אדם קדמון הוא העולם העליון ביותר בסדר ההשתלשלות, לאחר הצמצום הראשון. הוא הפרצוף הראשון שהאצילו המאציל העליון ב"ה אחר הצמצום. הוא "אדם דבריאה דכללות" – בחינת בריאה בהשתלשלות הכללית. כי לגבי אור אין סוף ממש, גם בחינת אדם קדמון – מצד ריחוק ערכו מאור אין סוף – נקרא בריאה "יש מאין" מפני שהוא דילוג הערך, כעין "יש מאין". הוא בחינת אריך דד' עולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, והוא המקור לעשר הספירות וממנו יתהווה עולם האצילות בספירות מוגדרות ויש בו שורש לכלים.

אדם קדמון הוא בחינת הרצון הפשוט שבאור אין סוף לפני הצמצום. דהיינו, אדם קדמון הוא בחינת רצון בדקות הכולל ומקור כל הרצונות הפרטיים שנתהוו אחר כך, שעל ידם נתעבה הכל מעט. בלשון המקובלים הוא מחשבתו הקדומה, הוא מבחינת סובב כל עלמין. זהו הרצון שעלו בו כל פרטי העולמות, מהעולם העליון ביותר עד העולם הזה התחתון, שאין תחתון למטה ממנו. שכל פרטי שית אלפי שנין עלו ברצון זה, אלא שהפרטים שם הם רק בדקות ולא מבחינת מציאות, אף ששם ראשית ההתהוות, שאינם בגדר התחלקות כלל, שעל זה אמרו חז"ל: שכולן נסקרו בסקירה אחת (ר"ה יח א), שצופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת (אמ"ב שער הק"ש פ"י. דרמ"צ נח ב. והיה אמונת עתך תרנ"ב). לכן אדם קדמון נקרא אור כללי, כתר הכללי, שהוא כתר לגבי כללות ההשתלשלות שממנו ולמטה. וכמו שכל עולם פרטי התחלתו הוא מהכתר שהוא הרצון פרטי לעולם זה, כך כללות העולמות, התחלתם הוא מכתר הכללי דאדם קדמון.

והתכללות זאת באדם קדמון היא דוגמת הנפש הנושאת כוחות, שהכוחות כלולים בה, אף שאינם שם בבחינת מציאות כלל. כלומר, שיכולים להיווצר ממנה שורשי הכוחות, אף שאינם נמצאים בה אפילו בכוח, ואף לא בהעלם שאינו במציאות, אלא שיש אפשרות לעוררם. כאן אין מציאות לגנוזות אף שנקראים כאן עשר ספירות הגנוזות, אך אין להם כאמור שום מציאות, אף לא בהעלם שאינו במציאות. זהו אדם (ספירות ופרטים) שהוא חד ממש בלי שום דבר נוסף עם קדמון (הפשיטות האלוקית האין סופית). זהו הכתר הכללי – התחלה למציאות יכולת הספירות וכל ענייני ההשתלשלות. מחשבה אחת כללית, הכוללת את כל סדר השתלשלות העולמות, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בבחינת השוואה ממש, שפרטי ההשתלשלות אינם שם בבחינת התחלקות ולא בבחינת מציאות, הנפעל על ידי הגבלות וציור של כל נברא בפני עצמו. שהכול הוא בבחינת אין סוף ובלי גבול. ונקרא בזוהר – רעווא דכל רעווין, שהוא רצון קדום לכל הרצונות, וכל גילוי רצון לעולם פרטי שלמטה ממנו נמשך מבחינת מחשבה ורצון כללי זה, וטמירא דכל טמירין. ובלשון אחר גם רזא דמחשבא, ובלשון הגאונים צחצחות.  

ובדוגמת השמות, שכל מציאותם נולדת רק לאחר שניתן השם, אך לפני כן יש שייכות ואפשרות לקרוא בשם, כך באדם קדמון כמו בנפש נושא כוחות אין שום מציאות של כוחות ואף לא שורש דשורש של הכוחות. יש רק אפשרות לשם כוחות ואז על ידי צמצומים מתהוים שורשי דשורשי הכוחות.   

השם "אדם קדמון" נושא, כביכול, שני הפכים:

"אדם" – נברא ומחודש, שיש בו סדר והדרגה.

"קדמון" – קדום לכל, שאינו נברא ואינו מחודש, ומופשט מכל גדר.

מהותו של אדם קדמון הוא בחינת רצון ומחשבה הקדומה על כל העולמות והוא כתר הכללי של כל ההשתלשלות – שעלה ברצונו ומחשבתו יתברך להאציל ולברוא עולמות, שיהיו בבחינת עשר ספירות דוקא. ואמנם עשר הספירות הן בבחינת ציור אדם – חסד זרועא ימינא וכו', ולכן חיצוניות אדם קדמון כוללת את כל העולמות והספירות בבחינת התכללות, בלי התחלקות כלל, כי הספירות שבו הן בהפשטה מוחלטת. אך מכיוון שזוהי מחשבה קדומה של קדמון לכל הקדומים, אור האין סוף, שעלה במחשבתו בחינת "אדם" זה, לכן פנימיותו היא בחינת גילוי אור הקו, שמלובש באדם קדמון, והוא מתייחס למה שלמעלה ממנו.

התחלת אדם קדמון ממלכות אין סוף והתהוותו על ידי הצמצום – מאורות הקו והרשימו שהתאחדו בהתאחדות גמורה, שהם בבחינת אור וכלי דוגמת נשמה בגוף נתהווה פרצוף הראשון – אדם קדמון, הוא אור הראשון, דבוק במאציל ברוך הוא עצמו ונעלם מאד, שהוא ההתהוות הראשונה מהאין סוף לאחר הצמצום והוא ראש לכל. בחינת אור כללי שכולל הכול קודם שנתהוו, ואחר שנתהוו הרי הוא בבחינת סובב ומקיף עליהם, דעיגולי אדם קדמון מגיעים עד תחתית העשייה. כמו הרצון הפשוט שלפני הצמצום שכולל בתחילה הכול ואחר כך סובב ומקיף עליהם, שזה בחינת העיגול הגדול שלפני הקו, שסובב ומקיף כל ההשתלשלות שמהקו כו' וכל העיגולים שורשן מהעיגול הגדול.

הוא אור הראשון שעל ידו היה רואה מסוף העולם עד סופו (חגיגה דף י"ב, ומדרש רבה בראשית ג), הכולל את כל סדר השתלשלות העולמות והמדרגות שנתהוו אחר כך בפרטי פרטים, ומאחר שכבר נכלל בו כל העולמות והמדרגות, כבר היה רואה בו מסוף העולם ועד סופו. לכן גם רגלי אדם קדמון מסתיימים בסוף עולם העשיה, שגם עולם העשיה נכלל בו, מה שאין כן עולם האצילות שבינו לבין עולם הבריאה יש פרסה.

והטעם לכך הוא משום שנמשך בו מבחינת רצון הכללי שקודם הצמצום. אלו שני הפכים רצון לכל פרט וסקירה אחת – כוח ההתפשטות וההתרחבות בריבוי פרטים וכוח הצמצום בסקירה אחת המגלים את שני הכוחות שבאור האין סוף.

הטעם לסקירה אחת באדם קדמון, הוא מפני שאין סוף הוא למעלה מהזמן, והוית שורש הזמן היא מחמת צמצום והתפשטות שהיה בתחילת בריאת העולם, שהצמצום והתפשטות הוא הגורם שהיית זמן הרגע, ולפי שאדם קדמון הוא הבחינה הראשונה שנמשכה ממנו יתברך, והיה בה צמצום והתפשטות אחת, לכן היא רק סקירה אחת, וכשהשפע מתחלק לחלקים, והמשכת כל חלק הוא אחרי סילוק חלק שקדמו, אז נעשה ריבוי רגעים (על פי ספר הערכים חב"ד עמ' קעג).      

אדם קדמון נחשב בין עולמות האין סוף והוא עולם בפני עצמו, ועשר הספירות שלו עקודים בכלי אחד, שאינן נחלקות לפרטים, ונקראות עשר ספירות הגנוזות במאצילן ברוך הוא, והן השרש ומקור ונקודה אחת וכללית לעשר ספירות דאצילות.

כוונת התהוותו להיות ממוצע בין האין סוף וההשתלשלות. שהרי האין סוף הוא בלתי גבולי ואילו העולמות מוגבלים זמן ומקום. ואדם קדמון הוא הממוצע המחבר ביניהם. והוא שייך ומתייחס לשניהם: לעולמות – שהרי הוא בערכם וכולל אותם שכל פרטי העולמות עלו במחשבה הקדומה דאדם קדמון ויש בו התחלקות כל הפרטים. ולגבי אין סוף – אע"פ שלגבי אין סוף אדם קדמון ועשיה שוים, כי יותר משאין ערוך עשיה הגשמית לגבי אדם קדמון אין ערוך אדם קדמון לגבי אין סוף, והתהוות אדם קדמון מהאין סוף הוא רק מבחינת אותיות הרשימו וגם זה אחרי הצמצום ומקום פנוי, ויחוסו לאין סוף הוא רק בזה שאינו בגדר התחלקות ולמעלה מהזמן.

הכתר שהוא הרצון הוא בבחינת אור מקיף, שאר הספירות הם אורות פנימיים. הכתר בכל מקום הוא בבחינת ממוצע. כמו שכתר האצילות הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים. ומלכות דאצילות שנעשה כתר לבריאה הוא הממוצע בין אצילות לבריאה וכו'. היינו על ידי הרצון כביכול נעשים בבחינת שייכות לדבר שנתעורר בו. כמו באדם התחתון שרוצה דבר וברצון זה נעשה שייך אליו. כי רצון הוא לשון מרוצה: נטייה והמשכה. יציאה והתגלות לדבר שחוץ ממנו. שקודם הרצון הוא נעלה, נבדל ונעלם ממנו. ואין בו שום התגלות בזה. כך קודם התעוררות הרצון על העולמות, הרי האור אין סוף נעלם ונבדל לגמרי, ולא היה בגילוי אפילו לעצמו כביכול.