור ידוע ומוכר מתחום הכשרות, ושוב נותרנו עם השאלה: מה העניין עם בישול???

איסור צער בעלי חיים

על כך עונה תורת החסידות, כי באקט זה יש משום אכזריות.

אמנם, לפי התורה,יש לנו רשות ואף חובה, להשתמש בבעלי חיים ותוצריהם ומסבירה זאת תורת הקבלה באופן עמוק: העולם נברא בסדר מסוים שבו כל דבר יש בו ניצוץ אלוקי, שמגולם בו. הניצוץ שואף תמידית להיחלץ מהאובייקט ש"מארח" אותו – בין אם זה אבן, שיח, עץ או תרנגולת, ולחזור למקורו שממנו נחצב. כלומר, לאלוקות. אך הניצוץ אינו יכול "להיחלץ" משם לבד, אלא בשימוש נכון וראוי בו. כך – כוס מים, כשיהודי מברך עליה ושותה, הופכת בעצם לניצוץ אלוקי שהפוטנציאל שלו מוצה והושלם עד תום. גם בבעלי חיים, עם שחיטה כשרה, שכאשר היא מדוקדקת ביותר מידת הסבל שהיא גורמת אפסית ממש, בניגוד לשיטות מערביות אחרות להמתת בעלי חיים לצורך אכילה. אותו בעל חיים, כשהוא נשחט בצורה נאותה וכשרה, מבושל בתנאים מסוימים ונאכל על ידי יהודי, שמברך עליו ומפאר איתו את שולחן השבת, עובר בתהליך מבוקר ונכון מדרגה של "חי" לדרגה של "מדבר" (אדם). כך, עובר הניצוץ האלוקי מבעל החיים לאדם עצמו והופך לחלק מדמו ובשרו. מכאן גם האיסור לאכול בעלי חיים מסויימים, כיוון שהם מטביעים את האנרגיה הרוחנית השלילית שלהם על הנפש.

מאידך, ישנו איסור חמור על התאכזרות על בעלי חיים. תנאי החזקה, התעמרות, שימוש בבעלי חיים צעירים והתעללות בהם לצורך היחיד של הנאת האדם – הם אסורים באיסור מוחלט. כשהקב"ה בירך אותנו:

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".

הוא בהחלט לא התכוון שנעשה זאת תוך התאכזרות על בעלי חיים. להיפך, הוא אסר זאת. איך יודעים?

זוהי התשובה לשאלה הראשונה למעשה, מדוע חל איסור על "בישול" גדי בחלב אמו. כי עצם האקט הוא אכזרי, לא הכרחי, לא נחוץ ולא לעניין. ולכן זה אסור!

כל שכן שאסור להתאכזר על בני אדם

וכשאנו מדברים על איסור התאכזרות על בעלי חיים, קל וחומר, שישנו איסור התאכזרות לבני אדם, לצערם ולהשפילם. אין שום עניין להיות טבעוני פעיל זכויות בעלי חיים אך לתעב יצורי אנוש ולגדף ולחרף בני אדם. זוהי למעשה הפעולה ההפוכה הרצויה.

על כן מלמדת אותנו התורה וביתר חידוד תורת החסידות את האיזונים העדינים שבין התאכזרות לחמלה, ובין שימוש נכון ומושכל להשתוללות חסרת רסן. וכל זה, מחמש מילים: "לא תבשל גדי בחלב אמו".

(מבוסס על שיחת הרבי מליובאוויטש מתוך לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 143)