בס״ד. ש״פ יתרו, כ״ד שבט, מבה״ח אדר-ראשון ה׳תש״ל

וידבר[1] אלקים את כל הדברים האלה לאמר[2], וידוע שהטעם ע״ז שאומר כאן אלקים שענינו הוא גבורה וצמצום, זהו משום דבכדי שיוכל לבוא בהדברים האלה, דהיינו עשרת הדברות שהם כללות כל התרי״ג מצוות (כדאיתא ברש״י[3]), זהו ע״י אלקים שמורה על צמצום דוקא, דעל ידו נמשך מלמעלה ביותר עד לעשרת הדברות, שהיא ירידה גדולה, כמ״ש[4] אנכי הוי׳ אלקיך, דאנכי מי שאנכי[5], דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ[6], והוי׳ כבר יש בו אותיות, עד שבאים בסדר דקדימה ואיחור, יו״ד נקודה ה׳ התפשטות וכו׳, ואלקיך הרי זה שם אלקים שהוא לשון רבים, עד שהוא אלקיך – אלוקה שלך[7], היינו שיש לו שייכות כל כך להנברא עד שנקרא על שמו. ובכדי שיומשך מאנכי עד לאלקיך, זהו ע״י וידבר אלקים, היינו ע״י הצמצום דשם אלקים. וזהו מה שמסיים לאמר, דהפירוש בזה הוא שישראל יענו ע״ז, היינו ההעלאה מלמטה למעלה, שהכח ע״ז נמשך למטה ע״י וידבר אלקים את כל הדברים האלה, שזהו ההמשכה מלמעלה למטה, ועי״ז נעשה אח״כ העלי׳ למקום עליון יותר. וזהו ענין ירידה צורך עלי׳, שע״י עבודת נשמות ישראל מתעלית הנשמה עוד יותר ממקום הצמצום, עד שמתעלית למעלה גם משרש התורה, שזהו הפירוש הפנימי במ״ש במדרש[8] ז׳ דברים קדמו לעולם ומהם תורה וישראל, ועדיין איני יודע מי קדם למי, הנה ממ״ש צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל מזה ראי׳ שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, היינו שמחשבתן של ישראל היא למעלה מהתורה גם כמו שהיא בשרשה. וזהו מה שמסיים לאמר כנ״ל, שזהו כמ״ש[9] תען לשוני אמרתך, ואמרו רז״ל[10] ע״ז שצ״ל כעונה אחר הקורא, היינו שלאחר הנתינת כח וההמשכה והירידה מלמעלה ע״י וידבר אלקים, נעשה העלי׳ עי״ז שישראל עוסקים בתורה, למעלה יותר גם מהתורה כמו שהיא בשרשה.

והנה בפרשת משפטים ממשיך בענין הירידה והנתינת כח דתורה במ״ש³ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה וגו׳ ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, שהפירוש בזה הוא שאינו מספיק שיהי׳ הירידה והמשכה רק באת כל הדברים האלה, שהוא ענין הדיבור, שגם דיבורו של הקב״ה חשיב מעשה[11], אלא צריך לבוא בכתיבה, היינו במעשה בפועל, עד שבא באופן של חקיקה, שהוא למטה יותר, וכידוע העילוי שיש לחקיקה על כתיבה, שלחקיקה צריך התאמצות יתירה, ומשום זה גופא הנה הגילוי שבחקיקה הוא יותר מבכתיבה, עד שבא בהתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, ואמרו חז״ל[12] תורה זה מקרא והמצוה זו משנה כו׳ להורותם זה גמרא, ובלשון הרמב״ם[13] תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה. דכל זה בא אח״כ בכתיבה בדיו על הקלף (כמבואר בתניא[14]), שזהו הירידה וההמשכה למטה עד שבא בכתיבה, דהיינו במעשה. וזהו הנתינת כח על ההעלאה שנשמות ישראל מעלים אח״כ [וזהו גם מה שדרשו חז״ל[15] והובא ברמב״ם[16] שכתב משה י״ג ספרי תורה ונתן י״ב ספרי תורה להי״ב שבטים ואחת (ספר תורה הי״ג) הניח בארון (ונקרא גם ספר העזרה[17]) וממנה היו מגיהין כל הספרי תורה[18], ויש לומר שספר תורה זה מכוון כנגד כל ישראל].

והנה מאחר שזה בא בהמשך למתן תורה, הרי בהכרח לומר דבמתן תורה גופא מרומז ענין הירידה שבתורה, דהרי ידוע שכל התורה כלולה בעשרת הדברות כמו שפירש״י³, ובעשרת הדברות גופא הנה שתי דברות הראשונות דאנכי ולא יהי׳ לך כוללים כל התרי״ג מצוות[19], וכמבואר בתניא[20] דלכן אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענו[21], ובאנכי ולא יהי׳ לך גופא הנה הפסוק הראשון כולל כל עשרת הדברות[22], וכל זה נכלל בתיבה הראשונה אנכי[23], הנה מוכרח לומר שבזה נכלל גם ענין הכתיבה. ולהבין זה יש להקדים תחילה מה שנת״ל[24] שהשל״ה פירש[25] במה שאמרו רז״ל[26] דאנכי הוא נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית, שכתבית קאי על תורה שבכתב ויהבית קאי על תורה שבע״פ, שזהו ירידת והמשכת התורה עד שבאה במעשה, שהו״ע הכתיבה, עד שבאה גם בתורה שבע״פ. ולכאורה אינו מובן[27], דהרי ידוע מ״ש בזהר⁶, דאנכי מי שאנכי⁵דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, ואיך יתאים פירוש זה עם פירוש השל״ה הנ״ל דאנכי קאי על תורה שבכתב ותורה שבע״פ, והלא הם פירושים הפכיים בתכלית, ומכיון שהם בתיבה אחת הרי בהכרח לומר שיש להם שייכות זה לזה[28], עד שהם מתאחדים זה עם זה.

והענין[29] יובן בהקדים מ״ש חכמות בחוץ תרונה[30], חכמות לשון רבים דהיינו שתי חכמות, ומבואר בזה באוה״ת[31] עה״פ[32] אל יתהלל חכם בחכמתו וגו׳ כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, דלכאורה אינו מובן למה אל יתהלל חכם בחכמתו, הלא מכיון שתורת אמת מתארת אותו בשם חכם, א״כ הרי הוא חכם באמת, ומדוע אל יתהלל. ומבאר בזה[33] עפמ״ש במ״א[34] עה״פ[35] אשה יראת ה׳ היא תתהלל, שתתהלל הוא מלשון[36] בהילו נרו (וכמבואר גם בלקו״ת[37] בפירוש השם בית הלל, שהוא מלשון בהילו נרו), וזהו ג״כ ענין ההילול בחכמה, היינו האור דחכמה, דחכמה ענינה הוא מים[38], אבל יש בה גם ענין האור, וזהו מ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו, היינו דמצד חכמה לבד לא יבוא להאור דחכמה, אלא דוקא ע״י השכל וידוע אותי, דפירוש השכל הוא פועל יוצא, לפעול שישכיל (צו מאַכן פאַרשטיין), דע״י שפועל בזולתו שישכיל, נמשך ההילול והגילוי בחכמה.

וזהו[39] מ״ש חכמות בחוץ תרונה, חכמות תרין משמע[40], שהם הב׳ מדריגות שבתורה (כמבואר בארוכה בתורת חיים בתחילתו[41]), שיש דרגא בתורה כמו שהיא מצד עצמה, שהיא חכמתו של הקב״ה, וישנו הענין בתורה שיש לזה שייכות גם לעולמות, שע״ז אמרו רז״ל[42] אסתכל באורייתא וברא עלמא, וכמ״ש[43] ואהי׳ אצלו אמון, ומפרש במדרש[44] אל תקרי אמון אלא אומן, שהתורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב״ה, דהו״ע הדיפתראות ופנקסאות, דע״י העיון בהם נברא העולם. וזהו מ״ש[45] בראשית ותירגם[46] בחוכמתא, שזהו בחי׳ התורה כמו שהיא שייכת לעולם, ואח״כ ישנו הפירוש דבראשית ב׳ ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית[47], שזהו בחי׳ התורה שלמעלה מעולם, שבשבילו נברא העולם. וזהו חכמות בחוץ תרונה, דחכמות תרין, חכמה עילאה וחכמה תתאה, דבכללות הוא הב׳ ענינים דתורה ועולם, דחכמה תתאה הוא מה שעל ידה נתהוה העולם, וחכמה עילאה הו״ע התורה שלמעלה מעולם, ומזה בא ג״כ פירוש הב׳, שבתורה עצמה ישנם הב׳ דרגות, שזהו מה שהתורה היא למעלה מעולמות, והבחינה דתורה שהוא כלי אומנתו של הקב״ה שזהו כמו שכבר נמשך למטה. וכמו שבכללות השתלשלות העולמות, הנה הכל הוא בדרך ירידה, וענין העלי׳ הוא דוקא ע״י הירידה למטה בעשי׳, עד״ז הוא גם בתורה עצמה, דהעילוי הנעשה בהתורה אין זה כמו שהיא מצד עצמה למעלה מעולם ובעולמות עליונים, אלא דוקא ע״י ירידתה בבי״ע. וכמאחז״ל[48] על הפסוק[49] עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, שהעשרה מאמרות מכוונים כנגד עשרת הדברות, דדוקא כמו שהתורה יורדת בהעשרה מאמרות היינו בבי״ע, עי״ז נעשה בה העילוי. וזהו חכמות בחוץ תרונה, דדוקא עי״ז שהיא בחוץ, בא העלי׳, ולא ע״י שנשאר חכם בחכמתו לבד.

ויובן זה עד״מ כמו שהוא באדם למטה, דהרי בצלם אלקים עשה את האדם[50], ונקרא אדם על שם אדמה לעליון[51], דלכן הנה מבשרי אחזה אלקה[52], דרואים בזה עד״מ באדם למטה[53], דבכדי שיוכל להשפיע שכל לזולתו ובפרט לזולת קטן ביותר, צריך להיות חכם בעצם, שמכיון שהוא חכם בעצם, והיינו שהשכל הוא שלו, עד שמיוחד בו ביחוד נפלא ועצום שאין יחוד כמוהו, הרי הוא שולט על השכל, ויכול להשפיע את השכל ולהסבירו עד גם למקבל קטן ביותר, משא״כ מי שאינו יכול להשפיע לזולתו, הרי זה הוראה שגם בעצמו אין השכל מיוחד עמו, ואינו שולט ע״ז, וכמ״ש גבי שלמה וידבר שלשת אלפים משל[54], דדוקא שלמה שהי׳ חכם מכל אדם[55], הנה מצד העילוי שלו הי׳ יכול להשפיע את השכל ולהורידו עד לשלשת אלפים משל, עד שגם בעל שכל קטן ביותר יוכל להבינו, וכמבואר בהמשך מים רבים מאדמו״ר מהר״ש[56]. אבל מ״מ הרי כיון ששניהם הם ממין המדבר, ובמדבר גופא הוא משפיע את השכל שלו, וכידוע[57] בענין השפעת השכל, דאין הפירוש שהמשפיע מחדש שכל בהמקבל, אלא שיש כבר שכל אצל המקבל, והמשפיע האמיתי מגלה ומביא שכלו של המקבל מהכח אל הפועל, ומפתח את שכלו, עד אשר בארבעים שנין קאים אדעתי׳ דרבי׳[58], דמכל זה מובן דהשפעת השכל הוא בערך.

אמנם ישנו ענין עמוק יותר, והוא מה שאין חכם כבעל הנסיון[59], דהבחינה על אמיתיות החכמה הוא, אם יכול להביא את חכמתו במעשה[60], שמעשה לגבי חכמה הרי זה באין ערוך לגמרי, וכמבואר בשער היחוד והאמונה[61]. והגם שמבואר שם שהריחוק הוא רק בה׳ דרגות, אבל מ״מ מובן דהמכוון הוא שהם באין ערוך לגמרי, וכמובן מערך החכמה העליונה לגבי עשי׳ הגשמית. וזהו ג״כ מ״ש אל יתהלל חכם בחכמתו, היינו אם חכמתו היא רק לעצמו, ודוקא ע״י השכל וידוע אותי שהו״ע הירידה בבי״ע, ובבי״ע גופא העיקר הוא שיומשך בעשי׳, שהוא באין ערוך לגמרי, וכמ״ש[62] אף עשיתיו דאף הפסיק הענין, וההפסק הוא אפילו לגבי עולם היצירה, שהוא עולם הדיבור, ועאכו״כ לגבי בראתיו, דקאי על עולם הבריאה, דוקא בזאת יתהלל המתהלל. ובדוגמת שכל האדם דדוקא ע״י הירידה בעשי׳ עי״ז הוא העלי׳ למעלה יותר כנ״ל, וכמ״ש אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע[63] על מ״ש בתניא[64] הואיל ולהם ירידה, דקאי על עולם האצילות, דאע״פ דהוא לבדו הוא ואין זולתו זו היא מדריגת החכמה כמו שמביא בתניא בפרק ל״ה בהגה״ה בשם מורי, מ״מ הרי זה ירידה מאור פניו ית׳, ודוקא ע״י ההמשכה למטה עד לעשי׳ בא לאמיתית העילוי. וזהו מ״ש חכמות בחוץ תרונה, שדוקא עי״ז שהחכמה נמשכת בעשי׳, ובעשי׳ גופא בחוץ, עי״ז תרונה, שזהו הב׳ מדריגות דחכמה עילאה וחכמה תתאה כמו שהם בעולם. ואח״כ יש ב׳ בחינות אלו גם כמו שהם בתורה, דחכמה עילאה שבתורה זהו כמו שהתורה היא למעלה מלהיות לה שייכות לעולמות, וישנם גם המצוות שבתורה שלהם יש שייכות לעולמות, דזהו הירידה בבי״ע שבתורה גופא. וע״ז אומר אל יתהלל חכם בחכמתו, כי אם בזאת יתהלל גו׳ השכל וידוע אותי, דדוקא ע״י הַשְׂכֵּל, היינו שנמשך בבי״ע ואינו נשאר באצילות, דהיינו בחכמתו כמו שהיא מצד עצמה, אלא יורדת למטה בשביל התחתון, וכידוע שהידיעה דאצילות זהו בכדי שיוכל להיות דע את אלקי אביך[65], דהיינו כדי שהנבראים ידעו ויכירו אלקות, שעי״ז מגיע לעבדהו בלב שלם⁶⁵באהבת ה׳ ויראת ה׳, עד שבא בקיום המצוות בפועל ממש. וכמו שבכללות ההשתלשלות הרי הכל הוא ירידה מאור פניו ית׳, והעלי׳ מתחלת בעולם הזה התחתון⁶⁴שהוא עולם העשי׳ דוקא, עד״ז הוא בחכמה, שמגעת לתכלית העילוי ע״י המשכתה בחוץ, והַשְׂכֵּל וידוע אותי דוקא. כנ״ל, דאותי הרי זה ע״ד מ״ש בתניא[66] על הפסוק[67] ואתה מחי׳ את כולם, דאתה הו״ע האותיות מא׳ עד ת׳ והה׳ הוא ה׳ מוצאות הפה, והיו״ד דאותי הו״ע היו״ד מאמרות, וע״י ירידה זו מגיעים לאותי כפשוטו, דהיינו התגלות עצמות א״ס דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ.

וזהו מ״ש חכמות בחוץ תתנה, שעי״ז שהחכמות נמשכות בחוץ עי״ז תרונה, דתרונה הו״ע הרינה שהו״ע העונג. וכמבואר בדרושי אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע[68] בענין טעמים נקודות תגין אותיות, דענין האותיות יובן ע״פ ביאור ענין מקור האותיות שהוא אותיות התורה, שמהם נמשך כל ענין האותיות, דהרי אסתכל באורייתא וברא עלמא, דאותיות הוא גילוי וכמ״ש[69] אתא בוקר, היינו שהאותיות מגלים את השכל, ומה שאותיות הם בז״א, זהו משום דבכדי שהשכל יומשך באותיות צריך להתצמצם ע״י המדות, וזהו מה שאותיות הם בז״א. ותגין הם כתרי אותיות שלמעלה מהאותיות עצמם, והם בבינה, דתפארת דאימא נעשה כתר לז״א, דזהו ענין התגין, וכמ״ש בגמרא[70] דכשעלה משה למרום מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות[71], אבל מ״מ יש להם שייכות לאותיות עד שר׳ עקיבא הי׳ דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות⁷⁰, דמזה מובן דלגבי אדם כר׳ עקיבא הרי זה גילוי, שהרי למד מזה הלכות ממש. ולמעלה מזה הו״ע הנקודות שהם בחכמה, שזהו ענין החכמה שהיא רק נקודה לבד, אבל מ״מ הרי כשבאים ביחד עם האותיות, הם מגלים את השכל שבאותיות, וכמו תיבת ״אם״ בציר״י או בחירי״ק הרי משתנה הפירוש אם האל״ף הוא בניקוד חירי״ק או בניקוד ציר״י, שזהו משום שנקודת החכמה היא עיקר ומקור השכל, ומשום זה ע״י הנקודות מתגלה השכל יותר גם מע״י התגין, והטעם הוא משום דהשתלשלות הכתרים הוא זה מזה[72], ולכן התגין באים בריחוק ובאופן מקיף יותר מכמו הנקודות. ולמעלה מכל זה הם הטעמים, שהם בהעלם לגמרי, וכמארז״ל[73] טעמי תורה לא נתגלו, ויתגלו רק לעתיד לבוא בתורתו של משיח, שיהי׳ ישקני מנשיקות פיהו[74], ואז ימלא שחוק פינו[75] (אבל מ״מ הגילוים דימות המשיח ישנם גם בזמן הזה ורק דמונחים בקופסא[76], והוא בדוגמת מי שיש לו אוצר, ויש לו גם המפתח לזה).

וזהו ענין חכמות בחוץ תרונה, דדוקא עי״ז שהחכמות נמשכים בחוץ מגיעים לתרונה, שהוא ענין התענוג והרינה כנ״ל, וזהו מה שכתוב בזהר[77] דרננא הוא ברמשא דוקא, שבמקום הוא ענין החוץ, וזהו השכל וידוע אותי, דדוקא ע״י הירידה למטה מטה, פועלים העלי׳ למקום שהוא למעלה מהגבלות דמעלה ומטה כמבואר במאמרי ההילולא[78], דזהו הגילוי דלעתיד. ומכיון שהכל ניתן במתן תורה, וכהסגנון הידוע[79] שלא יהי׳ עוד פעם מתן תורה (אַז מ״ת וועט נאָכאַמאָל ניט זיין), ובמילא הנה בעת מתן תורה ניתנו התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, ואנכי הוא אנא נפשי כתבית יהבית, דהתורה דקאי על תורה שבכתב שאינו בא בהבנה והשגה, דהרי כל אחד שעולה לתורה מברך ברכת התורה גם אם לא ידע מאי קאמר[80], בא בכתיבה דהיינו במעשה, ולמטה יותר שנמשך בהמצוה אשר כתבתי להורותם, היינו תורה שבע״פ שהו״ע יהבית, שבא בהבנה והשגה, דהרי בתורה שבע״פ אי לא ידע מאי קאמר אסור לברך⁸⁰, ודוקא ע״י ירידה זו דאנא נפשי כתבית יהבית, מגיעים לאנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ. וזהו ג״כ ענין כתיבת ספר תורה, שהכתיבה היא ע״י כח המעשה של האדם, שהוא מדבר, וכותב על קלף ובקולמוס מחי, ובדיו שהוא דומם, והצומח שבזה זהו העפצים שבדיו, שמשתמשים בזה גם לעיבוד העורות, וכשכותב יודע כל הלכות כתיבת ספר תורה שבתורה שבע״פ, דזהו כתבית יהבית, ונותנין הספר תורה בהארון שזהו ענין הושכנתי בתוכם, דעיקר השראת השכינה הי׳ במשכן דוקא, כמבואר במאמרי ההילולא⁷⁸.

וזהו מ״ש וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, שמה שהי׳ וידבר את כל הדברים האלה, הוא בשביל הלאמר, והיינו דדוקא ע״י לאמר, שזהו מה שהאדם קורא ושונה, דקורא היינו בתורה שבכתב, ושונה היינו בתורה שבע״פ, עי״ז הקב״ה קורא ושונה כנגדו, שעי״ז ממשיכים האנכי מי שאנכי שלמעלה לגמרי מהוי׳, שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד[81], שזהו באצילות שהוא עולם האחדות[82], ואלקים לשון רבים הוא בבי״ע שלמטה מאצילות, וכתורת הרב המגיד[83] על דע מה למעלה ממך[84], שכל מה שלמעלה הוא ממך, היינו שתלוי בך, ועוד יותר מזה שהתחתון פועל שלימות למעלה, כמו שפירש הרב המגיד[85] עה״פ[86] עשה לך שתי חצוצרות כסף, חצוצרות הוא שתי חצאי צורות, שהקב״ה וישראל הם ב׳ חצאי צורות המשלימים זה את זה כביכול, היינו שע״י עבודת האדם למטה הרי הוא פועל שלימות למעלה כביכול שתהי׳ צורה שלימה[87]. וזהו ענין שהחכם עיניו בראשו[88], בשכינתא דשריא על רישי׳[89], וזהו ענין מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיעה אף כאן וכו׳[90] דהו״ע ד׳ אותיות של שם הוי׳ כמבואר בכתבי האריז״ל[91]. וזהו מה שפירש רש״י[92] שדברי תורה צריכים להיות בעיניך חדשים, ולא רק כחדשים[93] אלא חדשים ממש, וזה מביא גילוי וירידת בית המקדש השלישי, ונצא מהגלות עם הספר תורה לקבל פני משיח צדקנו בקרוב ממש.

מקורות והערות