השראת השכינה בזמן בית ראשון
למדנו בפרק נ"ב שאור השכינה שלמעלה מהעולם זקוק ל"לבוש", היא התורה, כדי להאיר בעולם. ובכל עולם שורה השכינה בקדש קדשים של אותו עולם. קדש קדשים הם המוחין (חכמה, בינה ודעת) והתורה. וכשה"חכמה, בינה ודעת" של אותו עולם יורדות בבחינת "מלכות" של אותו עולם, מתהוים הנבראים של אותו עולם. ומלכות ד"אצילות" המלובשת ב"מלכות" של עולם פרטי, יורדת אחר כך ומתלבשת בהיכל קדש קדשים בעולם שלמטה ממנו במדרגה, עד לעולם העשיה הרוחני.

ובפרקנו מוסבר ש"אור השכינה" מאיר גם בעולם הגשמי שלנו. בזמן בית המקדש האיר "אור השכינה" ב"היכל קדשי קדשים" שבבית המקדש. בבית המקדש היו הארון והלוחות, שבהן התגלתה השכינה. התגלות השכינה במקדש היא שלימותו, וממנה נובעת שלימות העולם; בדומה לשלימות אברי הגוף התלויה בשלימות המוח. אמנם גם לאחר חורבן בית המקדש השכינה שורה בתורה שיהודי לומד ובמצוות שהוא מקיים. אלא שיש הבדל גדול בין השראת השכינה בזמן שבית המקדש היה קיים ובין מדרגת השכינה המאירה כיום על ידי תורה ומצוות. יש גם הבדל בין השראת השכינה בבית ראשון לבין השראת השכינה בבית שני, שלא היו בו הארון והלוחות.

אם כן, גם בהשראת השכינה בעולם הגשמי שלנו יש דרגות שונות. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, וירושלים מכל הערים, ובית המקדש מכל ירושלים. גם בבית המקדש יש כמה דרגות בקדושה, וקדש הקדשים, שבו היו הארון והלוחות, הוא הקדוש ביותר. השכינה, בחינת "מלכות דאצילות", בחינת אור אין סוף ב"ה שלמעלה מהעולם, היתה שורה בקדש הקדשים שבבית המקדש ומלובשת בעשרת הדברות שבלוחות הברית, שהיו מונחים בארון שבקדש הקדשים, ביתר שאת (בכמות) וביתר עז (באיכות) בגילוי רב ועצום אפילו יותר מגילויה בהיכלות קדשי קדשים שלמעלה בעולמות עליונים: יצירה ועשיה ואפילו בריאה. כי עצם האור שבקדש הקדשים שבמקדש הוא אור שלמעלה מהעולמות, ואינו כמהות אור השכינה המתגלית בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, שהוא אור השייך לעולמות. גם האופן שבו התלבשה השכינה בקדש הקדשים שבבית המקדש, שונה מהאופן שבו ירדה השכינה והתלבשה בבריאה, יצירה ועשיה. שירידת השכינה לעולמות בריאה, יצירה ועשיה היא בסדר השתלשלות העולמות, ואילו עשרת הדברות החקוקות בלוחות לא נמשכו לעולם ממדרגה למדרגה כסדר השתלשלות העולמות.

עשרת הדברות שבלוחות הם תמצית ונשמת כל התורה, כללות התורה ועיקרה – האור הפנימי של תרי"ג מצוות התורה. והתורה יצאה מספירת החכמה – אורייתא מחכמה נפקת. מקור התורה הוא מחכמה עליונה שלמעלה מהעולמות הגלויים: תחתונים ואף עליונים. אם כן, התורה (עשרת הדברות) שבאה מחכמה עילאה שבעולם האצילות כפי שהיא למעלה, היא הרבה למעלה מעולם ההתגלות (עלמא דאתגליא) – ספירת המלכות של עולם האצילות. התורה היא למעלה מהשכינה, לכן גם בירידתה למטה נשארה במדרגה שלמעלה מהעולמות העליונים. וכדי לחקוק את עשרת הדברות, שבודאי למעלה מכל עניין גשמי בעולם הזה, בלוחות אבנים גשמיים, לא ירדה חכמה עילאה שהיא התורה, מקור לכל קדש קדשים שבכל עולם, ממדרגה למדרגה בדרך של ירידה וצמצום כדרך השתלשלות העולמות. היינו, אף שהיתה בעשרת הדברות, כפי שהן בלוחות, ירידה מסוימת, אין זו ירידה כמו ירידת האור שירד והתלבש בעולמות, שיורד בסדר השתלשלות העולמות מעולם לעולם עד עולם הזה הגשמי. שהרי העולם הזה הגשמי מתנהג בהתלבשות הטבע הגשמי על פי חוקי הטבע. שכן ההשפעה האלוקית בעולם הזה הגשמי מתלבשת בלבוש של טבע. ואילו הלוחות מעשה אלקים המה (שמות לב טז) – אף שעשויים מחומר גשמי, יצירתם שונה במהותה הפנימית מכל העולם הזה הגשמי המקבל חיותו מהארת השכינה שבהיכל קדש הקדשים של עולם העשיה. הלוחות הם יצירה אלוקית בדרגת חכמה עילאה למעלה מהטבע. בלוחות רואים אלוקות ולא טבע. והמכתב מכתב אלקים הוא (שמות לב טז) – כתב אלוקי שנראית בו אלוקות.

ואכן הכתב והמכתב והלוחות הם אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, שהם עניינים שלמעלה מהשתלשלות (אבות ה ו). ולכן היו בהם תופעות פלא מעל הטבע – שאותיות עשרת הדברות היו חקוקות לעומק הלוחות מקצה לקצה, כמו שכתוב: כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים (שמות לב טז). והאותיות מ"ם וסמ"ך בנס היו עומדים (שבת קד א). ועוד דבר פלא נפלא היה בהם, שהיו נקראים מכל עבריהם בבחינת פנים ולא ככתב ראי. והנס הגדול ביותר, שאינו נתפס כלל בשכל אנושי הוא, שהארון שבו היו מונחים הלוחות לא תפס מקום כלל – שמקום ארון וכרובים אינו מהמדה (יומא כא א). ואיך יתכן שהארון לא תפס מקום כלל? – כי המקום (גבול) היה בטל במציאות לגבי האלוקות שלמעלה ממקום (בלי גבול). עשרת הדברות שבלוחות אינן כעולם הגשמי – שהעולם הגשמי מקבל השפעתו מהארת השכינה שבהיכל קדשי קדשים דעשיה, ומהשכינה נמשך אור וחיות לעולם העשיה, כולל העולם הזה. שלעולם הגשמי האור משתלשל דרגה אחר דרגה באופן טבעי של עילה ועלול. לעומת זאת, עשרת הדברות שבלוחות שהן כללות התורה נמשכו מבחינת חכמה עילאה דאצילות – ולא בחינת חכמה שממנה נאצלו המדות ואף לא בחינת חכמה שממנה נמשכה התורה באופן כללי, אלא הבחינה הגבוהה שבחכמה דאצילות לאחר שהתלבשה במלכות דאצילות ובמלכות דבריאה. דהיינו, חב"ד דבריאה נתלבשו ממש בלוחות שבארון. והן לבדן – החכמה דאצילות, כפי שמלובשת במלכות דאצילות ובמלכות דבריאה, וכפי שהן מיוחדות באור אין סוף ב"ה שבתוכן, נקראות בשם שכינה השורה בקדש קדשים דבית ראשון. שירדו לעולם הזה הגשמי בדרך ישירה של מעבר – קפיצה ודילוג ולא מדרגה לדרגה באופן של צמצום ושינוי בדרך התלבשות.

[ההמשכה שבדרך מעבר היא המשכה נעלית באין ערוך מהמשכה בדרך של התלבשות, כי היא נשארת בדרגת העליון ואינה יורדת לדרגת התחתון, אף שלגבי התחתון יש, כמובן, מעלה יתרה ב"התלבשות" על "מעבר". כך יש מעלה בהמשכת שכל ליד הכותבת את העניין השכלי, שזוהי המשכה דרך מעבר, אם כי לאצבעות היד אין שיכות לשכל. לעומת זאת, המשכת שכל הרב במוח התלמיד באופן של התלבשות לאחר שהצטצמצם והשתנה לפי ערך כלי המוחין של התלמיד, אף שאין שום ערך ויחס בין שכל הרב לשכל התלמיד, הרי שבהתלבשות זו יש השגה וזוהי מעלתה].

עשרת הדברות שבלוחות כתובים באצבע אלקים (שמות לא יח), כך שבתוך ההסתר וההעלם של העולם הזה מגלים בהם ועל ידם את כבוד ה'. והם מעשה אלקים חיים – רמז לעלמא דאתכסיא – בינה דאצילות – המקנן (= שוכן ומתגלה) בעולם הבריאה והמתלבש בעשרת הדברות החקוקות בלוחות שבמקדש. [שסתם שם אלקים מתייחס למלכות דאצילות, המעלים ומסתיר על האור האלוקי, כדי שיתהוו העולמות – בריאה, יצירה, עשיה. ואלקים חיים הוא בינה דאצילות, אור האצילות שבא בגילוי בעולמות ועל ידו נמשך מהות חכמה עילאה למטה בצמצום ומיעוט (ראה "משכיל לאיתן" י. גרין פנ"ג עמ' 248-249].

השראת השכינה בזמן בית שני
לעומת זאת, בבית שני, שלא היו בו הארון והלוחות (ראה יומא נב ב), אמרו רז"ל, שלא היתה שכינה שורה בו. ומדגיש אדמו"ר הזקן, שהיתה בו שכינה, אלא שלא באופן שבו נמשכה השכינה בבית ראשון. בבית ראשון לא ירדה השכינה כדרך השתלשלות העולמות – "חכמה דאצילות" התלבשה ב"מלכות דאצילות ודבריאה", ומשם הגיעה ישר בדרך מעבר לקדש הקדשים שבבית המקדש. ואילו בבית שני נמשכה השכינה בהשתלשלות והתלבשות של "מלכות דאצילות" ב"מלכות דבריאה", ו"מלכות דבריאה" ב"מלכות דיצירה", ו"מלכות דיצירה" ב"קדש קדשים דעשיה" הוא בחינת "חכמה, בינה ודעת" שבעולם העשיה הרוחני. ו"קדש קדשים דעשיה" התלבש ב"קדש קדשים" שבבית המקדש ללא התלבשות ב"מלכות דעשיה". ועוד שבבית ראשון היתה הארת הקדושה בקדש הקדשים נעלית אפילו מעולמות הרוחניים יצירה ועשיה, שהיה זה אור שלמעלה מהעולמות; ואילו בבית שני היתה הארת הקדושה רק באור המצומצם השיך לעולמות. בכל זאת, גם השראת השכינה בבית שני היתה שונה במהותה מהשכינה הנמשכת לכלל העולמות. לכן נהגו בבית המקדש השני כל גדרי הקדושה, והיה אסור להיכנס לקדש הקדשים מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים.

השראת השכינה בד' אמות של הלכה
ומשחרב בית שני, המהוה את מרכז העולם ונשמתו – אין מקום להשראת השכינה, ואין השכינה מאירה בגילוי. לכן מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח א), ארבע אמות הן השיעור המינימלי של מקומו של אדם על פי ההלכה. וארבע אמות של הלכה הוא המקום שבו האדם יושב ולומד תורה, מקום שנעשה קדש קדשים ובו שורה השכינה. שהשכינה מתגלה בתורה, שהיא רצונו וחכמתו של ה'. ואין זה תלוי לא במקדש ולא במניין של עשרה מישראל ואפילו לא במקום הקבוע ללימוד הרבים, אלא בעצם הלימוד והעיסוק בהלכה. ולכן אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שכינה עמו כמו שכתוב בפרק ראשון של מסכת ברכות (ברכות ו א). ומהי דרגת השראת השכינה שבארבע אמות של הלכה? כדרך השתלשלות והתלבשות: "מלכות דאצילות" ב"מלכות דבריאה" וב"מלכות דיצירה" וב"מלכות דעשיה". ומכיון שהשראת השכינה מתלבשת אפילו ב"מלכות דעשיה", אין היא דומה להשראת השכינה בבית שני.

השכינה מתלבשת גם במלכות דעשיה, משום שהתגלותה והארתה מתאימה ומתיחסת לעולם החומרי שלנו. מדוע? – כי תרי"ג מצוות התורה רובן ככולן הן מצוות מעשיות, השייכות לעולם העשיה הגשמי והחומרי. וגם המצוות התלויות בדבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה וברכת המזון וקריאת שמע ותפילה, קיומן בדבור ומחשבה שיש בהם כוונה והרגשה, שהרי דבור בפה ובקול מעורר את הכוונה. מכל מקום, הא קיימא לן – מוחזק לנו להלכה שהרהור ומחשבה בלבד אינם דומים לדבור, ואי אפשר לצאת ידי חובה אפילו במצוות אלה בהרהור וכוונה לבד, אלא עד שיוציא את המלים בשפתיו. וקיימא לן – מוחזק לנו הלכה למעשה – דעקימת שפתיו הוי מעשה (בבא מציעא צ ב) – שגם דבור הוא מעשה זוטא.

ומדוע נתייחדו ההלכות משאר חלקי התורה, עד שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח א)?
ההלכות הן תגא וכתרה של תורה (אגרת הקדש כט). שתרי"ג (613) מצוות התורה עם שבע מצוות דרבנן הן בגימטריא כתר (620). ["שבע מצוות דרבנן" הן מצוות שתיקנו חז"ל וקבעו להן נוסח ברכה: נטילת ידים, עירובין, ברכות, (נר) שבת, מגילת פורים, חנוכה והלל. וסימנן נ"ע בשמח"ה]. כתר הוא רצון העליון ב"ה, הוא רצון ה' הבא לידי ביטוי במצוות ובהלכות דוקא. כתר (מלשון "כותרת" ומלשון "מכתיר" (=סובב) ומלשון "כתר לי זעיר" (=המתן לי מעט)) הוא הספירה העליונה ביותר שמעל החכמה, מעל ההבנה וההשגה. הרצון העליון הוא ה"סובב כל עלמין", והוא מתגלה בעולמנו רק כשהוא מלובש במצוות התורה ובהלכותיה. אמנם גם החכמה של הקב"ה כמו הרצון שלו מיוחדת באור אין סוף ב"ה בתכלית היחוד. ומחמת הביטול המוחלט של החכמה לאור האלוקי, גם ההארה של חכמת התורה היא הארת אור אין סוף ב"ה בעצמו. אולם דוקא בהלכות יש גילוי פנימיות הרצון העליון, שלכן התורה שבעל פה נעלה אף על התורה שבכתב היא חכמה עילאה, שבה (=בתורה שבכתב) הרצון העליון מופלא ומכוסה טמיר ונעלם ואינו מתגלה (ראה אגרת הקדש כט).

ולתוספת ביאור – התורה כוללת לא רק את התורה שבכתב, שעיקר עניינה האותיות והקריאה בתורה, אלא גם את התורה שבעל פה שעניינה הלכות לפרטיהן, שהן תכלית הרצון העליון. ועל התורה שבעל פה נאמר: ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט) – שיש קשר בין "חכמה" ל"ארץ" היא ספירת המלכות, היא השכינה, היא הדבור האלוקי, היינו, התורה שבעל פה. התורה שבעל פה שנפקא (=יצאה) מחכמה עילאה היא פירוש לתורה שבכתב, ורק על פיה ניתן להגשים את חכמת ה' בעולם. שרק לקיום המצוות הלכה למעשה יש קשר ישיר לחכמה העליונה, כי נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן (ספר יצירה פ"א מ"ז), וכמו שכתוב בזהר: אבא יסד ברתא (זהר ח"ג רנו ב) – האב (ספירת החכמה) יסד את הבת (ספירת המלכות). הקשר בין הספירה הגבוהה ביותר לבין בספירה הנמוכה ביותר הוא קשר חזק. שהמעשה הוא העיקר, כי סוף מעשה עלה במחשבה תחילה (על פי פיוט: לכה דודי). על ידי המעשה מתגלה רצון הקב"ה בעולם הזה התחתון ב"ארבע אמות של הלכה".

אם כן, מסיים אדמו"ר הזקן את החלק הראשון של ספר התניא בעניין החשיבות הנעלה ביותר שיש לקיום מצוות הלכה למעשה. ובזה הוא משלים את הסבר לשון הינוקא (שהתחיל בפרק לה והמשיך בפרק נא לתוספת ביאור), שאמר דנהורא עילאה דאדליק על רישיה, היא שכינתא אצטריך למשחא (זהר פ' בלק קפז א) – הינוקא מדבר על האור העליון (השכינה) שדולק (שורה) תמיד על ראש היהודי. אור עליון זה צריך לשמן הם המעשים הטובים, מעשה המצוות. ובעניין זה מתעוררת שאלה: הרי בכל מקום שמן מציין את עניין החכמה, הנקרא משחא (=שמן), אז מה השייכות של חכמה למעשה המצוות? ומפרש אדמו"ר הזקן, שהאור הדולק על ראש החכם צריך להתלבש בחכמה הנקראת: שמן משחת קדש (שמות ל כה); שעל פי הזהר הוא סמל לחכמה (זהר ח"ג פ' צו לד). וליתר דיוק, שמן סמל לחכמה, ושמן משחת קדש סמל לחכמה סתימאה. ומשמעות העניין היא, שהמעשים הטובים – תרי"ג המצוות הנמשכות מחכמת ה' ית' – הם הביטוי של חכמה עילאה והכלי להמשכתה בעולם; כמו שנתבאר עד כאן באריכות, שכל ההמשכות הן על ידי חב"ד, שהן הלבוש של השכינה, שעל ידן היא מאירה בעולמות. וכמו בנר גשמי שצריך שמן להמשכת האור, כן בנר ה' נשמת אדם (משלי כ כז) צריך מעשים טובים כדי לאחוז את אור השכינה בנפש החיונית שבגוף, שהנפש החיונית דומה לפתילה שבנר. וכמו שבנר הגשמי לא די בשמן אלא צריך פתילה, שהאור מאיר על ידי כליון ושריפת הפתילה הנהפכת לאש, כך אור השכינה שורה על הנפש האלוקית, שעל ידי המעשים הטובים נעשה כליון הנפש הבהמית, שבה ועל ידה מתבטא הקשר של האדם אל החומריות של העולם הזה. ומשמעות כליון הנפש הבהמית אינו כפשוטו, שהרי היא המחיה את הגוף, אלא הפיכתה מחשך לאור וממר למתוק עד לשינוי מהות הנפש באופן פנימי, שלא תחשיך ותסתיר את האור האלוקי בצדיקים, או לפחות עד לכליון לבושיה: מחשבה, דבור ומעשה. וכשהחלק החיצוני (=הלבושים) של הנפש הבהמית נשרף, חושך הקליפות נהפך לאור ה' אין סוף ב"ה, כי הוא מלובש ומיוחד במחשבה, דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה, כך שאור השכינה נאחז בבינונים. היינו, אמנם הנפש הבהמית של הבינוני שיכת לקליפת נוגה, וכל עוד אין משתמשים בה לקדושה היא קליפה, אולם כאשר מקיימים תורה ומצוות, היא נהפכת מחשך לאור וממר למתוק – היא נהפכת לקדושה, שהרי כל מצוה מאירה את האור האלוקי בעולם. וכאשר יהודי מקיים מצוה ומעלה את הקליפה לקדושה, ונעשית התעוררות מלמטה בחינת העלאת מים נוקבין, אז יש התעוררות כחות הקדושה מלמעלה, ונמשך אור השכינה. היינו, מתגלה אור אין סוף ב"ה על נפשו האלוקית שבמוחין שבראשו. ואז נעשה נר ה' נשמת אדם (משלי כ כז) בשלימות. ובזה ניתן להבין את הפסוק: כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא (דברים ד כד) – כי כמו שהאש זקוקה לאוכל תמידי כדי להתקיים, כך כדי שה' יהיה האלקים שלך תמיד, צריך לשרוף את חומריות העולם בהתמדה. היינו, התגלות ה' בעולם נפעלת על ידי כליון התקשרות האדם לעניינים הגשמיים והחומריים. ודוקא בימינו שאין לנו בית מקדש, השראת השכינה תלויה בקיום תורה ומצוות המכלות את החומריות. וכשחומריות העולם מתכלה כפתילה הבוערת באופן תמידי – אור האש האלוקית, היא השכינה, בוערת באופן תמידי.

נשלם חלק ראשון בעזרת ה' יתברך ויתעלה

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד