בהתוועדות בשלהי חודש תשרי אצל הרבי שליט"א מלך המשיח, כשכבר הגיע הזמן "לקשור את החבילות" שקיבלנו בחודש השביעי ולקחת אותם עמנו הביתה. כשהמטרה היא לפרק שם את החבילות, "פאנאנדערנעמען די פעקלאך", להוציא את הסחורה שקיבלנו

ולהשתמש בה בחיי היום-יום – שמעתי את הסיפור דלקמן מהגה"ח ר' יוסף יצחק וילשאנסקי.

אל הרבי מוהר"ש נכנסו פעם חסידים בבקשה: הם מקשיבים ושומעים בקשב רב את המאמרים שאומר הרבי, ואף מבינים בדרך כלל את הפירוש בהם, אולם חסר להם את קשר העניינים זה לזה – כל עניין לעצמו אמנם מובן, אבל פעמים רבות לא ברור הקשר בין העניינים שהרבי אומר. ביקשו אפוא החסידים שהרבי יואיל לבאר יותר גם את קשר העניינים זה לזה. השיב להם הרבי מוהר"ש במשל: ישנם סוחרים שנוסעים מדי פעם ליריד ללייפציג לקנות סחורה מן הסוחרים הגדולים. הם קונים שם סחורה בזול, וחוזרים למקומם, שם הם מוכרים זאת ביוקר, ומזה מצוי' פרנסתם ב"ה בשפע. אמנם עליהם להשקיע כסף בתחילה כדי לקנות את הסחורה, אך הכסף חוזר ובהרבה יותר, כאשר הם מוכרים זאת לאחר מכן. כמו שכתוב "יש מפזר ונוסף עוד", שעל ידי ההשקעה והפיזור, נוסף עוד ריווח רב (כמובא גם בתורה אור פרשת וישב, שההשקעה בירידת הנשמה בגוף, היא לצורך הריווח הרב שיבוא מזה, על ידי עבודתה בעולם הזה).

הי' פעם שהסוחרים הגיעו ליריד כשהפרוטה אינה מצוי' בכיסם ואין להם במה לקנות את הסחורה. כיוון שהסוחרים הגדולים הכירו אותם משנים קודמות, וידעו כי יהי' להם לשלם כאשר ימכרו את הסחורה, הלכו לקראתם ונתנו להם את הסחורה בהקפה, על מנת שישלמו מאוחר יותר. אחרי שקנו את כל הסחורה, והגיע הזמן לקשור את החבילות, פנו שוב הסוחרים הקטנים לעמיתיהם הסוחרים הגדולים, וביקשו שייתנו להם גם את החבלים לקשור את הסחורה בהקפה. אמרו להם הסוחרים הגדולים: זאת לא. מילא מה שנתקעתם ללא כסף מספיק לרכישת הסחורה, אפשר להבין אתכם. קורה שגם סוחר מוצלח נתקע ללא כסף מזומן בידו. אבל אם אפילו לקשור את הסחורה אין אתם יכולים בעצמכם, אם כן איזה סוחרים אתם?!

והנמשל, אמר הרבי מוהר"ש, נותנים לכם הרי את כל ה"סחורה", את כל העניינים של חסידות. ואם גם רק לקשור אותם אינכם יכולים בכוחות עצמכם, איזה חסידים אתם?!

מרגלא בפומיה של ר' מענדל: ישנם כאלו שאצלם "תורה וגדולה במקום אחד" – יש אצלם "תורה" ויש אצלם "גדולה", אבל הם מסתפקים בזה ומחליפים זאת "במקום ("אנטשטאט", תמורת) "אחד". הם מוותרים על ה"אחד", על ה"נקודה", על ה"עצם", ומסתפקים ב"גילויים" וב"התפשטות".

אבל חסידים יודעים שצריך להיות, "אחד בפה ואחד בלב": שה"אחד" (ה"נקודה", ה"עצם") יחדור בכל מציאותו, הן בחיצוניות – בפה, והן בפנימיות – בלב.

וכפי שמספרים חסידים אודות יהודי פשוט מחסידי רבינו הזקן, שבקושי הבין את פירוש המילים הפשוט בתפילה, ובכל זאת הי' מתפלל באריכות גדולה, וראו עליו שהוא מתפלל באמת. שאלו אותו, איך יש לך עם מה להתפלל, כאשר אפילו את פירוש המילים הפשוט בקושי אתה יודע. ענה החסיד ואמר להם, שמעתי מרבינו הזקן "תורה": "שמור וזכור בדיבור אחד" – בכל דיבור ודיבור צריך לשמור ולזכור היטב היטב את ה"אחד".

"ומי כעמך כישראל גוי אחד – בארץ": תפקידו של עם ישראל, ושל כל אחד ואחד הוא, להחדיר את ה"אחד" בתוך הארץ, בתוך הארציות והחומריות.

וגם כשמדובר אודות חיי המשפחה, אומרת התורה "(ודבק באשתו) והיו לבשר – אחד", להכניס את ה"אחד" גם לתוך חיי הבשר (ולא שה"אחד" "ייבלע" וייעלם בתוך הבשר, אלא להיפך) שגם הבשר יהי' אכן חדור ב"אחד".

"תורה וגדולה" יש אולי גם במקומות אחרים (אם כי מובן איזו מין "תורה וגדולה" היא זו, כאשר היא באה "במקום (תמורת) אחד"), אבל "אחד" – "נקודה", "עצם" – יש רק כאן. רק בליובאוויטש שבליובאוויטש, רק ב"בית משיח". ומכאן מוטלת עלינו השליחות והתפקיד "לקשור את החבילות" ואחר כך לפרק אותם ולהביא אותם, להביא את כל האור החיות והשמחה הנובעת מן ה"אחד", בכל מקום ובכל פינה, שה"אחד" יאיר גם בתוך תוכה של הארץ הלזו החומרית והגשמית.

בראשית שנת ה'תשמ"א, כשעמדתי לחזור לארץ-הקודש, אחרי שהות של שנה תמימה ב-770 במסגרת ה"קבוצה" – מצב-הרוח שלי, ככל חבריי, הי' ירוד במיוחד. מי שלא זכה להיות ב"קבוצה", אולי לא יבין זאת, אבל מי שהי', יודע גם יודע שלוקח די-הרבה זמן עד שמתחילים לקלוט מה באמת קורה ב-770, למה כה חשוב להיות ב-770, ועד שה"שטעל" של כל "תמים" בתומכי-תמימים משתנה לגמרי מן הקצה אל הקצה, בלי שום גוזמא כלל וכלל, אחרי שהות ממושכת ב-770.

והמדובר הוא גם ובמיוחד במי שהשקיע גם קודם בואו ל-770 את כל הזמן, המרץ והמאמץ ללמוד הרבה נגלה וחסידות בעיון, ולהתנהג כפי שנדרש מ"תמים" במלוא מובן המילה. כולל ובמיוחד בהתקשרות באילנא דחיי, לקיים את כל ההוראות והתקנות של הרבי מלך המשיח. ללמוד היטב את המאמרים והשיחות, לכתוב לרבי, לדווח על מצבו בתדירות, לספר את הבעיות ובמיוחד הדברים שאינם כראוי, לחשוב על הרבי הרבה וכו' וכו'. – ואף-על-פי-כן ההבדל בין מעמדו ומצבו לפני ה"קבוצה" לאחריה, הוא מן הקצה אל הקצה ממש. ושוב, בלי שום גוזמא.

אבל עד שמתחילים לקלוט זאת ולהיכנס לעניינים, פתאום מגיע הזמן שצריכים לעזוב את כל זה ולחזור לארץ-הקודש, רחוק מ"בית חיינו" – ריחוק בגשמיות, שבדרך כלל עלול להשפיע גם על הריחוק ברוחניות.

למרות כל ההסברים והביאורים הנכונים והאמיתיים שהמרחק הגשמי אינו תופס מקום כלל וכלל – הרי בפועל, כאשר לא רואים ולא מרגישים ולא "נושמים רבי" בפשטות, כמו ב-770, דרושים כוחות רבים, חזקים ונעלמים, כדי שכל ה'הרגשים' הפנימיים והרוחניים יישארו בכל תוקפם ובכל עוצמתם בקרבנו.

אני נזכר באפיזודה מעניינת שהמחישה לי באותם ימים את המעבר וההבדל שבין "לחיות עם הרבי" ב-770 ל"לחיות עם הרבי" בארץ-הקודש: בשבת הראשונה לשהותי בארץ-הקודש לאחר שובי מ-770, הייתי צריך, כמובן, לשהות בבית הוריי בבני-ברק, שכן הוריי לא התראו איתי שנה שלימה והתגעגעו לשובי.

במושגים המצומצמים של אז, לא ניסינו אפילו לחלום על אפשרות להתקשר לארצות-הברית כדי לשמוע מה קורה ב-770. אבל ידענו שישנם כאלו שיודעים. ובפרט מקרב השלוחים שנשלחו לארץ-הקודש על-ידי הרבי בשנת תשל"ו ואילך, שבמידה מסוימת החדירו בארץ-הקודש את המושג "לחיות עם הרבי", וניסינו בדרך כלל להגיע אליהם ולשמוע משהו מבית-חיינו.

אחרי אותה שבת בבני-ברק, אותה עברנו כמעט בדיכאון – ממש "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", מ-770 היישר לבני-ברק. כשסוף-סוף הגעתי, כל עוד נפשי בי, ביום ראשון בבוקר לישיבת תומכי-תמימים בכפר-חב"ד, שם הי' אפשר קצת יותר להרגיש בבית, שאלתי בהתרגשות את הבחור הראשון שפגשתי: הי' פארבריינגען בשבת? (אז לא הי' הרבי שליט"א מתוועד בכל שבת, ורציתי לדעת אם הרבי התוועד בשבת זו)

והלה אינו מבין בכלל מה ההתרגשות ומה 'בוער' לי כל-כך לדעת האם הייתה התוועדות בשבת. והוא משיב בפשטות גמורה: בוודאי. שתי פארבריינגען'ס היו – הרב מאיר גרוזמן התוועד באידיש, והרב משה נפרסטק התוועד בעברית…

ולך תסביר לו שריחוק המקום אינו תופס מקום כלל וכלל, ואפשר וצריך "לחיות עם הרבי" בארץ-הקודש בדיוק כמו ב-770.

בכל אופן, "יודע צדיק נפש בהמתו", והרבי שליט"א מרגיש גם מה שעובר עלינו, אלו "דמתקריא חסידים", ששם חסיד נקרא עליהם, ויודע מה מעיק ומציק לחסידיו. ואכן באותה שבת – שבת פרשת לך-לך, ח' מרחשון – התוועד הרבי והאריך בדבריו על העניין של "ויעקב הלך לדרכו" (ראה שיחות-קודש ה'תשמ"א ח"א ע' 376 ואילך).

הרבי התעכב אז על הפסוק האחרון שאומרים בהפטרה של שמיני-עצרת בחו"ל, אחרי התיאור המופלא שם אודות שמחת חנוכת בית המקדש הראשון. כאשר השמחה הרקיעה שחקים, הקריבו ריבוי קורבנות, ולא הי' מקום על המזבח, והי' צורך לקדש את החצר. עד כדי כך הייתה השמחה עד שאכלו ושתו ביום הכיפורים וכו'. ולבסוף מסיימת ההפטרה "ביום השמיני שילח את העם, ויברכו את המלך, וילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו". והרבי תמה ושאל, כאשר כל מילה זועקת כאילו מתוכנו פנימה ומרעידה כל פינה בנפשנו: מה קורה כאן?! מדוע הם "שמחים וטובי לב"? על מה ולמה השמחה?

כשחושבים ולו לרגע "פון וואנעט גייט מען, און וואו גייט מען" (מנין הולכים ולאן הולכים), הרעיש הרבי בקולו החוצב להבות אש, "מ'גייט אוועק פון מלך, מ'גייט אוועק פון בית-המקדש (עוזבים את המלך, עוזבים את בית-המקדש). עוזבים את כל הקדושה הנפלאה, האהבה והאחדות, השמחה וההתלהבות שהיו בבית המקדש. "און וואו גייט מען" (ולאן הולכים) – לאוהליהם, הביתה. להתעסק עם כל העובדין דחול, עם השור הפרה והחמור, עם הכסף והכבוד, עם כל הלכלוך של העולם-הזה הגשמי והחומרי. מדוע הם 'שמחים וטובי לב'?! מה יש כאן לשמוח?

[את השאלה הבנו והרגשנו היטב היטב, בכל רמ"ח האברים ושס"ה הגידים, הרבה יותר ממה שהרגשנו וקיבלנו וקלטנו את התירוץ, למרות שהוא אמת לאמיתו].

ואנחנו כולנו – תלמידי ה"קבוצה" החוזרת לארץ-הקודש, יחד עם האורחים שהגיעו לתשרי, ואולי עוד יהודים נוספים – לא זקוקים לשום הסברים ולשום הוכחות שהרבי מרגיש אותך היטב היטב, הרבה יותר אפילו ממה שאתה מרגיש את עצמך. הוא חופר עמוק אצלך בנפש, עוזר לך למצוא את היסודות החתרניים שעלולים ח"ו להחריב את הכל – את הדיכאון, הייאוש, העצבות והמרירות שהצטברו בך וניסו להביא אותך למצב של "אסקופה הנדרסת" שאין בה אף שביב של חיות, ולכן היא מסוגלת להידרדר מטה מטה, בלי שום רצון להתרומם ולעשות את מה שצריך. הרבי יורד אליך באהבה רבה ועצומה לעמקי הייאוש והדיכאון. לוקח אותך ביד איתנה, מעניק לך כוחות אין-סופיים, ועוזר לך להרים את הראש, לקבל טיפת חיות ולנסות לעשות את מה שמוטל עליך כפי שמצפים ממך.

והרבי מבאר: "מ'גייט ניט אוועק פון מלך, מ'גייט ניט אוועק פון בית-המקדש" (לא עוזבים את המלך, לא עוזבים את בית-המקדש)! (שם עמוד 379. תרגום חפשי מהנחה פרטית בלתי-מוגה): "אילו היהודים היו יוצאים מירושלים והולכים לטייל – אכן לא הייתה סיבה שילכו "שמחים וטובי לב" … אך כאשר היהודים יוצאים מירושלים ומבית-המקדש לבתיהם, בכוונה למלאות את השליחות האלוקית לעשות מהדברים הגשמיים "דירה לו ית' בתחתונים", משכן ומקדש לה' … "ושכנתי בתוכם" לשון רבים – הרי זה יותר נעלה מה"ושכנתי בתוכם" לשון יחיד בבית-המקדש כפשוטו, שכן כאן פועל היהודי חידוש, "כיתרון האור מן החושך", שגם דבריו הגשמיים יהיו משכן ומקדש להקב"ה".

ואם הדברים עדיין לא הובנו ונקלטו, המשיך הרבי ומיקד את הדברים יותר עד שממש כיוון אותם אלינו (שם עמ' 382):

"ההוראה מהאמור לעיל: בבואנו מחודש תשרי עם כל ה'גילויים' שקשורים בו, אפשר לחשוב שכאשר החודש הסתיים וחוזרים הביתה ומתחילה העבודה של "ויעקב הלך לדרכו" – זוהי ירידה גדולה מהמעמד ומצב שהי' בחודש תשרי, ובמילא אין סיבה להיות בשמחה.

"אומרים לו, שאין זו ירידה, אלא אדרבה – כעת מתחילה העבודה של לעשות להקב"ה דירה בתחתונים, שכל יהודי במקומו יעשה מדבריו הגשמיים משכן ומקדש להקב"ה, שעל זה נאמר "ושכנתי בתוכם". ועל-ידי-זה – על היהודי לדעת – הוא עושה מחלקו בעולם קדושה, עד לקדושה נעלית יותר מהקדושה שהייתה בחודש תשרי, כיון שכאן מתווספת המעלה של "יתרון האור מן החושך".

"ולכן עליו להיות בשמחה – "בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים", ועד שעליו להיות בשמחה מעצם העניין שהוא זה שממלא את שליחותו של הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים … ומשום כך, כאשר יוצאים מחודש תשרי ש"מרובה במועדות", עד שיוצאים מ"עניני הרגל" שמסתיימים בז' מרחשוון, ונכנסים ל"ימי המעשה" במשך כל השנה, ההתעסקות בעובדין דחול, אזי לא רק שאל לו להמעיט מהשמחה בה הי' שרוי בחודש תשרי, ב"זמן שמחתנו" ובשמיני-עצרת ושמחת-תורה … – אלא יתירה מזו: כיון שכעת מתחילה העבודה של הפיכת עניני החול ל"דירה" לו יתברך, יש להוסיף יותר בשמחה, מצד זה שזכה להיות שליח של הקב"ה לעשות עבורו "דירה" בתחתונים, בדוגמת "וילכו לאוהליהם" (שהסתיים בז' מרחשוון) שהי' באופן של "שמחים וטובי לב"."

כולנו הרגשנו אז היטב היטב כיצד אין זו רק שיחה נוספת בהתוועדות, אחת מיני רבות, אלא זוהי ממש "יחידות" אלינו. הרבי מושיט לנו יד חזקה וחמה, באהבה עצומה ובלתי מוגבלת כלל וכלל, לאותה דיוטא תחתונה לשם נפלנו. נותן לנו כוחות אין-סופיים ועוזר לנו להרים קמעא את הראש ולבצע את המשימה, השליחות והתפקיד שקיבלנו – לצאת לעולם ולעשות דווקא בו, ב"תחתון שאין תחתון למטה הימנו", את ה"דירה לו יתברך", בה ישכון ויתגלה בכל עצמותו ממש. בה יתגלה שהמלך האמיתי ובית-המקדש האמיתי ("שנסע מקדש וישב שם"), צריכים להגיע ולחדור גם ודווקא בעניינים התחתונים ביותר שלנו.

שלושים ואחת שנים חלפו מאז. ניסינו, ואנו מנסים ללא הרף, וכל אחד יודע הרי את מצבו-שלו לאמיתתו, "לחיות" עם אותו מסר כל הזמן. "לחיות עם הרבי" גם בריחוק מקום גשמי. "לנשום רבי" גם בהיותנו במקום אחר ובתנאים שונים. "להרגיש רבי" גם בתוך ההגבלות והאילוצים של כל מיני מצבים שונים ומשונים. להתבטל לרבי ולהתאחד עם הרבי לגמרי.

כפי שמתבטא הרה"ח ר' ראובן דונין בסגנונו המיוחד: רציתי, פשוט ככה, להיכנס מתחת לנעל של הרבי, ושכל הראובן הזה ייגמר שם לגמרי, שלא יישאר ממנו שום דבר, שיישאר רק

הרבי בלי כל מה שמעלים ומסתיר על זה כל הזמן…

ולדעת שלמרות שזה קשה הרבה יותר, ומי יודע אם אכן עושים משהו בכיוון, הרי דווקא זה מה שהרבי רוצה ודווקא בזה 'לוקחים' את הרבי, את העצם שלו, למרות שאת ה'גילויים' אין אנו מרגישים כראוי.

השתדלנו, ואנו משתדלים, לנסוע לפחות פעם בשנה ל"בית משיח" – לראות את הרבי. לשמוע את הרבי. להרגיש רבי. 'לנשום' רבי. 'לחיות' רבי, ולקחת זאת שוב לאחר-מכן הביתה, "לאוהליכם", כדי להביא את הרבי גם לשם ולהחדיר אותו בכל מקום ובכל פינה.

ולפתע הגיע זמן שגם ב-770, בבית חיינו, בית משיח, מספרים לנו אותם סיפורים על 'עצם' שלמעלה מכל ה'גילויים'. לפתע, גם בבית חיינו לא רואים ולא שומעים, לא מבינים מה קורה ולא מרגישים מה שצריך להרגיש, ושוב זקוקים לאותם הסברים על ה'עצם' שלמעלה מכל ה'גילויים'.

אותם שני קצוות הפכיים שמילאו את ליבנו בראשית שנת ה'תשמ"א, ממלאים את לב מי שזכה והי' כאן בחודש תשרי, כמו את מי שנמצא כאן גם במשך השנה.

לפחות שלוש פעמים בכל יום, לפני ובסיום כל תפילה, פורצת השירה האדירה של "יחי אדוננו" בחיות מחודשת, כאשר הכסא, הסטענדר, השטיח, ואף שתי המנורות הדולקות מעל מקום קדשו של הרבי מלך המשיח שליט"א עומדים כולם על מכונם, וכל קהל האלפים עומד סביב ומחכה. אין דבר יותר טבעי מזה שהדלת תיפתח והרבי ייכנס, כך בפשטות, יגע בפרוכת כרגיל, יעלה למקומו וישתתף עמנו בתפילה באופן שכולנו נראה זאת בעיני בשר ונרגיש זאת. זהו הדבר הכי טבעי, הכי מובן, הכי צפוי והכי בטוח שעומד לקרות בכל רגע. והעובדה שהדבר לא מתרחש בצורה שעינינו הבשריות תראינה זאת בפשטות – היא הפלא הכי גדול, הדבר הכי בלתי-צפוי, הכי בלתי-טבעי ובלתי-מובן.

את הלב ואת המוח ממלאים כאב וזעקה בלתי פוסקים: מה קורה כאן, עד מתי?! אי-אפשר. לא ייתכן להמשיך כך!

אך יחד עם הכאב והזעקה הפנימיים העולים ממעמקי הלב – עולה השירה והשמחה בקול אדיר: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו". אשרינו שזכינו להיות חסידים של הרבי שליט"א מלך המשיח.

וככל שתגדל יותר עוצמת הכאב והזעקה, כן תגדל יותר השירה והשמחה. שכן, הרבי נמצא כאן – גם אם עדיין לא זכינו לראות זאת. הרבי מתפלל איתנו. הרבי מתוועד איתנו. הרבי רוקד עמנו בשמיני-עצרת ובשמחת-תורה. הרבי מעודד ללא הרף את ה"שיר חדש" – את המנגינה שלא רק שאינה פוסקת, אלא שאין לה הפסק ולא יכול להיות לה שום הפסק כלל וכלל: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

ומתוך עוצמת השמחה והריקוד – יחד עם ההרגשה הנפלאה, שכמעט ואפשר לממש אותה בידיים, שהרבי נמצא כאן ממש. מתפלל איתנו, מתוועד עימנו ומניף ידו הקדושה לעודדנו – עולה ובוקעת הזעקה האדירה: אז מדוע לא רואים?! מה קורה כאן, הרי הובטח לנו על-ידי מי שרק הוא יכול להבטיח, מי שאנו מאמינים במאה אחוז שאף מילה שלו אינה חוזרת ריקם, שזהו זמן הגאולה ומזמן כבר "כלו כל הקיצין" "ואין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו"?!

ושתי ההרגשות ההפכיות הללו, הסותרות והנוגדות בתכלית זו את זו, באופן שאין שום דבר משותף לכאורה ביניהם – דווקא הן משלימות זו את זו ומשתלבות יחד במנגינה האחת והיחידה שהולכת וגוברת ומתעצמת יותר ויותר, ממלאת את הכל ופורצת ובוקעת מן הכל, ועד שאין פינה אחת ויחידה שנשארת פנויה ממנה, עד שגם "אבן מקיר תזעק" – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

המילים נגמרו מזמן. אותיות הדיבור, אותיות הכתב ואף אותיות המחשבה – איבדו מזמן את משמעותן. אין שכל ואין רגש, אין רצון ואין תענוג. אין כלום. יש רק 'עצם'. עצם שלמעלה מכל ה'גילויים'. עצם שמתגלה בכל עצמותו ובכל עוצמתו בתוך כל ה'גילויים', האותיות וה'ציורים' ובתוך כל המציאות. עצם שלא שייך בו מלכתחילה שום שינוי, ופשיטא שלא שייך בו אפילו השינוי דגניזה. עצם שמאיר בגלוי בכל תוקפו ("כפי האופן של "התגלות העצם" שהוא למעלה מגדר העלם וגדר גילוי"), בכל טהרתו ובכל עוזו ותפארתו, בתוך המציאות הגשמית והחומרית של העולם-הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

ואת ה'עצם' הזה, שלמעלה מכל גדר, ולמעלה אף מלהגדיר אותו בכך שהוא רק למעלה ולא למטה, שהרי הוא הכל והכל הוא, והוא הממלא את כל המציאות כולה בפועל ממש – צריך להביא הביתה, "לאוהליהם". "לקשור את החבילות" ואחר כך לפרק אותם ולהביא אותם, להביא את כל האור החיות והשמחה הנובעת מן ה"אחד", בכל מקום ובכל פינה, שה"אחד" יאיר גם בתוך תוכה של הארץ הלזו החומרית והגשמית. ודווקא באופן של "שמחים וטובי לב". להחדיר ולמלא את כל העולם כולו,  כולל גם את "המונה של רומי", את החוצה שאין חוצה חוץ הימנו ואת התחתון שאין תחתון למטה הימנו – באמונה הטהורה שלא לכלכו אותה בהגשמה של השכל האנושי והרגש האנושי. באמונה שתאיר את הכל, תגלה את הכל ותביא את הכל בפועל ממש. עד שנראה את הרבי מלך המשיח שליט"א המביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, בעיני בשר כפשוטו, בלי שום פשט'לך.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!