בס״ד. ש״פ יתרו, כ״ד שבט, מבה״ח אדר ה׳תשל״ז

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים[1], ופירש רש״י[2] מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף. ומדייק בזה בד״ה זה דשנת תרע״ה שבהמשך תער״ב[3] (הנדפס עתה[4]) [וכן מדייק באוה״ת פרשתנו[5]], דצריך להבין מהו ענין ג׳ ענינים אלו, דלכאורה מ״ש את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים הוא ענין אחד, שהרי מה שעשה למשה ולישראל זהו שהוציאם ממצרים, וממה שמחלקם משמע שהם ב׳ ענינים (ונוסף עליהם ענין ג׳ – קריעת ים סוף, כפרש״י), והרי יש כאן ג׳ ענינים, קריעת ים סוף (וישמע יתרו), ואת כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל גו׳, וכי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים, וצריך להבין מהו ענין ג׳ ענינים אלו. גם צריך להבין (כמו שמדייק באוה״ת שם[6] ובהמאמר דתרע״ה שם) מה מודיע שהוא חותן משה, הרי ידוע כבר מפרשת שמות שהוא חותן משה, ומה נצרך להודיע זאת. ועוד[7], לכאורה אין זה למעלה וכבוד כל כך למשה שהי׳ כהן מדין ולמה הי׳ לו להזכיר זה. דהרי כל ענין פרשה זו הוא במעלתו ושבחו של משה, דבה מסופר על מתן תורה שהוא ענינו של משה, וכמ״ש[8] זכרו תורת משה עבדי, שהתורה נקראת על שמו משום שמסר נפשו עלי׳[9], הרי דענין מתן תורה (תוכן פרשה זו) הוא ענינו (ושבחו) של משה. ועוד שגם פסוקים אלו עצמם דוישמע יתרו גו׳ הם חלק ממתן תורה (שבחו של משה) כמבואר בזהר[10] דמתן תורה הי׳ ע״י הודאת יתרו דוקא, דכשאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול הוי׳ מכל האלקים[11] כדין אסתלק ואתייקר קוב״ה ביקרי׳ עילא ותתא ולבתר יהב אורייתא, הרי דגם מ״ש וישמע יתרו וגו׳ הוא חלק מהענין דמתן תורה, שבחו של משה, וא״כ למה הי׳ לו להזכיר שחותן משה הי׳ כהן מדין שאין זה למעלה וכבוד כל כך למשה. דא׳ הפירושים בכהן מדין הוא כומר לע״ז[12], ובפרט ע״פ פירוש המדרש[13] עה״כ דעתה ידעתי כי גדול הוי׳ מכל האלקים שהי׳ מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה, ולא שעבד אותם בלבד כי אם שהיו אצלו גם בידיעה (ידעתי גו׳ מכל האלקים), שכל זה אינו למעלה וחשיבות למשה, ואעפ״כ מזכירו הכתוב. ומזה מובן שענין זה (שהי׳ יתרו כהן מדין) נוגע להמבואר כאן בכתוב. והנה נוסף על דיוקים הנ״ל שבהכתוב עצמו צריך להבין[14] המובא לעיל מהזהר שהודאת יתרו הי׳ תנאי והכנה והקדמה למתן תורה, דזה תמוה למה בהודאת יתרו דוקא הי׳ מתן תורה, ובלשון אוה״ת[15] הרב רב הוא ממשה וס׳ ריבוא מישראל, שלא הי׳ כדאי ליתן להם תורה עד שהודה יתרו דוקא.

ויובן זה (כמובן בהדרושים[16]) בהקדים מ״ש[17] ורב תבואות בכח שור, שרצונו לומר דאע״פ שתכלית התבואה הוא שיעשה מהם מאכל לאכילת אדם, מ״מ תבואה זו היא בכח שור דוקא. ועד״ז הוא בעבודה, שע״י עבודת נפש האלקית בנפש הבהמית הנה נעשה תוספות אור וחיות וכח ב(עבודת) נפש האלקית כמו שהיא מצד עצמה (בלא התלבשות בנפש הבהמית), בחי׳ אדם, על שם אדמה לעליון[18]. וזהו[19] מ״ש[20] ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, שע״י הקדמת העבודה דבכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע[21], עבודת נפש האלקית עם נפש הבהמית, הנה באים להעבודה דבכל מאדך, למעלה מכל מדידה והגבלה, גם מהגבלת נפש האלקית. וזהו יתרון האור הנעשה בנפש האלקית ע״י נפש הבהמית, דרב תבואות בכח שור (דוקא).

והנה ע״ד שנת״ל ביתרון האור בענין פרטי (בבירור נפש הבהמית ע״י נפש האלקית), הנה עד״ז, וביתר שאת ויתר עוז, הוא בענינים כלליים, שיתרון האור נעשה ע״י בירור החושך דוקא. וזהו מה שמתן תורה הי׳ ע״י הקדמת הודאת יתרו דוקא (כנ״ל בהזהר), דמתן תורה הי׳ ענין הכי כללי, שאז ניתנה התורה בתכלית שלימותה, וכפתגם הידוע[22] שעוד הפעם לא יהי׳ מתן תורה, כיון שכבר ניתנה כל התורה כולה במתן תורה בפעם הראשונה, ועוד, שבעת מתן תורה בטלו המדידות והגבלות דמעלה ומטה, וכמ״ש וירד הוי׳ על הר סיני גו׳[23] ואל משה אמר עלה אל ה׳ גו׳[24], שהי׳ חיבור העליונים עם התחתונים[25], הרי שמתן תורה הי׳ ענין הכי כללי. וכיון שיתרון האור נעשה מתוך החושך דוקא, כנ״ל, מובן שבענין הכי כללי (שיתרון האור גדול יותר) הנה גם החושך המתברר צ״ל גדול יותר, שעי״ז הוא גודל יתרון האור. דבשביל יתרון אור פרטי די בבירור נפש הבהמית, שהוא בירור קליפת נוגה, משא״כ בכדי לפעול יתרון אור כללי צריך להיות הביטול דג׳ קליפות הטמאות. וזהו מה שההודאה היתה צריכה להיות ע״י יתרו דוקא שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה, שעבודה זרה היא מג׳ קליפות הטמאות לגמרי, ובהם עצמם מתחתית המדריגות שבהם, ועוד שעבד את כל העבודות זרות שבעולם [דכל עבודה זרה יש לה ענינה המיוחד ולכן גם עבודתה היא באופן מיוחד מעבודה זרה אחרת], ולא עוד, אלא שגם הי׳ לו ידיעה בהם (כנ״ל), ולא הי׳ עובד סתם כי אם כהן (כומר לעבודה זרה) שלהם, ולכן ע״י הודאתו דעתה ידעתי כי גדול הוי׳ מכל האלקים, שהוא ביטול ג׳ קליפות הטמאות בתחתית המדריגות, הנה עי״ז נעשה יתרון האור ביתר שאת ויתר עוז, שנמשך הענין דמתן תורה.

והנה כתיב[26] וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, ואיתא בזהר[27] אמאי אמר וראיתי אני והלא כולי עלמא ידעי דא שיש יתרון לחכמה כו׳ ולמה היו צריכים לחכמת שלמה דוקא להכיר זה. ומבואר ע״ז[28] [נוסף על מה שנת״ל שיתרון האור הוא ע״י החושך דוקא, שהוא פירוש א׳ בחידוש כתוב זה] פירוש שני דחידוש הכתוב הוא שהמדובר הוא לא בחושך עצמו כי אם בדבר שבערך האור הוא בבחי׳ חושך, ובערך החכמה הוא בבחי׳ סכלות, וע״ז אומר הכתוב דיתרון האור מן החושך (אף שאינו חושך עצמו) ויתרון החכמה מן הסכלות.

וזהו מה שמבואר בהדרושים[29] דהסכלות קאי על חכמות חיצוניות, והיינו משום שאין הכוונה על סכלות ממש, כי אם על דבר שבערך החכמה היא בבחי׳ סכלות, ולכן מפרשים דקאי על חכמות חיצוניות, שגם הם חכמות נעלות, אבל אעפ״כ לגבי חכמה דקדושה הם בבחי׳ סכלות (כמבואר בהמאמרים שם). וזהו מ״ש[30] ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, שמפליאים חכמת שלמה לגבי חכמת בני קדם (חכמות חיצוניות), שמזה מובן דגם בחכמת בני קדם ישנו עילוי והפלאה עד שמודדים ומעריכים גודל הפלאת חכמת שלמה עי״ז שמשוים אותה לגבי חכמת כל בני קדם וחכמת מצרים, ואילו לא הי׳ בהם עילוי לא הי׳ שייך להעריך על ידם חכמת שלמה, אלא דגם בהם עילוי, אלא שמ״מ לגבי חכמת שלמה לסכלות יחשבו.

וביאור הענין (החידוש, שיש יתרון לחכמה קדושה על החכמה דלעו״ז) הוא[31], דהגם שבחכמה דלעו״ז (חכמות חיצוניות) ישנו ריבוי אור ביותר, מצד האורות מרובים דהג׳ ראשונות (כתר חכמה בינה) דתהו שבהם, שהם בבחינה נעלית ביותר, מ״מ לגבי חכמה קדושה הם בבחי׳ סכלות. דהנה, גודל העילוי שבהג׳ ראשונות דתהו מובן מעילויים לגבי הז׳ תחתונות (דתהו), ועילוי זה מובן מעילוי הג׳ ראשונות לגבי המדות דקדושה כמו שהוא בעולם התיקון שהוא בבחי׳ אורות מועטים וכלים מרובים[32], שעילוי המוחין הוא באין ערוך לגבי המדות עד ש(מצד ריחוק הערך) צ״ל כמה ענינים ביניהם, כמבואר בכמה מקומות[33], ומזה מובן בהמוחין ומדות דלעו״ז [דאת זה לעומת זה עשה האלקים[34]] שגודל העילוי שבהג׳ ראשונות דתהו לגבי הז׳ תחתונות, הוא עילוי באין ערוך. וזהו ג״כ מה שנתבאר לעיל בארוכה[35] מד״ה אל תצר את מואב לכ״ק אדמו״ר האמצעי[36], שלאחר גודל ההפלאה שבהעבודה דעכשיו, ובפרט בזמן הגלות, אעפ״כ הנה ע״י העבודה עתה אפשר להיות הבירור באורות דמדות דתהו (ז׳ תחתונות) בלבד, והאורות כתר חכמה בינה יבואו בירושה רק לעתיד לבוא[37], וכמ״ש[38] ואם ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך (שקאי על הג׳ אומות שכנגד כתר חכמה בינה[39]), שבזה רואים גודל ריחוק הערך שבין הז׳ תחתונות להג׳ ראשונות דתהו.

וע״ז אמר שלמה וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, דאע״פ שבעולם התהו האורות מרובים, מ״מ לגבי עולם התיקון, אף שבתיקון האורות מועטים והכלים מרובים, מ״מ הנה לא רק שהאורות דמדות דתיקון הם למעלה מהאורות דתהו [דזהו ענין יתרון האור מן החושך], אלא שגם הג׳ ראשונות דתיקון הם למעלה מהג׳ ראשונות דתהו, וזהו יתרון החכמה מן הסכלות.

והנה ע״י בירור הניצוצות דתהו (שבלעו״ז) נתגלה אח״כ שרש האמיתי דעולם התיקון, דשרש זה הוא למעלה גם מעולם התהו. וכידוע המשל[40] משפופרת שפי׳ קצרה, תן בה שתי אבנים זו תחת זו הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה כו׳. ועד״ז[41], הנה אף כי אח עשו ליעקב[42], מ״מ (מצד שרשו האמיתי) ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי⁴², וכמ״ש[43] יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה (והתגלות שרש התיקון שקדם אל התהו הוא ע״י בירור הניצוצין דתהו, שזהו כפירוש הא׳ (הנ״ל) ביתרון האור מתוך החושך, שע״י בירור החושך נעשה יתרון האור, אלא שיתרון זה הוא בשרש האור (והחכמה) לגבי החושך (הסכלות) כפירוש הב׳ – האורות מרובים דתהו).

וזהו[44] מ״ש וישמע יתרו גו׳ ואיתא בזהר שהודאת יתרו היתה הכנה למתן תורה, וטעם הדבר הוא, משום שיתרון האור הוא ע״י בירור החושך דוקא, ולכן גם יתרון האור דמתן תורה הי׳ צריך להיות ע״י הודאת יתרו דוקא. וזהו ג״כ מה שמזכיר כהן מדין, כי דוקא בבירור (ביטול) חושך גדול ביותר (כומר לעבודה זרה) נעשה יתרון אור כגודל העילוי שבמתן תורה. וזהו ג״כ ענין מדין, דמדין הוא לשון מדון ומריבה[45], שקאי על לעו״ז שענינו פירוד, היפך מענין התורה שניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר[46] דרכי׳ דרכי נועם וכל נתיבותי׳ שלום[47], וע״י הודאתו וביטול ענין המדון וכו׳ נעשה יתרון האור (הענין דמתן תורה). וזהו ג״כ מה שאומר חותן משה, שע״י הודאתו (וביטול החושך) הי׳ אח״כ מתן תורה, שזהו ענין חותן משה. וכמו שמבאר בהמאמר דתרע״ה[48] דחותן הוא מלשון מפעיל, והיינו שחיתן את משה, ומשה קאי על ענין התורה, דזהו ענינו של משה (כנ״ל), זכרו תורת משה עבדי, שהתורה נקראת על שמו, ומ״ש חותן משה הוא כמאמר[49] ביום חתונתו זה מתן תורה, והיינו דחותן משה הו״ע מתן תורה.

ופירוש ג׳ הענינים[50] (דקריעת ים סוף, אשר עשה אלקים וגו׳, כי הוציא ה׳ וגו׳) הוא, דקריעת ים סוף הו״ע גילוי עתיקא, דבעת קריעת ים סוף הי׳ גילוי בחי׳ עתיק, כמאמר[51] בעתיקא תליא, שהוא גילוי אורות עצמיים, ואת כל אשר עשה אלקים קאי על בחי׳ הכלים, דאלקים הוא שרש מדת הגבורה והדין והצמצום, וכמו שנת״ל[52] פירוש הבעש״ט[53] והרב המגיד נ״ע[54] במ״ש[55] ויאמר אלקים יהי אור, דאלקים קאי על מדת הדין והגבורה והצמצום, והיינו הצמצום והרשימו, שרש הכלים, עד שמזה נמשך למטה גלות מצרים, והוי׳ קאי על האור שעל ידו הוא היציאה ממצרים [ובפרטיות, הנה מבואר בהמאמר דתרע״ה[56] שפרטי ג׳ הענינים דקריעת ים סוף, אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וכי הוציא גו׳ ממצרים, הן ד׳ בחינות דאורות וכלים לבושים והיכלות. דקריעת ים סוף דבעתיקא תליא מילתא זהו בחי׳ האור בעצם שלמעלה מבחי׳ הכלים, וזהו וישמע יתרו, שמע גילוי בחי׳ האור העצמי כו׳ (שעי״ז היתה ההודאה שלו כו׳), ואשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו זהו ענין התלבשות אורות בכלים כו׳, ומ״ש כי הוציא הוי׳ את ישראל זהו בחי׳ הלבושים וההיכלות].

וזהו וישמע יתרו⁵⁰, ופירש רש״י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף כו׳, דקריעת ים סוף הו״ע בקיעת וקריעת כל הפרסאות והמסכים וכו׳, ועי״ז הי׳ גילוי עתיק למטה, ויתרו ראה זה בבחי׳ שמיעה עכ״פ (וזה פעל ההודאה שלו). וממשיך בהכתוב[57] אשר עשה אלקים למשה ולישראל דקאי על גלות מצרים, שנמשך ממדת הגבורה והצמצום דשם אלקים, אבל ע״י הגלות והשיעבוד במצרים נזדככו ישראל לקבל את התורה, עד שגם העולם נזדכך שיוכל להיות התלבשות התורה בעולם. ובדוגמא לכור הברזל[58] שמפריד הסיגים וכו׳, הנה עד״ז הי׳ גלות ושיעבוד מצרים שפעל הזדככות ישראל והעולם. כי הוציא הוי׳ את ישראל ממצרים, שע״י שם הוי׳ נעשה היציאה מהמיצרים וגבולים דלעו״ז, וכן מהמיצרים וגבולים דקדושה⁵⁰. ועד״ז הוא בהגאולה פרטית שבכל יום, שהוא בשעת התפילה, כמבואר באגה״ק[59], ומזה באים להגאולה כללית, דכללות ישראל ושכינתא בגלותא[60], דכי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים ע״י משיח צדקינו ובקרוב ממש.