פרשת תרומה – על הידור מצווה ואסתטיקה חיצונית

הקראת כתבה
יום שני ו׳ אדר א׳ ה׳תשע״ו
פרשת תרומה מספרת לנו על בניית המשכן. לכאורה, הרבה מאוד פרטים טכניים, אולם הם טומנים בחובם עולם שלם של מסרים עמוקים ורלוונטיים לנו. רק צריך להתבונן קמעא.
מאת נעמה טוכפלד
הכוכב בעל שש הקצות

עבודת המשכן הרוחנית לא פסחה על צבעוניות וקישוטים

פרשת תרומה מספרת לנו על בניית המשכן. לכאורה, הרבה מאוד פרטים טכניים, אולם הם טומנים בחובם עולם שלם של מסרים עמוקים ורלוונטיים לנו. רק צריך להתבונן קמעא.

למשל- התחש.

לא בדיוק ברור מהי חיה זו וחז”ל גורסים כי התחש הוא בריה שנבראה במיוחד עבור שימושו במשכן.

ומה היה תפקידו?

המשכן שנצטוו בני-ישראל לעשות במדבר, נבנה על-פי מתכונת פנימית עמוקה. מבנהו וכליו נעשו בהתאמה לעולמות העליונים ולדרך ההשפעה האלוקית בעולם. על-כן יש לדייק בכל פרט ולנסות לרדת לעומק כוונתו.

בכללות התחלק המשכן לשני חלקים: המשכן עצמו והכלים שבתוכו. המשכן נעשה מעצי-שיטים וכוסה יריעות של עור עיזים. אולם בכך לא די. התורה מוסיפה ומצווה לעשות כיסוי עליון נוסף מעורות תחשים.

זו הייתה חיה בעלת עור צבעוני וססגוני, וממנו נצטוו בני-ישראל לעשות את המכסה העליון למשכן.

כלומר, הייחודיות של התחש היתה הצבעוניות שלו, שלא באה ממקור חיצוני – שהרי גם באותה תקופה ידעו לצבוע בדים, יריעות ועורות, אלא ממנו גופא. נשאלת השאלה – למה? למה שיהיה חשוב שעורות צבעוניים יכסו את צידו החיצוני של המשכן?

מה בדיוק מוסיף התחש למהות המשכן והאם הקב”ה צריך “קישוטים” במקום שבו אמורה להיות עבודה רוחנית טהורה ומנותקת מרעשים חיצוניים ודברים ססגוניים?

אסתטיקה מסבה עונג

אלא, שהמשכן הוא לא מבנה בו שוכן אלוקים, אלוקים נמצא בכל פינה. לכן כתוב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מהם. המשכן הוא עבורנו. אנו בני האדם כן זקוקים לאסתטיקה, למשהו מוחשי, לאביזרים, לתשמישי קדושה. העבודה הרוחנית אינה יכולה להשאר “בשמים”. היא חייבת לרדת לפרקטיקות הכי מוחשיות והכי מעשיות. לחיי היומיום, למעשים.

אבל מה הקשר לצבעוניות?

אומרת על כך תורת החסידות שאסתטיקה מסבה עונג.

באופן הגיוני, הקב”ה היה יכול לברוא את העולם בגוון מונוכרומטי. שחור-לבן-אפור, והכל היה בסדר. כל בעלי החיים היו חומים לצורך העניין, כל הפירות אדומים, כל בני האדם באותו גוון עור, אותו גוון עיניים וכולנו היינו לבושים חלוקים לבנים, או שחורים – למי שבא לו להיראות רזה.

אבל לא. העולם נברא בצבעוניות מסחררת ועם אסתטיקה מופלאה במיוחד ובראש ובראשונה – בטבע. שם הקב”ה “הטביע” את עצמו. הסתתר. גם כשמסתכלים על מבנים של תאים, על שרשרת גנים, על מולקולות, רואים יצירה מופלאה. ההתפעלות מביאה אותנו לסוג של רוממות רוח.

זה מה שרוצה מאיתנו הקב”ה. שניקח את האסתטיקה גם לעולם התורה והמצוות. שלא נקיים מצווה רק כי חייבים, כי כתוב, שאם לא כן נקבל עונש, כי יעשו לנו נו נו נו. לא. הקב”ה רוצה שנקיים מצווה מתוך שמחה, מתוך עונג פנימי, מתוך חיות והתלהבות. מתוך הבנה כי זה הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות עבורי ועבור העולם כולו.

הרבי אומר על כך שהמשיח יבוא בזכות הידורי מצווה. כלומר, לא רק בזכות קיום המצוות גרידא, אלא בזכות ההידור בהן: ארוחת שבת מושקעת ומפנקת, תפילין יקרות ומהודרות, הקדמת הדלקת נרות השבת עוד לפני הזמן כדי שנכנס לשבת ברוגע ובכיף, כשרויות מהודרות, בגדים מיוחדים ויפים לשבת, לחג ולשמחות ועוד ועוד.

יש הבדל תהומי בין קיום מצווה מזורזת לשם סימון וי ובין התעמקות בה, התמסרות אליה, הידור וחוויה פנימית. לכן נדרשו עורות התחשים, דווקא הצבעוניים והמיוחדים ודווקא ככיסוי חיצוני למשכן, כדי להעביר מסר לדור שלנו: תייפו את המצוות שלכם. תהדרו בהם ותרגישו שזה משהו שאתם רוצים להשקיע בו.

וכמו שכתוב בתחילת הפרשה – וייקחו לי תרומה – במקום וייתנו לי תרומה, הנתינה היא בעצם לקיחה. כשאני נותן, אני לוקח. הידור המצווה הוא בסופו של דבר, לנו ובעבורנו והשורה התחתונה היא שמי שנהנה מכך הכי הרבה, זה אנחנו. אז אנא תהדרו!!!…

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר “שלחן שבת”, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לא, עמ’ 135)

פרסום תגובה חדשה

test email