אלמלא ניתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול

גזל מנמלה עריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול.

וממי היינו יכולים ללמוד על "זוגיות ושלום בית"?

נראה לי שמן הפינגווינים!!!…

הפינגוין בעל חיים אציל רציני וחגיגי,

שחור מאחוריו ולבן מלפניו הולך על שתי רגלים בראש זקוף,

אפילו כנפיו שבצידי גופו נראים כמו ידים,

דומה לאדם מכובד – מלצר בחתונה, מנצח על תזמורת או שגריר חשוב.

עוף מוזר אחד מיני אלפי עופות שברא ה' בעולמו,

אך לנו כבני אדם יש הרבה מה ללמוד ממנו.

הפינגוין מנהל חיי חברה נפלאים, מנהל חיי משפחה תקינים,

שומר על זוגיות ושלום בית ומעניק לילדיו יחס נפלא.

וכמו את האדם "זכר ונקבה ברא אותם" – איש ואשה.

וכשהפינגוין "נושא לאשה" את הפינגוינית,

הם מקימים בנין עדי עד ואינם מתגרשים לעולם.

האיש הפינגוין והאשה הפינגוינית נאמנים זה לזה,

ולכל אחד מהם יש תפקידים ומשימות,

והם ממלאים את תפקידם באופן מובן מאליו בקבלת עול ובמסירות נפש,

על מי מנוחות ללא מריבות… ללא ויכוחים…

האשה מטילה ביצה והאב (כן האב!) המסור דוגר עליה,

ובינתיים כאשת חיל רצה האשה-האם לחפש מזון לתת טרף לביתה.

לשם כך היא שוחה לפעמים אלפי קילומטרים ללא לאות וחוזרת למקומה בשלל רב.

כל זמן הדגירה האב עושה מלאכתו נאמנה,

ואינו מתייחס לעצמו אלא רק לתפקידו,

ובזמן זה הנמשך כמה שבועות אינו טועם מאומה.

ולפעמים הם מתחלפים בתפקידיהם מתוך הסכמה.

[

יחד האב עם האם מטפלים בו באהבה ובחמלה.

וכשהוא גדל הוריו לוקחים אותו לטיול למים,

ובמים הרדודים מלמדים ההורים את הילד לשחות ולדוג דגים.

הפינגווינים חיים ביבשה ובים אך רוב הזמן הם במים,

כל פעם שהם נכנסים למים לדוג דגים הם פוחדים מאויביהם שבמים,

ולכן מאיצים זה בזה להיכנס למים,

עד שנמצא איזה "נחשון" אחד שקופץ למים

וכשראשו מציץ מעל המים הוא נותן להם את האות להיכנס למים וכולם אחריו.

בשעת השקיעה חוזרים הפינגווינים לבתיהם להקות להקות.

כאלה הם הפינגווינים, בריות נאצלות, שאינם מפונקים כלל.

חיים בקצה העולם ומבודדים ממנו,

בין שלגים וקרחונים בונים את קיניהם בקור העז,

עד לארבעים מעלות מתחת לאפס (הרבה פחות מפריזר).

ומה נותן להם את הכח לשרוד?

כח האחדות – אחדות משפחתית ואחדות חברתית.

ההתייחסות לזולת והעזרה לזולת יכולה להיות מופת לכולנו.

הפינגווינים תמיד ביחד וכשהורי הפינגוין הגוזל יוצאים לדיג,

אצים לקראתו ולעזרתו הפינגווינים בני דודיהם רעיהם ושכניהם

המתנדבים לשמור על הגוזל הרך.

כמה יפה לראות את הפינגוינים מדדים על שתי רגלים כאנשים קטנים,

הולכים צפופים ומחממים זה את זה, ושוחים כשחיינים מעולים.

וכאמור, ללא מריבות וכמובן ללא אלימות,

כשהם מלטפים זה את זה ומנשקים זה את זה,

מתוך הבעת חיבה ואהבה בשקט ובשלוה.

מי יתן ובני אדם יתבוננו בבריאת ה' הנפלאה ויחכימו.