תחילת הכל היה כל המציאות אור פשוט ונקרא אין סוף, ולא היה שום חלל פנוי אלא הכל היה אין סוף וכאשר עלה ברצונו להאציל הנאצלים צמצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי שבו, ושם צמצם עצמו אל הסביבות והצדדין ונשאר החלל בינתיים וזה היה הצמצום הראשון של המאציל העליון, והאור שנצטמצם למעלה הוא על דרך משים אבן בתוך ברכת המים שהמים שבו במקום שהונח האבן לא נאבדו אך נאספו אל האחרים, או כמו שידעת כי כל העולם מלא אויר, והנה האדם הולך ומפסיקו ואז נאסף האויר עם חברו, וזה מקום החלל הוא מציאות חלל אחד עגול בשוה מכל צדדיו עד שנמצא עולם אצילות וכל העולמות נתונים בתוך החלל הזה (אוצרות חיים, שער א', דרוש אדם קדמון). 

והאור שנסתלק וניתק מן הנקודה אל הצדדים נעשה כמו שפה סביב בעיגול אל המקום הפנוי.

הצמצום שהיה להתהוות והעמדת העולמות היה רק במלכות שבאין סוף, שרק היא שייכת לעולמות. ומכיון שכל בחינה ומדרגה כלולה מעשר, כמו שיבואר, נסתלקו תשע הספירות הראשונות מהמלכות לצדדים ובאמצע נשארה רק נקודה אחת מהעשר מלכות שבמלכות דאין סוף, ונשאר מקום פנוי מתשע הספירות הראשונות שלה להתהוות העולמות. לכן נקראת מלכות מקומו של עולם, שרק היא נתנה מקום לעולמות.

כי כשמו כן הוא אין סוף ואין קץ ותכלית כלל לאור וחיות המתפשט ממנו יתברך ברצונו הפשוט ומיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד. ואילו היתה השתלשלות העולמות מאור אין סוף ברוך הוא בלי צמצומים רק כסדר המדרגות ממדרגה למדרגה בדרך עילה ועלול לא היה נברא העולם הזה כלל כמו שהוא עתה בבחינת גבול ותכלית (תניא, פרק לח).  

וביתר פירוט

כשעלה ברצונו להיטיב… כאשר עלה ברצונו ומחשבתו אנא אמלוך, היינו כאשר נתגלה יכולתו מהעלם את הגילוי להיות מקור לגילוי אור, רק שהמקור הוא בחינת אין סוף… ובחינה זו נקרא אחד, והנה על בחינה זו אנו אומרים ברוך הוא וברוך שמו, היינו שכוח העצמות ירד בבחינת ירידה להיות מקור לגילוי אור וזהו ברוך הוא כנ"ל, כי ברוך מורה ירידת העצמות כו' וברוך שמו היינו כי מחמת ירידת היכולת שהיה כלול בהעלם ולא היתה בגדר גילוי אור כלל עתה באת לידי גילוי מהעלמה להיות במציאות אור כו', וזהו גם כן עניין הוא קיים ושמו קיים שמורה על נצחיות המאור והאור שהוא בחינת גילוי היכולת המתאחדת בעצמות המהות… (נר מצוה ותורה אור עמ' 356 קעט).

בבחינות של יחיד ואחד עדיין לא יתכן לומר בהם בחינות מקיף ופנימי, הגם שהרצון להיטיב והמחשבה "אנא אמלוך", שהם מקור להשפעה וגילוי אור, מכל מקום לא נגלה בזה עדיין שורש ומקור לכלי המקבל, כמו כל רצון להשפיע חסד, שנשאר בהעלם כאשר עדיין אין למי להשפיע. ורק לאחר שעלה ברצונו ית' לברוא את העולמות שיער בעצמו בכוח (לפני הצמצום) כל מה שיהיה בפועל לאחרי הצמצום, ונקרא בחינת קדמון, שבו מתגלה שורש המקבל בכוח. והם כל העולמות מראש כל הדרגות עד תחתית כל הדרגות, הנקראים מקבלים לגבי עצמותו ית'.

וזהו שכתוב: בריש הורמנתא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה – חקק חקיקה באור העליון (זוהר, תחילת פרשת בראשית).

טהירו עילאה – מקום פנוי, כמו טהרו של מזבח – פנוי מן הדשן

טהירו עילאה הוא לפני הצמצום, והיינו כאשר נתעורר כביכול בבחינת רצון פשוט להאציל ולברוא כו' הכל בבחינת העלם עצמותו עדיין… ועל ידי בחינת רצון המוחלט נמצא ונתהווה לאחר הצמצום בחינת טהירו עילאה שזהו בחינת הכלל עולמות השייך לעולמות והוא מבחינת וגדר "מקיף" עליהם (תרס"ו עמ' קצט). 

ובחינת דיבור שבמחשבה העצמית הוא כמו מה ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בהשתלשלות וכו' שזה שכתוב גליף גליפו בטהירו עילאה. חקיקת אותיות בעצמות וכו' (נר מצוה ותורה אור עמ' 276).

על האותיות בשורשם כמו שהם לפני הצמצום, חקוקים באור העצמות ושנשארו בהעלם, כבר יתכן לקרוא בשם מקיף ופנימי, מקיף – פירושו, שאינו מתלבש בכלי, אלא הוא כמו חומה, אך הוא לפי ערך הכלי. והיות שאותיות אלה, שהם בבחינת גילויים (אתא = גילוי), התגלותם הוא על ידי צמצום והעלם קצת באור, אך צמצום זה אינו מסתיר כלל לאותיות העצמות, ובהם שופע הגילוי. לכן הם נקראים מדידה בכוח. אבל כאשר הם צריכים לבוא לידי גילוי מן הכוח אל הפועל צריך להיות צמצום גמור כדי להעלים את השפע לגמרי, ואז מתגלות האותיות ומהם התהוות וחיות העלמות. האותיות עצמן לאחר הצמצום מתלבשות בעולמות.

כלומר, שעניין הצמצום הוא רק בבחינת אותיות החקיקה (גליף גליפו), שמתאחדים ומתכללים באור השופע בהם, ולכן הם רק בכוח ובהעלם לגמרי, ועל ידי הצמצום מתעלם האור השופע בהם, ועל ידי זה הם מתגלים ונעשים מקור למציאות התהוות העולמות. ואותיות אלה המתלבשות בעולמות נקראים אור פשוט שפע הנעלה. שהרי אופן הצמצום הוא לפי ערך הנצרך להשתלשלות אחר הצמצום.     

השמים ושמי השמים לא יכלכלוך – כי שמים הוא בחינת סובב שלאחר הצמצום הוא הנקרא טהירו תתאה, ושמי השמים הוא בחינת סובב האמיתי שלפני הצמצום הנקרא טהירו עילאה, ושניהם אין לגבי העצמות, עד שלא יכלכלוהו אפילו בבחינת כלי לכלי כמו גליף גליפו שהוא בחינת חקיקה לחקיקה (נר מצוה ותורה אור עמ' קעח).

הקב"ה צמצם את אורו כדי לאפשר את בריאת העולמות והנבראים כפי שהם במתכונתם הנוכחית בעלי גבול ותכלית ובהם נשמות ומלאכים היכולים להשיג אלוקות וליהנות מזיו השכינה. ונדגיש, שלא ברא הקב"ה את העולם על ידי גילוי עצמותו יתברך אלא על ידי האור המתפשט ממנו מכיון שעצמותו אינו בגדר השפעה כלל. כלומר, שעל ידי הצמצום נתהווה אור שיהיה בערך לעולמות, אף שהוא אותו אור שלפני הצמצום, הוא ולא אחר ח"ו, הוא בא על ידי צמצום באופן ומהות אחר עד שהוא בערך לעולמות, דוגמת חכם המביא את אור שכלו במהות אחרת מכמו שהיא לעצמו, שתהיה בערך המקבלים, אף שזהו אותו שכל ולא שכל אחר. ואלמלי צמצם הקב"ה את אורו, ואילו נבראו העולמות רק בדרך השתלשלות בדרך עילה ועלול, לא היה נברא העולם הזה כפי שהוא בעל גבול ותכלית כלל אלא בבחינת אין סוף ובלי גבול. ומכיון שהקב"ה צמצם את עצמו מורגשת ההגבלה שבעולמות לא רק בעולם הזה, אלא גם בעולם הבא ובגן עדן, שכן גם מלאכים ונשמות מוגבלים בהשגת אור אין סוף ברוך הוא. ומשום כך גם אינם יכולים לקבל הנאה ותענוג בבחינת אין סוף ממש, שלא יתבטלו ממציאותם ויחזרו למקורם שהוא "אין סוף".

דהיינו, בריאה – צמצום – לחוד והשתלשלות לחוד. שעל ידי הצמצום נמשך השפע מהמאציל לנאצלים שלא בהדרגה ולא בדרך השתלשלות אלא בבחינת סילוק ודילוג, כהתהוות חכמה דאצילות מאין סוף ברוך הוא. נמצא שבצמצום יש שינוי ממהות למהות ובריאת יש מאין. בניגוד להשתלשלות מעילה לעלול שהעלול הוא מערך העילה והתהוותו היא יש מיש. העילה גורמת להופעת העלול וגם מלובשת בו ועקב התמסרותה לעלול חל בה שינוי. כדוגמת השכל, המידות, המחשבה והדיבור שבאדם, שכל אחד התהווה מחברו, וכמו השכל המלובש במידה לאחר שנתהוותה על ידו. והיא כשלשלת האחוזה טבעת בטבעת עד שנעשית ארוכה, כמו כן, גילוי העולמות והתהוותן היא על ידי שלשלת: הארה והארה דהארה והארה דהארה דהארה… מעולם עליון משתלשל עולם נמוך יותר, כשהעלול היה כלול בהעלם ובדקות בעילתו ומסוף מדרגות העילה מתהווה ראש מדרגות העלול. לכן לא ייתכן לומר, חלילה, שהעולם נברא על ידי הקב"ה בדרך של השתלשלות עילה ועלול, שהרי לא ייתכן שהקב"ה (העילה) יקבל השפעה ויחול בו שינוי מהעולמות שברא (העלול) ח"ו ח"ו, אלא העולם נברא ממחשבתו יתברך על ידי בחינת דילוג וצמצום. ותכלית כל הצמצומים לברוא אדם בעל גוף חומרי, שעל ידי האתכפיא שהוא פועל נפעל האתהפכא חשוכא לנהורא – נפעל יתרון האור הבא מן החושך. וזוהי גדולתו וענוותנותו של הקב"ה, שרצה שגם לנבראים בעלי גבול ותכלית יהיה גילוי אור אלוקי ובמיוחד בעולמות התחתונים, שלשם כך צמצם את עצמו. דוגמת רב המצמצם את שכלו לפני תלמידו בבואו ללמדו חכמה עמוקה ולא לפני תלמיד בעל הבנה אלא דוקא לפשוט ערך. כי לולי הצמצום היו כל העולמות והנבראים בטלים בתכלית הביטול, ולא היתה להם מציאות של יש כלל, ועל ידי הצמצומים וקבלת עולמות מוגבלים יכולים הנבראים לקבל את האור המצומצם, ולא עוד אלא שיכולים הם לקבל גם את האור שלפני הצמצום, דבר שהתאפשר על ידי הצמצום בלבד.

קודם הצמצום היה אלוקות בפשיטות, דבר מובן ופשוט. ומציאות העולמות והנבראים בהתחדשות ואחרי הצמצום הראשון התהפכו היוצרות מציאות הוא בפשיטות ואלוקות בהתחדשות. אמנם בנשמות שנבקע עליהם הפרגוד שהם נשמות דאצילות כמו נשמת משה רבינו וכמו נשיאי חב"ד, הנה אצלם גם למטה הוא כמו שהוא קודם הצמצום, שאלוקות הוא בפשיטות, וצריך לייגע את עצמו ולהביא ראיות שישנו גם מציאות, וזה יהיה הגילוי שלעתיד לבוא שיהיה אז אלוקות בפשיטות. ובדומה לנפש האדם כשיש רצון חזק שאינו ניתן לשינוי הוא על דרך לפני הצמצום שאין מקום למציאות אחרת, וכשיש רצון שאפשר לשנותו הוא על דרך הגילוי שלאחר הצמצום.  

אור האין סוף, הוא האור שלפני הצמצום, מתפשט מעצמותו יתברך ברצונו הפשוט המיוחד במהותו ועצמותו.  וכמו אור השמש שהוא רק הארה מהשמש ובאין ערוך אליו, אך הוא דבוק במאור והוא מעין המאור, כך אור האין סוף הוא הארה מהעצמות ובאין ערוך אליו. הוא דבוק בעצמות והוא מעין העצמות. אין לו סוף אך יש לו התחלה, שהיא העצמות שקדמה לו. ונדגיש שהצמצום הוא לא במאור – לא במהותו ועצמותו ח"ו, אלא באור ורק בבחינה התחתונה שבאור שלפני הצמצום. ועוד שאף באור האין סוף אין לפרש ח"ו את הצמצום כפשוטו, שאין אצלו שינוי מקום בין קודם הבריאה בין לאחר הבריאה שהרי לית אתר פנוי מיניה. וישנו בעצם המהות בכל השתלשלות מראש כל דרגות עד סוף כל דרגות, אלא שהוא מכוסה ומופלא בהעלם והסתר ולא בגילוי ולא בהשגה ולא בהלבשה. והגילוי שלאחר הצמצום כלול במהותו ועצמותו ית' ולא יצא חוץ ממנו ח"ו. ולגבי העצמות הוא אין ואפס מוחלט. כי כל זיו והארה אינו תופס מקום בעצמות כמו זיו השמש שישנו בעצם השמש, שהוא אין ואפס ורק בחלל העולם כאשר יוצא מחוץ לחלל השמש, הוא נראה למציאות. והשינוי של הצמצום הוא רק אצל המקבלים. שקודם הצמצום לא היה ביכולת שום נאצל ונברא לסבול האור כמו שהיה אז. וענין הצמצום הוא שאור אין סוף ברוך הוא נעלם ונסתר – סליק לעילא – על ידי שהלביש והסתיר את האור ההוא בלבושים ומסכים רבים, כדי שיוכלו העולמות והברואים לקבלו. וזה דוגמת אדם שיודע מסכת מסוימת עם כל ענייניה, סברותיה והשכלותיה, בשעה שאין הוא חושב ומדבר בה, שאז אין היא במחשבתו ודיבורו בבחינת גילוי.

ולעומת זאת, המאור עצמו שהוא האין סוף עצמו, ולא שייך בו צמצום כלל ח"ו ואף לא העלם, הוא בהתגלות דוקא, הוא נמצא למעלה כמו למטה. ולכן אפילו תינוקות יודעים שהוא אלוקה מצוי.

ולסיכום, אור אין סוף הוא אור המתפשט להוות ולהחיות. כי עצמות אור אין סוף הוא רק בחינת שמו של הקב"ה, שיכול להתגלות ולהתפשט כמו זיו השמש מהשמש, שהוא אור השמש המאיר לארץ, שיוצא מגוף השמש הוא המאור. ואין סוף עצמו הוא בחינת המאור שהוא מקור האור וממנו נמשך האור. והצמצום – מה שנכלל האור במאור והוא התעלמות האור, העדר האור עד שאינו עולה בשם חכמה, ואפילו לא חכים ולא בחכמה ידיעא, שאינו ניכר אפילו בכוח. והצמצום היה באור אין סוף, לפי שאין העולמות יכולים לקבל גילוי אור אין סוף כמו שהוא בעצמותו, והם בטלים במציאות ממש. ולכן צמצם את האור שיוכלל במאור, ויתעלם, ולא יהיה גילוי האור אלא רק המאור. והיינו, שאין באמת מקום פנוי לגמרי ח"ו, שהרי המאור ממלא את החלל, כי במאור עצמו לא שייך צמצום והעלם ח"ו, ואדרבא המאור הוא בהתגלות ונמצא למטה כמו למעלה ולכן אפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוק מצוי. ונדגיש שהאור נמצא וקיים בכוח אך לא בפועל, שלא חל בו שום שינוי רק שאין הוא בגילוי. דוגמת הנפש שמתגלה כוח החיות שבה להחיות את הגוף רק לאחר שמתלבשת בגוף. וכמו חכמת איש חכם שמתגלה רק בשעה שעוסק בה לעצמו או כאשר מדבר בה לזולתו. ובדומה לכוח הראיה שמתגלה כשפוקחים את העיניים וכן לגבי שאר האיברים.