כוונת הבריאה מלכתחילה היא כדי להיטיב לברואיו, על ידי עבודתם בתורה ומצוות, מצד טבע הטוב להיטיב. ועוד עניין שהוא למעלה מבחינת טבע הטוב להיטיב, שהקב"ה וישראל הם שני חצאי צורות. שהם מושרשים בעצמותו, והם המחליטים את הרצון, מהרצון המוחלט ועד הרצון הגלוי, עד שנמשך למטה בעולם הזה שזהו העיקר. שהרי בנשמותיהם של צדיקים נמלך אם לברוא את העולם, "ועמך כולם צדיקים". ועוד קודם הבריאה כבר עלה לפניו התענוג מעבודת הצדיקים, דוגמת האב המצייר לעצמו את בנו הקטן טרם יוולד. ומכיוון שאצלו ית' העבר והעתיד אחד, לכן נחקקה צורתם של נשמות ישראל במחשבתו ית' גם קודם שנבראו, כמו שהם בבחינת נברא ויותר מזה כמו שהם למטה, ועל ידי זה היתה הבריאה.

וזהו שהנפש האלוקית בישראל היא "חלק אלוק ממעל ממש", חלק ממש מעצמותו ומהותו, גם כשהיא מלובשת בגוף ממש מלשון מישוש. ואהבת הקב"ה לעם ישראל היא אהבה עצמית.

שהרי עם ישראל קרויים אדם על שם "אדמה לעליון". אך על ידי עבודת הצדיקים למעשה אין התחדשות. ואמנם הכוונה האמיתית שלמעלה גם מעניין "במי נמלך", היא כמו שכתוב אשר ברא אלוקים לעשות. לעשות = לתקן. שהאדם על ידי עבודתו יעשה חידוש בבריאה, שאז יהיה העולם למעלה ממה שהיה בתחילת הבריאה, שאז עולם על מילואו נברא ויהיה למעלה מזה שמים חדשים וארץ חדשה.

וכמו כן בנוגע לנשמות ישראל שהנשמות לעתיד לבוא יהיו נשמות חדשות, מכל הנשמות שנכללו באדם הראשון, ויהיו גבוהות מהן וגבוהות אף מנשמת אדם הראשון עצמו כמו שהיה קודם החטא. וחידוש זה יהיה על ידי עבודת התשובה דוקא, שמשיח עתיד להשיב את הצדיקים בתשובה.

זוהי הכוונה האמיתית בבריאה שלמעלה מעניין "במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים". שזה עניין שמעל לטבע האדם ואף למעלה מהטבע שלמעלה, שטבע הטוב להיטיב. ולמעלה משורש הנשמות. שתשובה היו בדרך של דילוג ולא בדרך של סדר והדרגה, ויכולה להיות ברגע אחד. על ידי שמוציאים יקר מזולל, על ידי שעמי ארצות לומדים תורה, מבררים ומזככים גם את העניינים הכי תחתונים, מבררים את הניצוצות ומוציאים אותם מן הקליפות, שאז מתגלה שורשם שהוא גבוה ביותר. שאדם נהפך להיות אדם חדש, ונעשית מציאות חדשה ועניין חדש בעולם, שמביא לתענוג הגדול ביותר משאר התענוגים. שמהפכים את רשות הרבים לרשות היחיד, ואת חושך הגלות לאור ולקדושה, שזדונות נהפכים לזכויות, ובעלי תשובה נעשים נעלים יותר מצדיקים, ונשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, לו לעצמותו, שלא שייך בו גדר מעלה ומטה – גבוה ונמוך.

כידוע, בכל נשמה יש חמש דרגות פרטיות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. נר"ן ח"י, שהן זו למעלה מזו. נשמה במוח, רוח בלב ונפש בכבד. והג' בחינות נר"ן הם כנגד ג' עולמות בי"ע, שמצד ההתכללות יש בכל אחד מהם את ד' המדרגות של אבי"ע. וח"י בחינה אחת שהיא כנגד עולם האצילות.

נפש – הוא התפעלות הנפש לעשות את הרצון העליון, להיות סור מרע ועשה טוב בקיום המצוות עשה ולא תעשה.

רוח – המידות שלמטה מהמוחין, שמעוררות את הנפש להתפעלות והתעוררות ביותר מהקב"ה, והן האהבה והיראה שיש בנשמה בעצם טבעה – התבוננות שאינה בבחינת השגה ממש.

נשמה – היא בחינת הבינה שממנה נולדות המידות, ועניינה הוא כוח מיוחד להתבונן ולהשיג השגה אלוקית, באופן שהסברים בפרטי העניינים על גדולת ה' יתקרבו לשכל.

חיה ויחידה – שהם מזל שבנשמה, שלמעלה מהתלבשות פנימית בכלים, שאין להם כלים המגבילים אותם.

חיה – היא בחינת חכמה, בחינת כח מה, שהנשמה היא למעלה מהשגה, שהיא בחינת אין, שעניינה ביטול, אף שאין זה ביטול ממש, כי יש מה שמתבטל.

יחידה – היא הנשמה שבבחינת אין ממש, ולכן לא שייך בה ביטול. והיא עצם הנשמה שקשורה ומיוחדת בעצמות אין סוף ב"ה. והיחידה שבנפש משתקפת ביחידה הכללית של נשיא הדור, שכולל את כל נשמות ישראל. שממנו יש הארה ליחידי סגולה שיש בכל דור, הם ראשי אלפי ישראל.

יחידה ליחדך – היחידה שבנשמה חבוקה ודבוקה בה' ולכן טוענת עולו בקיום תורה ומצוות בתוקף ובחיות פנימית ובהרגש תענוג גדול והנאה מרובה בעבודת ה' במסירות נפש, כשכל ענייני העולם הן ולאו שווים אצלו בהשוואה אמיתית, כי נלקח ממנו התענוג וטוב טעם שבעניינים גשמיים.           

ויש גם שתי דרגות כלליות, חלק הנשמה שלמעלה, ראש הנשמה – חיה ויחידה, וחלק הנשמה שלמטה – נפש, רוח ונשמה, הרגל שבנשמה המלובש בגוף, שבו הכוחות הגלויים.

חיה שמה מזל, לפי שמזלת ומטפת להארת הנשמה המלובשת בגוף, מה שאין כן, היחידה ובפרט עצם הנשמה, עם היותה כוללת את כל הכוחות ולמעלה יותר נושאת את כל הכוחות, היא למעלה ממקור ושייכות לגילויים, אף שדוקא היא נמצאת בכל בחינות הנשמה עד העקב שבנשמה, וגם קשורה עם הגוף, שמאירה בגוף עד העקב שבו. וגם בד' אמות שמחוץ לגוף האדם, שד' אמות קונות לו (ב"מ י א). שהרי היחידה אינה מציאות לעצמה וכל מציאותה הוא זה שהיא כלי ומקבלת מבחינת יחיד.     

שני חלקי הנשמה הם שני חצאי צורות שבנשמה הפרטית. ועל ידי החיבור שבין הראש והרגל – חיבור שני חצאי הצורות הפרטי של כל נשמה פרטית מישראל נעשה החיבור של שני חצאי הצורות של כלל ישראל, שמתחברים ביניהם ונעשים דבר אחד עם הקב"ה.   

הנשמה התהוותה מהאורות, שכללות האורות הוא גילויים, והגוף התהוותו מהעצמות שמציאותו מעצמותו, ואין שום סיבה ועילה קודמת לו ח"ו. הנשמה המכירה במעלת הגוף רוצה להתחבר עם הגוף ולא לעבוד על ידו כדבר נפרד, היא רוצה להתחבר עם הגוף ולעבוד יחד איתו. הנשמה מבינה את העילוי שבעצמי, וזהו טעם ודעת דקדושה, אך יותר מזה היא רוצה לקיים את הרצון העליון שיהיה לו יתברך דירה בתחתונים.    

בנשמתו של כל יהודי יש בחינת משה שבו, שהרי משה שקול כנגד כל ישראל וכולל את כל נשמותיהם, וכן הוא באתפשטותא דמשה רבינו בכל דרא ודרא ובחינת משה שבכל נשמה מחברת את שורש הנשמה, עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשותה בגוף עם הנפש הבהמית וחלקו בעולם, וזה נותן לאדם יכולת להבין את ירידת הנשמה מאיגרא רמא – בנו יחידו של מלך מלכי המלכים, לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שזוהי ירידה עצומה, שאפילו כשהעולם הזה בתכלית השלימות, והאדם משופע בשפע רב הן בגשמיות הן ברוחניות הוא נקרא בירא עמיקתא (חגיגה ה ה). והקב"ה שלח אותנו לעולם זה בדוגמת מלך ששלח את בנו למדינה רחוקה כדי להראות את חכמת בנו, שגם במדינה הרחוקה יכיר את האמת – ואמת הוי' לעולם. ורק כאן בבירא עמיקתא יכולה הנשמה להגיע לרום מעלתה. 

עיקר עניינו של שכל הנשמה, ועיקר הכוונה בירידתו והתלבשותו בגוף הוא להשכיל בענייני אלוקות, אף שבכל השכלה אחרת, אף השכלה גשמית יש מהנשמה האלוקית. כי בכל דבר שעושה יהודי הוא מכניס בו כוחות אלוקיים. 

הנשמה בטרם ירידתה לגוף בעולם הזה היתה כלולה במאצילה ב"ה באהבה ויראה גבוהים ונעלים מאוד ביתר שאת אפילו מן המלאכים שבעולם ההוא… ומאחר שהיא בבחינת נברא ומחודש – "יש מאין" – אינה מיוחדת במאצילה שלא כתורה ומצוות – "דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", ורמ"ח מצוות הן רמ"ח איברים דמלכא, כלומר המצוות הם כלים ולבושים לאור אין סוף ברוך הוא ממש. מה שאין כן הנשמה שירדה ונתלבשה בגוף ונפש הבהמית המעלימים ומסתירים אותה ומלבישים אותה בלבושים צואים הן המידות שמצד הקליפה כו'. ונפש הבהמית שורשה מחיות המרכבה – "פני אריה" מבחינת חסד, ו"פני שור" מבחינת גבורה וכו' וכמו שיש כוח במרכבה, הן חיות הקודש לשאת את הכסא, כך יש בנפש הבהמית, לאחר הבירור שלה, כוח לעשות עליות לנפש האלוקית, משום ששורש הנפש הבהמית גבוה מאוד, אך היא צריכה בירור ותיקון בניגוד לנשמה עצמה שאינה צריכה תיקון. דהיינו, ענין ירידת הנשמה בגוף המסתיר הוא צורך עלייה לחזור ממטה למעלה להתכלל באור ה' וכמו שכתוב: "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", שהוא בחינת לבוש המכסה ומעלים, ועל ידי לבוש והעלם זה נעשה אחר כך הכאת ה"אור חוזר" עד למרחוק. וזה נפעל על ידי עבודת הבירורים שבהמשכת התורה והמצוות, שבהן מלובש אור אין סוף ברוך הוא, ובהן ועל ידן נהיה גילוי אור אין סוף ברוך הוא ממש על נפשו. ומכל מקום מכיון שגם התורה והמצוות ירדו בהשתלשלות המדריגות מאור פניו ית' עד שנתלבשו בעניינים גשמיים וחומריים, והתורה מקושרת למטה והרי היא ירידה מאור פניו ית', ועל ידי דחילו ורחימו ממשיכים אור אין סוף המלובש בתורה בבחינת יחוד גמור להיות אורייתא וקב"ה כולא חד. ובלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. כלומר, אהבה ויראה הם הכנפיים המעלות את התורה למעלה ולכן מעלתם גדולה ממעלת התורה.

זהו סוד העניין שיצירת גוף האדם שונה משאר הנבראים. שהרי הצומח והחי נבראו על ידי מאמר, ובקומתן נבראו: הארץ הוציאה את העשבים והאילנות כל אחד כמו שהוא עם הנפש הצומחת שבו: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע…" וכן את בעלי החיים הוציאה הארץ כמו שהם חיים, כלומר, את הגוף עם הנפש החיונית שבו, הדוב הארי וכו': "תוצא הארץ נפש חיה" כו'. גם המים שרצו נפש חיה, הם הדגים: "ישרצו המים שרץ נפש חיה"…

לא כן האדם שגופו נעשה תחילה כדבר בפני עצמו, עפר בלי נפש חיונית בתוכו: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה", שעה ראשונה צברו עפר, ומתחילה היה גולם. ורק אחרי זה "ויפח באפיו נשמת חיים". יוצא שגוף האדם נמוך במדריגתו מגוף בעלי החיים, שלא יצא גופו כמו שהוא עתה, שיש בו הנפש החיונית והנפש המדברת, אלא שלקח הקב"ה עפר ועשה ממנו גוף ורק אחר כך נפח נשמה באפו. ועם היותו הנבחר שבנבראים תכלית הבריאה, שפלות היא לו. ואיך יתכן שכך הוא?!… אך צריך להבין שארבעת הבחינות של דומם צומח חי ומדבר הם כנגד ארבע אותיות שם הוי'. הדומם הוא כמו עפר ואבנים ומתכות שאין לו גידול. הצומח הוא כמו אילנות ועשבים, ולבעלי חיים נוסף על אלה יש להם נפש חיה, ובמדבר נוסף על כול אלה יש נפש שכלית ונפש מדברת.

בעלי החיים כלולים משני דברים, גוף שהוא בחינת צומח ונפש, ושניהם יצאו ביחד מן הארץ על ידי מאמר ה', משום שבחינת צומח וחי עם היותם שתי מדריגות זו למעלה מזו, הן סמוכות זו לזו, ולכן יכולות להתחבר יחד והתהוו בבת אחת. לעומת זאת המדבר רחוק בדילוג הערך מן הצומח, ולכן לא היה יכול לצאת עם הגוף כאחד. תפקיד האדם תכלית הבריאה להעלות את הניצוצות שנפלו בדומם צומח חי על ידי שנטפלים לצרכיו, לחם לאכול ובגד ללבוש. נשמת האדם התלבשה בגוף דומם שהוא התחתון מכולם, והיא מעלה אותו וממילא עולה גם הצומח. שמו "מדבר" מלשון "ידבר עמים", שהוא מנהיג את כולם, בהיותו מעלה אותם על ידי עבודתו. וכדרך כל הגבהה של דבר מן הארץ שצריך לאחוז בחלקים התחתונים שבו, דוקא, כמו בהגבהת כותלי בית שצריך להתחיל להגביה את הקורה התחתונה דוקא ואז ממילא יוגבהו גם העליונים ממנו.