הולדתו של אדמו"ר הזקן

רבי שניאור זלמן, בן ברוך ורבקה, נולד בעיירה הפולנית ליאזנא שבמחוז מוהילוב, בח"י אלול תק"ה. אביו, רבי ברוך, מצאצאי המהר"ל מפראג, נמנה עם חבורת ה"צדיקים הנסתרים", שהפיצו בחשאי את תורת רבי ישראל בעל-שם-טוב.

אמו, רבקה, הייתה אישה יודעת ספר. כאשר עברה שנה מיום נישואיהם, ביקשה לנסוע אל הבעל-שם-טוב למז'יבוז' לקבל את ברכתו הקדושה, כדי שייפקדו בבן זכר. הבעל-שם-טוב ברכם ואמר להם כי "למועד הזה ממש אתם חובקים בן". היה זה ביום ח"י אלול תק"ד.

כעבור שנה נולד לבני-הזוג בן. הם קראו לבנם "שניאור זלמן" ואמו החליטה, בהתאם להבטחתה, להקדיש את הילד לתורה ולעבודה, בדרכי הבעל-שם-טוב.

ביום הולדתו של רבי שניאור זלמן, היה הבעל-שם-טוב במצב־רוח מרומם ובשובו מהטבילה אמר למקורביו, "ביום זה, יום רביעי שבו נתלו המאורות, ירדה לעולם נשמה חדשה, שתאיר את העולם בתורת הנגלה והחסידות ותהיה לה מסירות נפש על דרך החסידות".

הורי הילד שניאור זלמן הקטן המשיכו לעמוד בקשר עם הבעל-שם-טוב, שהורה להם כיצד לנהוג בו, לשמרו מכל משמר ולא לספר ברבים את "חוכמותיו". רבי ברוך סיפר לבעל-שם-טוב, כי לילד יש זיכרון יוצא מגדר הרגיל וכל מה שהוא שומע נחרת בזיכרונו.

לימים כאשר יבוא רבינו הזקן לרבו המגיד ממעזריטש יספר המגיד לבנו ה"מלאך", כיצד תאר באוזניו הבעל-שם-טוב את השמחה הגדולה ששמח בהולדת רבי שניאור זלמן וכיצד חגג את ימי הולדתו באמירת דברי תורה.

הבעש"ט מניח פאות לאדמו"ר הזקן

ביום הולדתו השלישי, ח"י אלול תק"ח, לאחר שידע כבר כמה פרקי תהלים בעל-פה, לקחה אותו אימו אל הבעל-שם-טוב, שגזז את שערו, הניח לו פאות ובירכו בברכת כוהנים המשולשת בתורה. בדרכם חזרה הביתה, חזר הילד ושאל, מי היה היהודי שגזז את שערו, והשיבה אמו, כי היה זה "סבא".

באותו ח"י אלול תק"ח, בעת הסעודה החגיגית לכבוד יום הולדתו של הבעל-שם־ טוב, אמר בעל השמחה תורה על מאמר חז"ל "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו", ובהתייחסו לילד שניאור זלמן הוסיף:

"לבעל הנשמה מפולין מלאו היום שלוש שנים. בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו. גם הוא יצטרך לעבור את אותה מסירות נפש של אברהם אבינו, כדי לגלות את דרך העבודה באחדות ה' ובהשגחה פרטית".

התפתחותו הרוחנית של הילד הייתה מרשימה ביותר. בגיל חמש נרשם הוא כ"חבר כבוד" בחברא קדישא במקום מגוריו בליאזנא, והיה קם השכם בבוקר לסדר יומו הקבוע בלימוד התורה.

בגיל שמונה חיבר פירוש על התורה, אותו הרכיב מפירושיהם של רש"י, רמב"ן ואבן עזרא. בגיל עשר חלם ששלושת הפרשנים הדגולים הללו באים אליו בטענות, על ש'שלל את זכותם בזיכוי הרבים' באמצעות פירושו הכולל את פירושיהם. כאשר הקיץ משנתו, דאג וישב בתענית, וכאשר נשנה החלום פעמיים – עמד ושרף את פירושו. כאמור, היה אז בן עשר בסך הכול…

עד גיל תשע למד שניאור זלמן הצעיר בליאזנא אצל מלמדים שונים. לאחר מכן שלחו אביו לעיר ליובאוויטש והוא למד שם תורה במשך שנתיים אצל ר' יששכר דב, חתנו של רב המקום.

הנער התפעל מהיחס המכובד, אותו גילו למדני המקום כלפי האנשים הפשוטים, שאפילו את פירוש מילות התפילה לא הבינו – כגון ר' יצחק הסנדלר, ר' שלמה החייט ור' אברהם הנפח, שהיו באים בשעות הקטנות של הלילה לבית-המדרש ואומרים תהלים בקול בוכים.

בהיותו בן אחת עשרה שב שניאור זלמן הצעיר לביתו, לאחר שנוכח מלמדו לדעת, כי הנער אינו זקוק לו יותר ויוכל להמשיך את לימודיו בכוחות עצמו. הוא ערך לו סדר לימוד בגמרא ובקבלה, לניצול יעיל של הזמן.

בהגיעו לבר-מצוה, הוכתר שניאור זלמן בתור "רבי" וכך אף נרשם בפנקס קהילת ליאזנא. במסיבת בר-המצוה השתתפו רבנים רבים מגדולי הדור ודרשת הנער הפליאה אותם בבקיאותו ובעומק שכלו.

בין האורחים היה גם דודו של רבינו הזקן, רבי יוסף יצחק מוויטבסק ולאחר בר-המצוה נסע אליו הנער לזמן קצר. הוא הושפע מאוד מדודו זה, שפתח לפניו אופקים חדשים בלימוד התורה והשמיע באוזניו פירושים חדשניים ומעמיקים על מאמרי חז"ל במדרש ובאגדה. רק מאוחר יותר נודע לרבי שניאור זלמן כי רבים מפירושים אלה היו של הבעל-שם-טוב.

בינתיים, אסר הבעל-שם-טוב על ר' ברוך להביא עימו את בנו, בעת ביקוריו אצלו, והוא אף מנע מרבי יוסף יצחק לספר לנער על רבו. "שניאור זלמן לא נוער להיות תלמידי", היה הבעל-שם-טוב נוהג לומר, "הוא שייך לממשיך דרכי".

רבי יוסף יצחק נוהג היה לבקר אצל הבעל-שם-טוב פעם בשנה (ולפעמים פעם בשנתיים) בחג השבועות. בכל פעם היה הבעל-שם-טוב מתעניין אודות שלומו של רבי שניאור זלמן, ושב תמיד על בקשתו להעלים מידיעת הנער את דרכי החסידות ואת מנהגיה.

בפעם האחרונה ביקר רבי יוסף יצחק אצל הבעל־שם-טוב בשנת תק"כ, שנה שבה נסתלק הבעש"ט מן העולם.

בשבת שלפני חג השבועות אמר הבעל-שם-טוב למגיד ממעזריטש, בנוכחות דודו של רבינו הזקן, כי "מהיום שירדה נשמה זו לגוף, מסרתי את נפשי עליה. הוא שלך, אך הוא צריך לבוא אליך בעצמו, בלי שיעוררו אותו לכך מבחוץ. הוא אכן יבוא אליך ואז תדע איזה כלי קיבול הוא ויש להיזהר בהדרכתו, כדי שיוכל למלא בהצלחה את השליחות שהוטלה עליו".

רק בסוף השנה, באלול תק"כ, לאחר פטירת הבעש"ט, סיפר רבי יוסף יצחק מוויטבסק לאחיינו הדגול רבי שניאור זלמן, על הבעל-שם-טוב, על תורת החסידות ועל דרכי החסידים.

כספי נדוניה לעניים

שמו של העילוי הצעיר נודע ברחבי העיר וויטבסק, שהייתה אז עיר ואם בישראל. שמע עליו גם אחד מגבירי העיר, רבי יהודה לייב סגל, והשיא לו את ביתו שטערנא. בן חמש עשרה היה רבי שניאור זלמן כאשר נכנס לחופה והוא סמוך על שולחן חתנו, עוסק בתורה ובעבודה.

תנאי אחד בלבד התנה עם חותנו והוא שאת כספי הנדוניה שלו, חמשת אלפים רובל זהב, שהיה סכום גדול מאוד בימים ההם, יוכל להוציא כראות עיניו. ואכן, שנה לאחר חתונתו, מסר, בהסכמת רעייתו, את הכסף לקבוצה של יהודים שביקשו לקנות אדמות ולעסוק בעבודה חקלאית.

בכספי הנדוניה של רבינו הזקן נקנו אפוא כלים, מכשור חקלאי ובהמות עבודה, ומשפחות יהודיות רבות התיישבו אז ביישובים חקלאיים שהוקמו ליד וויטבסק.

רבינו הרבה לדרוש ברבים אודות ההתמסרות הנחוצה לעבודת האדמה. במקביל, יצא ליישובים שנוסדו, דרש לפני יושביהם ועורר אותם לקבוע עתים לתורה.

לחותנו של אדמו"ר הזקן, רבי יהודה לייב סגל, היו – לרגל עסקיו המסועפים – קשרים עם פקידי הממשלה הגבוהים ובעלי האחוזה העשירים. פעם אירע מעשה, שכתוצאה ממנו התפרסם רבינו בחוגי הממשל והאצולה כאיש מדע, שכל סודות הטבע נהירים לו.

ארוכה הדרך למעזריטש

בהיותו בן ח"י שנים, נודע הרבי כבקי בכל הש"ס והפוסקים, ראשונים ואחרונים. מוקף הערצה של למדני עירו, ייסד הוא מניין ובו קבוצה של תלמידי-חכמים צעירים, שהתנהגו בדרכי השל"ה הקדוש.

אולם, דווקא בבית חותנו וקרובי רעייתו, היו כאלה שלא ראו בעין יפה את דרכי התנהגותו, התעמקותו בתורת הקבלה והיותו מאריך בתפילה.

הגיע דברים לידי כך, שהיו שיעצו לרעייתו ליטול גט פרידה ממנו ואף ירדו לחייו, כדי להניאו מדרכו. אירע שמנעו ממנו נר למאור, והוא נאלץ בשל כך ללמוד בלילה לאור הירח ובלילות החורף היה אף סובל קור ומחסור, כאשר מנעו אוכל מפיו.

במצב זה החליט הרבי לעזוב את בית חמיו ולשים את פעמיו לאחד ממרכזי התורה של התקופה.

בהיותו כבן עשרים, עמד רבי שניאור זלמן לפני הברירה, לאן לנסוע, לקראת תפקיד ההנהגה שנועד לו מלידה. באותם ימים היו שני מרכזי תורה מפורסמים: האחד וילנא בירת ליטא, בראשותו של הגאון, והאחר מעזריטש, בה ישב המגיד, תלמידו המובהק וממשיך דרכו של הבעל-שם-טוב.

הרבי החליט ללכת למעזריטש, ונימק: "גמרא כבר למדתי קצת, אך עדיין לא למדתי כיצד להתפלל. אלך אפוא למעזריטש"

חותנו התנגד לכך בתוקף ואף החליט להפסיק לתמוך בו, אם יעמוד על דעתו. אולם רעייתו, שטרנא, עמדה לצידו תמכה בו ועודדה אותו בדרכו.

היא העמידה לרשותו סכום כסף קטן, כדי קניית עגלה וסוס והוא יצא למעזריטש בלוויית אחיו, רבי יהודה לייב. היה זה לאחר חג הפסח בשנת תקכ"ה.

הפלפול של המגיד

זמן קצר לאחר צאתם, בהיותם בסביבת העיר אורשה, התמוטט הסוס. לרבינו הזקן נודע כי אחיו יצא מבלי לקבל את רשות רעייתו, על כן שלחו חזרה ואילו הוא המשיך למעזריטש רגלי.

פגישתו הראשונה של רבינו הזקן עם "חצר" המגיד במעזריטש לא הייתה מעודדת. הוא ראה כי המגיד ותלמידיו מקדישים זמן רב לתפילה ולהכנות שקדמו לה, ודבר זה היה זר ומוזר למי שחי במשמעת זמן חמורה וכל עתותיו היו מוקדשות ללימוד התורה.

המגיד, מצידו, לא עשה כל מאמץ כדי לקרבו. מספרים, שעוד לפני בואו למעזריטש החליט אדמו"ר הזקן שאם ישמע חידושי תורה בנגלה יישאר כדי ללמוד קבלה, ואם לאו – ילך לו.

ואכן, החליט הרבי לעזוב את מעזריטש.

בצאתו, שב מסיבה מסוימת על עקבותיו לבית-המדרש. בבואו, שמע את פלפולו של המגיד בשאלה של ריאה שהובאה לפניו, והחליט להישאר.

לימוד עם ה"מלאך"'

כאשר החליט להישאר במעזריטש, סיפר לו המגיד, כי רבו, הבעל-שם-טוב, גילה לו בשעתו, כי באחד הימים יבוא אליו בנו של ר' ברוך, יעזוב ויחזור ויבוא. אז אמור הוא (המגיד) לגלות לו את היעוד הגדול לו נועדה נשמתו וכי הוא, הבעל-שם-טוב, יסייע לו, משום שדרכו בחיים תהיה מסוכנת, אך בסופו של דבר "תשגה אחריתו מאוד".

המגיד קבע לרבינו כחברותא את בנו, רבי אברהם, המכונה "המלאך", כאשר הרבי מלמדו שלוש שעות ביום גמרא ואילו המלאך משיב לו בשלוש שעות של חסידות וקבלה. אולם, רבינו הזקן היה מזיז את מחוגי השעון, כדי שילמד אותו "המלאך" יותר…

בהיותו במעזריטש במשך שנה וחצי – זה הזמן שהסכימה רעייתו שישהה מחוץ לביתו – נתוודע הרבי לחבריא הקדישא, תלמידיו הוותיקים של הרב המגיד, ביניהם רבי מנחם מענדל מוויטבסק, "בעל ההפלאה" ועוד. הללו חיבבו אותו מאוד וקירבוהו אל חבורתם, לאחר שעמדו על גדלות נפשו ועל כישרונותיו הגדולים.

במלאות שנה וחצי, חזר לביתו ושהה שם זמן מה, אולם לאחר מכן שב למעזריטש והיה שם שלוש שנים, עד לאחר הסתלקותו של המגיד.

בלכתו למעזריטש בפעם השנייה, עבר בעיר קוריץ וביקר אצל הצדיק ר' פנחס, שקיבלו באהבה רבה ואמר לו, כי אם יישאר אצלו להיות תלמידו, ילמד אותו שיחת עופות ודקלים, מעשה מרכבה וכו'. הרבי השיב לו, כי מה שצריך האדם וחייב להבין וללמוד – לומדים במעזריטש טוב מאוד.

כאשר בא למעזריטש, אמר לו המגיד:

"רבי פנחס מקוריץ רצה ללמד אותך שיחת עופות וציפורים ואני אלמדך יחודא עילאה ויחודא תתאה".

אדמו"ר הזקן מנהיג החסידות

בהיותו בן עשרים וחמש שנה הטיל המגיד על רבינו הזקן לחבר שולחן-ערוך, כדי שהמוני היהודים, הטרודים בפרנסתם ואין דעתם פנויה לשחות בארוכה בים התלמוד, ימצאו הכול מוכן לפניהם.

המגיד ראה את רבינו כבנו וקראו בחיבה "זלמניו ליטוואק", ואילו החבריא קדישא כינוהו בתואר "רב", כי "הלכתא כרב".

עוד קודם לכן קיבל הרבי את תפקיד הרב (המגיד) של עיר הולדתו ליאזנא, בו החזיק כשלושים שנה, עד בואו לעיר ליאדי בשנת תקס"א.

אולם, עם פטירת המגיד, קיבל על-עצמו את עול הנהגת עדת החסידים ומכאן ואילך כרוכים תולדות חייו בתולדות התפתחותה וצמיחתה של תנועת החסידות.

כדי לעקוב אחר ההתפתחויות שהעמידו את רבינו הזקן כמנהיגה הבלתי מעורער של תנועה זו, שומה עלינו לסקור את רקע המאורעות של הימים ההם.

מתוך הספר "פדה בשלום".

לרכישת הספר חייגו 0525307704