בס״ד. ש״פ וארא, כ״ו טבת, מבה״ח שבט ה׳תשכ״ח

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי ה׳ לא נודעתי להם[1], ומקשה ע״ז כ״ק אדמו״ר מהר״ש (בד״ה וארא גו׳ דשנת תרכ״ח[2], מאה שנה לפנים) שהרי גם בהאבות נאמר שם הוי׳ כמ״ש[3] וירא אליו ה׳ גו׳. וממשיך שם שיובן בהקדם מארז״ל בשבת[4] כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, שכן הוא למעלה, ולכן הוא כן גם בבריאה, ויהי ערב ויהי בוקר[5], ועד שהוא כך גם בפרטי הבריאה, וכמאמר הגמרא⁴מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי, כברייתו של עולם ברישא חשוכא כו׳. וצריך להבין, דהנה בעולמות בודאי שאורות קדמו לכלים, שכן הוא בבי״ע שהאור קדם בחשיבות להכלים, וכל שכן בעשי׳ שהאור קודם להחשך, ואפילו בעולם האצילות ולמעלה מזה בעקודים ששם הוא השרש לכל ההשתלשלות, הנה גם שם התהוות האורות הוא קודם להתהוות הכלים[6], ומהו ענין ברישא חשוכא כו׳. אלא הענין הוא, דבנבראים ובנאצלים ועד לנאצלים היותר עליונים האורות קדמו לכלים, אך מ״ש ברישא חשוכא והדר נהורא הוא בהמאציל, שהגם שיש לו שייכות לעולמות שהרי הוא מאציל, אבל בכל זאת הרי הוא מאציל ולא נאצל, ושם שרש הכלים הוא למעלה מהאורות. [והנה כאן מבואר באופן אחר מהמבואר בכמה מקומות, שבכמה מקומות[7] מבואר שעקודים הוא שרש נשמות דגופים, ולפי המבואר כאן הנה גם בעקודים האורות קדמו לכלים, וזה שכלים קדמו לאורות הוא במאציל דוקא]. ומאחר שלמעלה הכלים הם למעלה מהאורות, ע״כ נמשך כך גם בבריאה ויהי ערב ויהי בוקר, ועד לפרטי הבריאה דעיזי מסגי ברישא והדר אימרי.

ויובן זה ע״פ משל ממשפיע ומקבל למטה, דהנה למעלה בנמשל הרי ענין ברישא חשוכא והדר נהורא הוא במאציל ונאצלים, והמשל לזה הי׳ צ״ל ג״כ מענין בורא ונברא, אלא שלמטה אי אפשר למצוא ענין של בורא ונברא שהרי הבריאה אינה בחיק הנבראים[8], וע״כ המשל בזה הוא ממשפיע ומקבל, שבמשפיע הכלים קדמו לאורות, ובפרט כמו שהוא במשפיע ומקבל שבתורה כמ״ש[9] ואמת ה׳ לעולם, והיינו שהאמת שבעולם הוא בתורה, וע״כ אמיתית המשפיע ומקבל הוא כמו שהוא בתורה, וכמ״ש[10] ושננתם לבניך, ומשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע[11]. דהנה במשפיע ומקבל, צריך המשפיע לשער את כלי המקבל ואח״כ משפיע לו את השכל השייך אליו, והיינו שאצל המשפיע קדמו הכלים לאורות.

אך באמת אין זה מוכרח[12], דלמעלה הרי גם התהוות הכלים הוא מהמאציל, וע״כ זה שישנה השערת הכלים קודם הוא מאחר שהכלים קדמו לאורות, אך במשפיע ומקבל למטה הרי כלי המקבל כבר ישנם וצריך להיות רק השפעת האורות בהם, וא״כ זה שמשער את כלי המקבל קודם להשפעת האור הרי הוא מוכרח בזה, שאין לו ברירה אחרת, מאחר דהכלי כבר נמצא וצריך להשפיע האורות שיהיו לפי ערך כלי המקבל, וע״כ צריך לשער את כלי המקבל, ואינו מוכרח מזה שהכלים קדמו להאורות. ולכן מפרש בהמאמר שהמשל בזה הוא ממשפיע כזה שעושה גם את כלי המקבל, דזהו במשפיע ומקבל אמיתיים, שחושי ותכונות התלמיד נעשים כפי חושי הרב. דהנה אפילו בסתם משפיע ומקבל שאינם אמיתיים הרי אין הכוונה שהתלמיד אינו מבין את שכל הרב, או שמבין באופן אחר, שהרי א״כ אין זה מקבל כלל, אלא שגם שם מקבל את שכל הרב ומבין אותו, ורק שבאופן זה מקבל התלמיד לפי הכלים שלו. וע״ד בית שמאי ובית הלל שקיבלו משמעי׳ ואבטליון[13], דבית[14] שמאי קיבלו באופן של קו הגבורה, ובית הלל קיבלו באופן של קו החסד[15], שכ״א קיבל לפי הכלים שלו, שהכלים שלו פעלו את הנטי׳ בשכל בזה לחסד ובזה לגבורה, ואעפ״כ נקראים משפיע ומקבל שהרי גם בהם נאמר¹³קיבלו מהם. וישנו אופן נעלה יותר, והוא במשפיע ומקבל אמיתיים, ששם מקבל התלמיד מהרב גם את כלי השכל, והוא יכלכלך[16], שזה נעשה ע״י הביטול של המקבל, וכמאמר[17] כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור[18] כו׳, שעי״ז מקבל גם את הכלים מהרב, והיינו שלא רק שמקבל את השכל, אלא מקבל גם את הנטי׳ שבשכל לחסד או לגבורה, ועד לכח המעשה שבשכל הרב. דבאמת כן הוא גם בשמאי והלל שקיבלו משמעי׳ ואבטליון, שכיון שהיו משפיעים דקדושה, ע״כ יש אצלם שני הקוין דחסד וגבורה, וגם זה עצמו השפיעו למקבלים, אלא שבשמאי גבר קו הגבורה על קו החסד, ובהלל גבר קו החסד על קו הגבורה. ובמשפיע ומקבל כאלו, לא רק שמשער קודם ההשפעה את כלי המקבל שישנם כבר, אלא שהמשכת כלי המקבל היא ג״כ ע״י המשפיע, ובזה הכלי קדם לאור, והיינו שהשערת הכלי שהמשפיע ימשיך להמקבל הוא קדם להשערת האור אצלו, שמשער את הכלי קודם, ולפי זה ממשיך את האור. וסיבת הדבר הוא מאחר שכך הוא למעלה במאציל ונאצלים שהכלים קודמים להאור.

וזהו מ״ש[19] ויקרא אלקים לאור יום, וידוע הקושיא בזה דאור הוא גילוי ואיך אומר ויקרא אלקים, ובפרט שקאי על האור דיום הראשון שהוא גילוי שבאין ערוך לכל הגילויים[20], וא״כ מהו ענין ויקרא אלקים. ובמאמר הנ״ל אומר חידוש בזה, דבכמה מקומות התירוץ הוא דאפילו הגילוי היותר עליון הרי לגבי למעלה הוא ג״כ ענין ההעלם, שזהו ענין שם אלקים, דכי עמך מקור חיים כתיב[21], שאפילו המקור חיים הוא ג״כ טפל כו׳[22], וכאן מפרש ויקרא אלקים לאור גו׳, דמי הוא הקורא וממשיך את האור יום, הרי זה שם אלקים, דהכלים ממשיכים את האור מאחר שבשרשם קדמו להאור כנ״ל. וזהו וארא אל אברהם כו׳, דאברהם הוא כלי החכמה וכלי החסד[23], כמו שהם למעלה וכמו״כ כמו שהם למטה, והוארא הוא ע״י אברהם, שהכלי ממשיך את האור מצד שרשו הקדום.

והנה בשולי הגיליון דמאמר הנ״ל[24] מסכם להמאמר וכותב, נראה שכוונתו לתרץ מ״ש וארא גו׳ הוי׳ (אשר מלשון זה משמע שהמאמר עצמו הוא מהצ״צ[25]), ומתרץ שם שזהו מ״ש ושמי ה׳ לא נודעתי להם. דהנה ישנו שם ה׳ דלתתא ושם ה׳ דלעילא[26], דשם ה׳ דלתתא הוא האור שנמשך ע״י הכלים, והיינו האור ששרש הכלים הם למעלה ממנו, ושם ה׳ דלעילא הוא האור שלמעלה מהכלים לגמרי, שהוא למעלה מהאור שהכלים יכולים להמשיך אותו, ובאבות הי׳ רק גילוי שם ה׳ דלתתא, וע״י שעבוד מצרים נתגלה גם בחי׳ שם ה׳ דלעילא. והענין בעבודה הוא כמ״ש בזהר[27] נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך, שהפירוש הפשוט בזה הוא שזהו ענין הרצוא שבנהורא תתאה שקארי לנהורא עילאה, ובעומק יותר הוא שע״י מה נמשך הנהורא עילאה, זהו ע״י הנהורא תתאה שהוא קארי תדיר, והיינו שקורא וממשיך בחי׳ נהורא עילאה. אך כל זה הוא רק האור שנמשך ע״י הכלים, וע״י העבודה דאתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא חשוכא לנהורא, הנה אז אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין[28], והיינו שנמשך בחי׳ שם הוי׳ דלעילא, בחי׳ האור שלמעלה מהאור הנמשך ע״י הכלים. דאור זה יתגלה לעתיד לבוא, ומעין זה הי׳ גם בשעת מתן תורה כמ״ש בתניא[29], דע״י גלות מצרים ברישא חשוכא, עי״ז נתגלה אח״כ בחי׳ שם הוי׳ דלעילא, ועיקר הגילוי יהי׳ לעתיד לבוא, כנ״ל, ע״י העבודה בזמן הגלות, ברישא חשוכא, שעי״ז יתגלה והדר נהורא, גילוי פנימיות התורה שע״י משיח ישקני מנשיקות פיהו[30], וכפרש״י על אתר.

מקורות והערות