בס״ד. ש״פ בא, ח׳ שבט ה׳תשמ״ג

ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים גו׳ ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם[1]. ומובא בזה בד״ה זה שבתורה אור[2] ובדרושים שלאחרי זה[3] [הנדפסים וגם שאינן נדפסים עדיין] מהו ענין צבאות ה׳. ומובא שם מה שאמרו רז״ל במסכת ברכות[4] מיום שברא הקב״ה את העולם לא הי׳ אדם שיקראו להקב״ה צבאות עד שבאת חנה כו׳, ואמר[5] הקב״ה עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה כמ״ש[6] ויאמר שמואל כה אמר הוי׳ צבאות פקדתי כו׳, וקיימא לן[7] דצבאות הוא מן השמות שאינן נמחקין. וצבאות[8] דבפסוק זה הרי התיבה צבאות אינה שם בפני עצמו אלא היא סמוכה לתיבת הוי׳, צבאות הוי׳, וכנראה גם מהניקוד בחירי״ק תחת הצ׳ ובשב״א תחת הב׳ שמורה על היותה (תיבת צבאות) טפל ובטל לשם הוי׳, משא״כ צבאות שנאמר ע״י חנה וכו׳ הוא שם בפני עצמו. וצריך להבין, מכיון שבפסוק זה מובא ענין צבאות ה׳, א״כ מדוע הוא רק נסמך לשם הוי׳. וגם צריך להבין, דבשם צבאות שהוא מז׳ השמות מצינו דבר שאינו בשאר השמות, דבשאר השמות אין אומרים אותם כצורתם אלא בשעת התפילה וכיו״ב, משא״כ בשם צבאות לא מצינו זה. וטעם הדבר בפשטות הוא, משום שהתיבה צבאות יש בה גם פירוש של חול, צבאות של מלך בשר ודם, ועד שבשם זה נקראים גם צבאות של מלך בשר ודם אינו יהודי. ומזה מובן, דענין צבאות גם כשהוא שם (בפני עצמו) קדושתו היא ג״כ משום סמיכותו להוי׳, היינו שהכוונה היא לצבאות הקשור לה׳ כו׳. וא״כ יוקשה ביותר, מדוע משה אמר צבאות הוי׳ דוקא, ורק הנביאים שלאחריו (חנה ושמואל) אמרו צבאות כשם בפני עצמו, ועד שבנביאים האחרונים, חגי זכרי׳ ומלאכי, נמצא שם זה בריבוי מקומות.

והענין הוא, דהנה פירוש השם צבאות הוא (כמובן גם מגמרא[9]) על שם שאות הוא בצבא שלו[10]. היינו שיש מציאות של צבא בפני עצמו, ובזה האלקות היא בבחי׳ אות. ובזה יובן ששם זה אינו באצילות, משום שאצילות הוא עולם האחדות[11], איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד[12], ולכן אין שייך שיהי׳ שם מציאות של צבא בפני עצמו שאלקות הוא בבחי׳ אות בתוכו. והחידוש[13] דשם צבאות הוא בעולמות בי״ע דוקא, היינו ששם זה פועל גם בבי״ע ענין איהו וגרמוהי חד. וענין זה (בשם צבאות, שאיהו וגרמוהי חד בבי״ע) כותב כ״ק אדמו״ר הצ״צ[14] שבעץ חיים לא מצינו זה, היינו שזהו חידושו של אדמו״ר הזקן בתורה אור.

ובזה יובן מדוע משה לא נתנבא בשם צבאות, משום שמשה רבינו הי׳ נשמה והנהגה דאצילות, ששם לא שייך כלל ענין הצבא בפני עצמו, ורק אמר צבאות ה׳, היינו שהצבאות הם סמוכים וטפלים לשם הוי׳. דענין הוי׳ הוא כללות ענין עולם האצילות, כידוע[15] החידוש שבשם הוי׳ על שאר השמות, דשם זה מורה על בחי׳ האורות, שהאורות נמצאים בכל הכלים דאצילות, היינו שהאור שבכל האצילות הו״ע שם הוי׳. ולכן כתיב צבאות ה׳ ולא צבאות אלקים וכיו״ב. משא״כ חגי זכרי׳ ומלאכי שהם מנביאים האחרונים ונבואתם היתה בבי״ע, לפיכך נבאו בשם צבאות.

אמנם לפי זה אינו מובן, מדוע נקט משה בכלל את השם דצבאות ה׳, אפילו בתור סמך וטפל להוי׳, והרי משה הי׳ באצילות ששם איהו וחיוהי איהו וגרמוהי חד. אך הענין הוא (כמבואר בהמשך המאמר[16]), דצבאות ה׳ שבפסוק זה היינו הניצוצות שנתבררו במצרים ע״י השיעבוד דבנ״י, שהם הניצוצות דעולם התהו שנפלו בשבירה כו׳, וישראל הוציאו אותם ממצרים כידוע[17] בענין וגם ערב רב עלה אתם[18] רב בגימטריא ר״ב, היינו שהעלו ר״ב ניצוצין מרפ״ח הניצוצין שנפלו בשבירת הכלים, ולא נשארו אלא מספר פ״ו ניצוצין כמנין שם אלקים, כמבואר במ״א בארוכה¹⁷. וזהו ענין צבאות הוי׳ שיצאו ממצרים, דע״י העלי׳ ממצרים פעלו עלי׳ גם בניצוצות אלו שיהיו בבחי׳ צבאות הוי׳.

וזהו מה שמסיים בכתוב הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם. כי הנה כשם שע״י ירידת ישראל במצרים העלו את ניצוצות הקדושה שנפלו שם, כך נפעלה עלי׳ גם בישראל גופא, כידוע[19] בענין אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה[20], שתכלית הירידה למצרים היא (לא רק בשביל עליית הניצוצות, אלא גם) בשביל העילוי שנעשה בנשמות ישראל. והעלי׳ בנשמות ישראל היא עוד למעלה מעליית הניצוצות, דהניצוצות עולים בעולם האצילות, צבאות הוי׳, שנעשים טפלים לשם הוי׳ דאצילות, משא״כ בני ישראל יצאו על צבאותם, למעלה גם מצבאותם כו׳.

וזהו בעצם היום הזה גו׳ [במאמר זה אינו מבאר מדוע נאמר בפסוק זה בעצם היום הזה גו׳] דיש לבאר זה בדרך אפשר[21], ע״פ הידוע שעצם היום פירושו עיצומו של יום, דענין זה נאמר על יום הכיפורים[22] שהוא למעלה גם משבת. וזהו ענין על צבאותם, דע״י עבודה בבירור הניצוצות עולים בבחי׳ העצמות ממש. והענין יובן ע״פ מה שנתבאר במ״א[23] שתואר זה (בעצם היום הזה) נאמר גם על הראשון מד׳ הצומות, עשרה בטבת, בעצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים[24], שזה קשור עם עצם היום דיום הכיפורים, משום שע״י ההיפוך דכל הצומות שיתהפכו לימים טובים[25] מגיעים ליתרון נעלה ביותר, יתרון האור מתוך החושך[26]. ועד״ז הוא בענין יציאת מצרים, דע״י בירור הניצוצות דמצרים הגיעו בבחי׳ עצם היום הזה. והוא משום שכדי להגיע להפיכת הגלות לגאולה, הפיכת הצומות לימים טובים, צריך לבחי׳ העצמות שלמעלה מגלות וגאולה שלכן בכחו להפך גלות לגאולה, עד שבאים לבחי׳ אלה תולדות פרץ[27] שלמעלה מאלה[28] תולדות השמים והארץ בהבראם[29], כי אף שאלה תולדות השמים גו׳ בהבראם נכתב מלא ועולם על מילואו נברא[30], מ״מ עדיין יש מקום לחסרון וחטא, שיופסק ענין השלימות (על מילואו), משא״כ לעתיד לבוא כשיעלה הפורץ לפנינו[31] תהי׳ זו גאולה שאין אחרי׳ גלות[32], ובשמחה וטוב לבב, וארו עם ענני שמיא[33], במהרה בימינו ממש.

מקורות והערות