בס״ד. ש״פ בשלח, י״א שבט ה׳תשכ״ד

צדקת פרזונו בישראל[1], ומביא על זה כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל ההילולא[2] מה שאמרו רז״ל[3] אמר ר׳ אושעיא [מלשון ישועה[4]] מאי דכתיב צדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האומות, ופירש״י שאין יכולין לכלותם יחד. והנה עיקר מציאותם של ישראל הוא לימוד התורה וקיום המצוות, ועד שגם עניני הרשות שלהם הם באופן של בכל דרכיך דעהו. ולכן מבאר בעל ההילולא, שהכוונה ב״שאין יכולים לכלותם״ היא (בעיקר) בנוגע לתורה ומצוות (שזהו עיקר מציאותם, כנ״ל). דעי״ז שישראל מפוזרים בכמה מדינות כו׳, גם כאשר במדינה אחת דוחקים ולוחצים את בנ״י ואינם נותנים להם ללמוד ולקיים את המצוות, הנה נוסף על זה אשר בנ״י הנמצאים בשאר המדינות עוסקים הם בתורה ומצוות, הנה ע״י העסק דתורה ומצוות שלהם הם נותנים כח ועוז גם לאלו היושבים בגזירה ר״ל, שלא להתפעל מכל המניעות ועיכובים וללמוד תורה ולקיים מצוות בתוקף דמסירות נפש. ועי״ז הנה לא רק שהגזירות דאומות העולם אין יכולים לכלותם ח״ו, אלא יתירה מזו, שקיום התורה ומצוות שלהם הוא ביתר שאת, ועד שהוא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, באופן דופרצת[5], מכיון שהוא באופן דמסירות נפש שהוא למעלה מהשתלשלות שבאדם. וכידוע שראשית ההשתלשלות (שבאדם) הוא כח השכל, משא״כ הרצון הוא למעלה מהשתלשלות, והרי ענין המסירות נפש הוא מצד תוקף הרצון שלמעלה מהשכל. וזהו גם מה שמסיים בהמאמר², שע״י המסירות נפש על תורה, ״יומשך רב טוב לבית ישראל״, טוב במלאופ״ם הוא (למעלה מטוב בחול״ם, והוא) הטוביות הנבחרת מהטוב[6], בחינה שלמעלה מהשתלשלות [ובזה גופא – בחי׳ רב טוב]. ומכיון שהמסירות נפש היא למעלה מהשתלשלות שבאדם, וזה מגיע גם בבחינה דלמעלה מהשתלשלות שלמעלה, לכן, ע״י המסירות נפש על תורה יומשך רב טוב לבית ישראל, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה, ברוחניות ובגשמיות.

וזהו גם מ״ש צדקת פרזונו בישראל, דלכאורה (לפי פירוש חז״ל צדקה כו׳ שפיזרן כו׳) הוה לי׳ לומר צדקת פזרונו, כי הצדקה שעשה הקב״ה בישראל ע״י שפיזרן כו׳ (פזרונו) הוא הענין דפרזונו, היינו העבודה דמסירות נפש שלמעלה ממדידה והגבלה, שעי״ז נמשך גם מלמעלה בחי׳ רב טוב שלמעלה ממדידה והגבלה, וע״ד מ״ש[7] פרזות תשב ירושלים ופירש״י שלא יהי׳ לה קצב ושיעור. והענין הוא[8], דהנה ידוע שירושלים הוא יראה שלם[9], היינו שלימות היראה, היינו נקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל, בחי׳ אוצר של יראת שמים. ויראה זו היא מצד עצמותו ית׳ דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ[10]. דהנה ידוע[11] שביראה יש כמה מדריגות. יראת העונש, יראת חטא, יראת אלקים, יראת הוי׳. וביראת הוי׳ גופא יש כמה בחינות בהד׳ אותיות דשם הוי׳, עד להיראה שמצד קוצו, בחי׳ קוצו של יו״ד. שכל בחינות אלו יש בהם איזה ציור ומדידה. אמנם נקודת היראת שמים שלמעלה מהשכל היא מצד עצמותו ית׳ דלא אתרמיז בשום קוץ. וגילוי בחינה זו הוא ע״י המנגד דוקא. וכמארז״ל[12] והנצח זו בנין ירושלים, שדוקא כאשר יש מניעות ועיכובים על תורה ומצוות הנה אז מתעורר התוקף דמסירות נפש שלמעלה מהשכל, בחי׳ אוצר של יראת שמים. וזהו מ״ש צדקת פרזונו בישראל (ולא פזרונו), כי הצדקה שעשה הקב״ה בישראל ע״י שפיזרן לבין האומות הוא הענין דפרזונו שלמעלה ממדידה והגבלה, בחי׳ פרזות תשב ירושלים. והיינו, שע״י המניעות ועיכובים כו׳ שבזמן הגלות (פיזרן לבין האומות), עי״ז דוקא מתעורר ומתגלה בחי׳ (ירושלים, היינו) האוצר של יראת שמים שבכל אחד מישראל מצד עצם הנשמה שלמעלה ממדידה והגבלה, ועי״ז נמשך גם מלמעלה מבחי׳ אוצרו הטוב שלמעלה מהשתלשלות, כמ״ש[13] יפתח הוי׳ לך את אוצרו הטוב, שיומשך בחי׳ ורב טוב לבית ישראל.

והענין הוא (כמו שמבאר בהמאמר שם[14]) ע״פ מה שאנו רואים במלך בשר ודם שיש לו אוצרות יקרים שאינו משתמש בהם גם לצורך היותר גדול, ועד שהן כמוסים מעין כל רואה, הנה כאשר ישנה מלחמה הנה אז הוא מבזבז את כל אוצרותיו בכדי לנצח את אויביו ומנגדיו. והדוגמא מזה הוא למעלה, דבחי׳ אוצר העליון הוא בחינה שלמעלה מאור וגילוי (אוצר הכמוס, היינו למעלה מבחי׳ גילוי), ועד״ז הוא גם בנשמה, שבחי׳ האוצר של יראת שמים שבנשמה הוא בחי׳ נקודת היראת שמים שבתעלומות לב שמצד עצם הנשמה שלמעלה מבחי׳ הגילויים. והיינו, דבחי׳ נקודת היראת שמים היא לא רק למעלה מהשכל (ראשית הכחות פנימיים), כי אם, שהיא למעלה גם מכללות בחי׳ הגילויים דנשמה, גם מבחי׳ המקיפים חי׳ ויחידה. דהנה יחידה היא רק בחי׳ שם (וגילוי) בלבד, וכמאמר רז״ל[15] חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי׳ יחידה, שגם בחי׳ יחידה היא רק שם (וגילוי) בלבד ולא עצם הנשמה, וענין נקודת היראת שמים הוא מצד עצם הנשמה. דזהו מה שיראה זו היא מגעת בעצמותו ית׳, וכנ״ל שיראה זו היא מצד עצמותו ית׳ דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, כי מכיון שיראה זו היא מצד עצם הנשמה שלמעלה מהה׳ שמות נפש רוח נשמה חי׳ יחידה, לכן היא מגעת למעלה מהד׳ אותיות דשם הוי׳ ומבחי׳ קוצו של יו״ד, כי אם בעצמותו ית׳. וגילוי בחינה זו הוא בשביל הנצחון, היינו ע״י העבודה דמסירות נפש בפועל שעי״ז דוקא מנצחים את המלחמה. דכמו בענין כיבוש המלחמה בגשמיות הרי ישנם חכמים גדולים השוקדים בהחכמות של טכסיסי המלחמה, וישנם אנשי חיל שאינם יודעים כלל עמקי החכמות של טכסיסי המלחמה כי אם הם עובדים באמונה ובמסירות נפש, ועיקר כיבוש המלחמה הוא ע״י האנשי חיל הלוחמים במסירות נפש שהן המה המנצחים, עד״ז הוא גם במלחמה הרוחנית, שהמנצחים את המלחמה הן המה החיל אשר יראת ה׳ נגע בלבם[16], כמו שמבאר שם באריכות. והנה מה שאומר שנצחון המלחמה הוא ע״י האנשי חיל דוקא, הכוונה בזה היא לא לשלול ח״ו את הפקידים הגבוהים העוסקים בטכסיסי המלחמה, כי אם, שגם עבודתם של הפקידים הגבוהים צריכה להיות (לא מצד השכל, וגם לא מצד בחי׳ הגילויים שלמעלה מהשכל, כי אם) באופן דמסירות נפש, כמו חיילים פשוטים, שעי״ז גם העבודה שלהם היא מצד עצם הנשמה שלמעלה מבחי׳ הגילויים, שאז הנה גם הם נכללים בכלל ״החיל אשר יראת ה׳ נגע בלבם״. ומה שמדייק נגע בלבם הוא לפי שבחי׳ עצם הנשמה שלמעלה מבחי׳ הגילויים היא דוקא בלב ולא במוח. וכמו[17] שבמלכותא דארעא, בכדי לנצח את המלחמה מבזבז המלך אוצרותיו ונותן אותם לאנשי החיל, עד״ז הוא גם במלכותא דרקיעא, שבכדי לנצח את המלחמה פותחים את האוצר העליון שלמעלה מבחי׳ גילוי ונותנים אותם לישראל שעי״ז מתגלה האוצר של יראת שמים שבהם. וכן הוא לאידך גיסא (מלמטה למעלה), שע״י שישראל עומדים במסירות נפש ומעוררים את האוצר של יראת שמים שבהם, הנה עי״ז רוח אייתי רוח, שפותחים עבורם את האוצר שלמעלה, יפתח הוי׳ לך את אוצרו הטוב, וזה מסייע אותם בעבודתם לכבוש את המלחמה, ועד שזה נמשך גם בגשמיות, שנמשך רב טוב לבית ישראל למטה מעשרה טפחים בטוב הנראה והנגלה[18].

מקורות והערות

[1]ס׳ שופטים ה, יא (הפטרת פ׳ בשלח).