הסיפור שבפיו של ר' דוד שורדר מאנגליה, נראה כמו לקוח מן האגדות. שורדר, איש עסקים בענף הטקסטיל, חובק עולם בנסיעותיו המסחריות. תחביבו הוא לאתר יהודים במקומות אליהם מגיע, וליצור עמם קשר. בדרך כלל הוא מוצא יהודים בכל פינה בעולם אליה הגיע. אך במקום אחד התקשה לאתר אפילו יהודי אחד: אינדונזיה.

עסקיו שם התמקדו בסרבאיה, העיר השנייה בגודלה במדינה, בה כשלושים מיליון תושבים, מוסלמים כולם. שורדר היה בטוח כי אם יתאמץ, יאתר גם פה נצר יהודי. הוא לא ויתר, ואמנם עלה על עקבות יהודיים. הוא הגיע לבית כנסת עתיק בעיר.

כמובן המקום היה נעול. בעודו מחפש דרך להיכנס למבנה, יצאה אישה מבית סמוך ושאלה אם הוא רוצה כי תפתח לו את המקום. נכנס שורדר אל המבנה, שהיה ישן אבל נקי ומטופח. ההפתעה הגדולה ציפתה לו בחדר צדדי: לתדהמתו היו תלויות על הקיר תמונה של הרבי ותמונה של בנין "770", כפי שמכונה בית המדרש של הרבי בברוקלין! מסתבר שהוא לא החסיד הראשון של הרבי שביקר במקום…

האישה שפתחה לו את המקום, חנה שמה, סיפרה כי בסרבאיה כעשר משפחות חצי יהודיות, כלומר: שרק אחד ההורים יהודי. בית הוריה הוא האחד והיחיד בעיר, בו שני בני הזוג יהודים. היא עצמה נשואה למוסלמי ולה שני ילדים: רחל, בת 15, ודייויד, בן 12. עוד אמרה, כי בעשרים השנים האחרונות לא התקיים מניין בבית הכנסת.

בתום הסיור במבנה, הזמינה חנה את ר' דויד לביתה, להכיר את אימה וילדיה.

"לא ידעתי כיצד לפתוח בשיחה עם נער אינדונזי בן 12", מספר שורדר. המילים הראשונות שעלו בדעתי היו: "האם תוכל לנחש מדוע באתי לכאן"?

תשובת הנער הייתה מיידית וללא היסוס: "בגלל הבר-מצווה שלי…"

התשובה הלא צפויה נתנה אפוא תכלית לביקור, וגלגלי מוחו של שורדר החלו לנוע בכיוון. הבעיה הקשה היתה, מחסום השפה. דייויד הנער לא ידע אנגלית, וודאי שלא עברית. מה שכן, אימו וסבתו, יכלו לשוחח בעברית. בתיווכן הצליח שורדר לנהל שיחה עם דייויד הצעיר, ועודדו ללמוד עברית. "כך", הסביר לו, "נוכל לפתח קשר ואוכל להכינך לבר-מצווה הקרב". שורדר נפרד מן המשפחה בהבטחה לשמור עמם על קשר באמצעות הדואר האלקטרוני.

שורדר עמד בהבטחתו. ההתכתבות בינו לבין דייויד הנער, הייתה רצופה. זה האחרון הפתיע את ידידו המבוגר בשאלות שונות, שבעצמו לא ידע להשיב עליהן.

לפני ביקורו הבא של שורדר באינדונזיה, התעניין דייויד על מחירו של זוג תפילין. שורדר הניח, כי במדינה בה משכורת חודשית ממוצעת עומדת על חמישים דולר, לא יוכל נער צעיר לגייס את הסכום הדרוש. הוא אמר לו בערך מהו הסכום, והבטיח כי ישלים לו את ההפרש בין הסכום שיאסוף עד למחירו של זוג תפילין.

כאשר הגיע לבית המשפחה בסרבאיה, קידם את פניו הנער כשבידו מעטפה ובה הסכום המלא הנדרש לרכישת זוג תפילין! הוא גייס ככל האפשר מאביו ומדודו, והוריק גם את חסכונותיו הפרטיים.

הפעם היה העיסוק בחגיגת בר המצווה ממשי יותר. מובן היה, כי לא ניתן לקיים חגיגה כהלכתה במקום בו אין להשיג מניין יהודים, והפור נפל על בנגקוק שבתאילנד, הקרובה יחסית. בנגקוק שוכנת ארבע וחצי שעות טיסה מסרבאיה, ובה בית חב"ד חם ופעיל. שורדר הבטיח למשפחה כי יטפל בהכנות, ולקראת הפרידה העניק להם מזוזה, סידור מתורגם, קופת צדקה וקלטות וידיאו ושמע.

האתגר החדש היה, ללמד את דייויד להניח תפילין כראוי. שורדר לקח בחשבון, כי גם לילדים המחקים את אביהם, מצריך הדבר תרגול ואימון, קל וחומר במקרה זה. שורדר הסריט את עצמו מניח תפילין בצורה ברורה ככל האפשר, וקיווה כי דייויד יוכל ללמוד מכך את המלאכה. הוא ארז את קלטת הוידיאו יחד עם זוג התפילין, ושלח אותם לדייויד. הוא הסביר לו כי חודשיים לפני הבר-מצווה עליו להתחיל להניחן.

מועד הבר-מצווה התקרב. שורדר יצר קשר עם שליחי הרבי בתאילנד, הרב יוסף קנטור והרב נחמיה וילהלם, והשניים יצאו מגדרם כדי לסייע לחגיגה יוצאת הדופן. בר-המצווה נקבעה לשבת מברכים סיוון תשס"ג. ההכנות הושלמו, ושורדר סידר מקום לכל בני המשפחה במלון סמוך לבית חב"ד. ההפתעה הגדולה היתה, שגם האב המוסלמי הגיע.

ביום שישי הספיק שורדר להתרשם מהנחת התפילין המדויקת של דוד, אותה למד בעזרת הקלטת בלבד. גם להתפעלותם של פעילי בית חב"ד, לא היה קץ.

סעודת הבר-מצווה נערכה בביתו של הרב קנטור סביב שולחן השבת. רק אז התגלתה לשורדר החוליה החסרה בפרשייה. האם סיפרה על דאגתה הרבה כי תיערך לדייויד בר מצווה יהודית כשרה. "מיום היותו בן 12, נהגתי להגיע מדי יום לבית הכנסת. עמדתי ליד תמונת הצדיק התלויה על הקיר בחדר שבבית-הכנסת, וביקשתי כי יסייע לי לערוך בר-מצווה לדוד. מתברר כי הגעתי לכתובת הנכונה", אמרה האם בהתרגשות.

אחריה הביע האב המוסלמי את תמיכתו בצעדי בני משפחתו והצהיר כי יסייע להם לחיות כיהודים.

• כיום לומד דוד בישיבת חב"ד במנצ'סטר, ורחל תלמידת מכון חנה בניו-יורק.