בס״ד. ש״פ שמות, כ״ג טבת, מבה״ח שבט ה׳תשמ״ו

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו[1]. וידועים הדיוקים בדרושי רבותינו נשיאינו בזה (בתו״א פרשתנו[2] ובדרושי רבותינו נשיאינו והקיצורים וביאורים והערות שלאחרי זה[3]), דצריך להבין מדוע נכפל ענין זה בתורה, דהרי כבר סופר לפני זה (בפ׳ ויגש[4]) על דבר ביאת יעקב ובניו למצרים, ולמה הוכפל ענין זה כאן. וגם מדייקים[5] בפרטי הלשון מהו שנאמר (בפרשת ויגש[6]) בני ישראל גו׳ יעקב ובניו, והרי יעקב הוא ישראל עצמו וא״כ איך נקרא בשם בני ישראל.

ומבואר בזה⁵, דמה שנאמר בתורה ענין ירידתם למצרים ב׳ פעמים הוא משום שהיו ב׳ ירידות, ירידה אחר ירידה, כמ״ש[7] ירד ירדנו גו׳, ולכן גם בגאולה כתיב[8] ואנכי אעלך גם עלה, היינו ב׳ עליות שהוא עילוי אחר עילוי. ובכללות ב׳ העליות הן גאולת מצרים והגאולה דלעתיד לבוא, דהגאולה דלעתיד לבוא הושווה ליציאת מצרים כמ״ש[9] כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ובהכרח לומר, שהעלי׳ הב׳ (הנרמזת בפסוק זה) היא הגאולה העתידה דוקא, בפרט ע״פ הפירוש הידוע (בזהר[10]) דאראנו נפלאות היינו שיהיו נפלאות גם בערך הנפלאות דיציאת מצרים, והרי ענין זה לא הי׳ בגאולה מגלות בבל או שאר הגלויות שבינתיים, כי אז לא היו נפלאות כביציאת מצרים, וכל שכן וקל וחומר לא נפלאות לגבי הנפלאות דיציאת מצרים, ומזה מוכח דגאולה זו היא הגאולה מהגלות הזה האחרון, הגלות דעתה, שהוא עיקר קושי הגלות.

והענין הוא, דהנה באמת כל הגלויות אחר גאולת מצרים עד הגאולה העתידה נחשבים לגלות אחת שיש בה כמה שלבים, עד לעיקר קושי הגלות שהוא הגלות הזה האחרון. וכמו בגלות מצרים עצמה שעיקר קושי השיעבוד לא התחיל מיד בעת הירידה למצרים, אלא רק קרוב לסיום גלות מצרים. וכדאיתא במדרשי רז״ל[11] הטעם על השם מרים שהוא על שם מרירות הגלות וקושי השיעבוד שהתחיל כשנולדה מרים. והרי לידת מרים היתה זמן רב אחרי הירידה למצרים, כמובן ממה שאמרו רז״ל[12] שיוכבד (אמה של מרים) נולדה בין החומות בעת הירידה למצרים, ומרים היתה בת ו׳ כשנולד משה[13], ומכיון שבעת יציאת מצרים הי׳ משה בן שמונים שנה[14], נמצא, שעיקר קושי השיעבוד (שהתחיל בלידת מרים) הי׳ פ״ו שנים בלבד מהרד״ו שנה שהיו ישראל במצרים[15] (פ״ו גימטריא אלקים)[16]. וכשם שהי׳ בירידה הא׳ שהביאה את העלי׳ הא׳, עד״ז הוא גם בירידה ב׳ המביאה את העלי׳ הב׳ (הגאולה העתידה)[17], שגם בירידה זו היו כמה שלבים, שבכללות הן ד׳ הגלויות, וכידוע[18] דגלות בבל הוא בחי׳ הראש, אנת הוא רישא דדהבא[19], ושאר הגלויות הם שאר חלקי ציור הגוף, עד לגלות האחרון שהוא סיום הגוף, דמזה משמע שכל ד׳ הגלויות הם המשך אחד. וזהו מה שאומרים שיש ב׳ ירידות, הירידה למצרים והירידה דשאר הגלויות, והם המביאים לב׳ העליות, הגאולה דמצרים והגאולה העתידה.

וביאור הענין⁵, דהנה תכלית המכוון בגלות מצרים והשיעבוד וכו׳ הי׳ בכדי לזכות לקבלת התורה, דזהו מה שהגלות נקרא[20] בשם כור הברזל, שענינו הי׳ לברר ולזכך את ישראל (כמו כור הברזל) ולהכינם לקבלת התורה. ועד״ז הוא גם בגלות האחרון, שירידה זו היא גם לצורך עלי׳, כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי׳ לעתיד לבוא. ואף שידוע[21] שמתן תורה הי׳ פעם אחת בלבד, מ״מ אז הי׳ רק בחי׳ נגלה דתורה בגלוי, וגילוי פנימיות התורה יהי׳ לעתיד לבוא דוקא. אמנם כשם שב׳ הירידות וב׳ העליות נכתבו גבי גלות מצרים, כי הגלות האחרון כלול בגלות מצרים והגאולה העתידה נכללה בגאולת מצרים, ורק שאח״כ באו בגלוי, עד״ז הוא גם בענין התורה הבא עי״ז, שמתן תורה הי׳ פעם אחת בלבד, ובזה נכללה כל התורה, גם פנימיות התורה, ומ״מ עיקר התגלות פנימיות התורה תהי׳ לעתיד לבוא דוקא, דאף שמשה קיבל תורה מסיני[22], מ״מ משיח ילמד תורה את העם כולו כולל משה רבינו[23] וכו׳.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה[24] תוכן ענין ב׳ הירידות בעבודת האדם הוא הירידה בבחי׳ המחשבה, ולמטה מזה הירידה בבחי׳ דיבור. וכמובן בפשטות בנפש האדם, דענין המחשבה יש בה מיצרים וגבולים והגבלות, ולמטה מזה הוא הדיבור שיש בו יותר מדידות והגבלות ומיצרים וגבולים. וזהו ענין ב׳ הירידות דמצרים, בתחילה הירידה בבחי׳ המחשבה, ואח״כ הירידה בבחי׳ הדיבור, ועד לירידה בפשטות בארץ מצרים, ערות הארץ[25], וכמבואר בהדרושים²⁴, שהירידה הראשונה היא ירידה בבחי׳ מיצר וגבול להתלבש בבחי׳ עלמין סתימין, והירידה הב׳ היא הירידה בבחי׳ עלמין דאתגליין, דבנפש האדם עלמין סתימין הוא בחי׳ מחשבה ועלמין דאתגליין הוא בחי׳ דיבור. וב׳ העליות מב׳ ירידות אלו הן העלי׳ מההגבלה דדיבור, ולמעלה מזה העלי׳ מההגבלה דמחשבה. וזהו סדר העבודה, דבתחילה היא היציאה ממיצר הדיבור, שבזה יש כמה דרגות, דהרי דיבור כולל גם מעשה כי דיבור הוא מעשה זוטא[26] (עקימת שפתיו הוה מעשה²⁶), וזהו ענין היציאה ממצרים. ואח״כ היא היציאה והעלי׳ גם מההגבלה שבבחי׳ מחשבה, דמחשבה היא בחי׳ עלמין סתימין, כמאמר[27] אין אדם יודע מה שבלבו של חבירו, והעלי׳ ויציאה מבחי׳ מחשבה ענינה הוא שבחי׳ מחשבה (עלמין סתימין) יהי׳ בהתגלות, שזהו ענין העלי׳ הב׳ דלעתיד לבוא*. ועד״ז[28] יובן גם בשמות שלמעלה, דהנה ידוע שהחידוש דגאולת מצרים הי׳ גילוי שם הוי׳ (כמבואר בתו״א בכמה דרושים[29]), אבל בבחי׳ הוי׳ גופא יש כמה דרגות, וגילוי זה בשעת יציאת מצרים הי׳ מבחי׳ הוי׳ דלתתא[30] הקשור עם בחי׳ עלמין דאתגליין, משא״כ לעתיד לבוא יהי׳ גילוי בחי׳ הוי׳ דלעילא³⁰, הקשור עם בחי׳ עלמין סתימין.

וזהו[31] ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב גו׳. דבפעם הראשונה שסופר ענין זה (בפ׳ ויגש), שם מרומז ענין הירידה הא׳ המרמז על הירידה בבחי׳ המחשבה, ולכן שם נאמר בני ישראל גו׳ יעקב ובניו, דיעקב נכלל בכלל בני ישראל, כי ישראל קאי על ישראל סבא הקשור עם בחי׳ המחשבה, ולכן יעקב הוא למטה ממנו. משא״כ בפעם הב׳ לא נכלל יעקב בכלל בנ״י, כי בפעם הב׳ קאי על הירידה בבחי׳ הדיבור, וישראל הוא בחי׳ ישראל זוטא, ולכן יעקב אינו בכלל בניו כו׳. אבל דוקא ע״י הירידה הב׳ באים אל העלי׳ הב׳, הגאולה העתידה, גילוי בחי׳ ישראל סבא השייך לבחי׳ עלמין סתימין. וזהו מ״ש אראנו נפלאות, שיהי׳ גילוי בחי׳ פנימיות עתיק, וכמ״ש[32] ונגלה כבוד ה׳, גילוי שם הוי׳, עד להוי׳ דלעילא, דהוי׳ הוא שם המיוחד ושם המפורש ושם העצם[33], ויתגלה לעתיד לבוא, כמ״ש[34] ולא יכנף עוד מוריך. דהנה מבואר בתניא[35] שבשעת מתן תורה כבר הי׳ לעולמים מעין הגילוי דלעתיד לבוא. דטעם הדבר הוא משום שמתן תורה לא יהי׳ עוד פעם, והכל נמשך ונתגלה אז, ועד שהי׳ גילוי הפנימיות (מעשה מרכבה שנתגלה במתן תורה[36]), אמנם אז הי׳ הגילוי רק לבנ״י ורק לפי שעה, משא״כ לעתיד לבוא יהי׳ זה סדרו של העולם כולו, ובאופן קבוע ונצחי, גאולה שאין אחרי׳ העלם והסתר, וזה נפעל ע״י מעשינו ועבודתנו[37].

ויש לקשר כל זה גם עם פרשת וארא שקורין אחר פ׳ שמות. דהנה ידוע דרוש רבינו הזקן ד״ה וארא (הנדפס בתו״א לעמבערג[38]) המדבר בענין עבודת התשובה וכו׳. וידוע הסיפור בזה[39] ע״פ הידוע שבאיזה ענין ומדריגה שהתעסק רבינו הזקן כן הי׳ מעמד ומצב נפשו הקדושה וכן בשעה שאמר הדרוש וארא הנ״ל הי׳ מורא גדול בשעת מעשה, דהמעמד ומצב דנפשו הקדושה של אדמו״ר הזקן פעל גם על החסידים, שיהי׳ מצב איום ונורא. דמכל זה מובן, שענין וארא קשור עם בחי׳ התשובה, עד לשלימות התשובה דיתרון האור מתוך החושך[40], שזדונות נעשין זכיות[41] כו׳. והנה ענין התשובה הוא החידוש דמשיח שיתגלה לעתיד לבוא דוקא (בעלי׳ הב׳). דההפרש בין משה ומשיח (גואל ראשון וגואל אחרון[42]) הוא, דמשה הוא בחי׳ עבודת הצדיקים, דזהו מה שהגאולה ע״י משה היתה בחודש ניסן דוקא שענינו עבודת הצדיקים כנודע[43], ומשיח ענינו הוא עבודת התשובה, כמאמר[44] אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא.

ויהי רצון, שע״י העבודה בכל ענינים אלו, ובפרט עבודת התשובה שהיא בשעתא חדא וברגעא חדא וביומא חדא[45], ובפרט בעקבתא דמשיחא, סוף זמן הגלות הלזה האחרון, נבוא בקרוב ממש, בשעתא חדא וברגעא חדא וביומא חדא, לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

מקורות והערות