ר' שמואל מונקעס מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן היה חסיד מיוחד במינו.

לכאורה היה 'ליצן שובב', אולם באמת היה גדול בתורה ועמקן גדול.

באחד ממסעותיו הגיע פעם לכפר קטן בשבת שלפני אמירת סליחות

ולן אצל אחת המשפחות בכפר.

וכשהגיעה שעת הסליחות במוצאי שבת

התכוננו כל בני הבית לצאת לבית הכנסת לאמירת הסליחות.

רק ר' שמואל מונקעס שכב על מיטתו והעמיד פני ישן.

ניגשה בעלת הבית אל בעלה וביקשה ממנו להעיר את האורח הישן.

ניגש בעל הבית אל ר' שמואל ואמר לו:

ר' שמואל, קום בבקשה… ר' מונקעס התעורר… הולכים לסליחות.

אולם ר' שמואל מונקעס המשיך להעמיד פני ישן ואמר בקול עייף ובעיניים עצומות:

סליחות?!… מה פירוש סליחות?!… למה סליחות?!…      

בעלת הבית לא יכלה להתאפק וגערה בשמואל מונקעס ואמרה לו:

כל היהודים יודעים מה זה סליחות והולכים לומר סליחות… לא ישנים בזמן סליחות.

אולם שמואל מונקעס בשלו: מה זה סליחות?… מה זה סליחות?…

צעקה האשה ואמרה: יהודי שנראה חסיד ירא שמים ולמדן…

איך אינך יודע מה זה סליחות?…

"סליחות" זה שקמים באמצע הלילה להתפלל ולהתחנן לפני הקב"ה על פרנסה טובה…

שהפרה תניב חלב… שהאדמה תצמיח תבואה… פירות… ירקות…

פויה! ענה ר' שמואל: זה מה שמעניין אנשים זקנים?…

בשביל זה קמים באמצע הלילה?…

בשביל חלב?… בשביל ירקות?… בשביל אוכל?…

אך מיד קם מהמיטה… התיישב מול בעלי הבית

והסביר להם את המשמעות הפנימית העמוקה שבאמירת סליחות,

על הדרגה הגבוהה של בעלי תשובה הנעלית מדרגת צדיקים גמורים,

על הנשמה ששבה למקורה ושורשה על ידי התשובה,

על הנחת רוח שיש לקב"ה מבעלי תשובה ("למעשה ידיך תכסוף").

לאחר ההסבר הזדרז לצאת עם בעל הבית לבית הכנסת

ואמר את הסליחות בחרדת קודש ובכוונה עצומה.