שלא כמחשבת המן פורים אינו עניין ליום אחד אלא לכל השנה

הקראת כתבה
יום ראשון י׳ אדר ה׳תשע״ב
עניינו של חג הפורים היא “דלא ידע בין”. לא להיות “פוסח על שתי הסעיפים”. נכון אמנם ואמיתי ומוכרח שתשרור אהבה ואחדות אמיתית עם כולם, גם עם מי שאינני מסכים כלל וכלל עם דעתו ושיטתו והנהגתו. אבל בשום אופן לא לוותר לשם כך ח”ו על העקרונות (“שטחים תמורת שלום”). הדרך היחידה ליהודי היא דרכו של מרדכי היהודי, ש”לא יכרע ולא ישתחווה” לשום “עבודה שזרה לו”.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
הקדשה על הלוח

 

 

לחיים, לחיים, א פריילעכן פורים!

אימרה יהודית עממית אומרת בדרך צחות, שהמן, בהיותו רשע מרושע, לקח בחשבון גם את העובדה שישנו סיכוי סביר כי היהודים יצליחו להינצל ממזימתו השטנית ויחגגו את יום הניצחון עליו לדורותיהם. ולכן התחכם ועשה את גזירתו על היהודים “ביום אחד”, כדי שאף אם יוכלו לו וינצחו אותו, לא יחגגו אלא יום אחד בלבד ולא יותר.

וממשיכים ואומרים שמכיוון שברוך השם אכן ארע כך, ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר, ואת המן תלו על עץ גבוה חמישים אמה –  הרי עלינו להפר את עצתו של המן גם בפרט זה, ולחגוג לא רק יום אחד אלא את החודש כולו.

ולכן החל מהרגע הראשון של “משנכנס אדר (כבר) מרבים בשמחה”. וכל ימי החודש כולו הם ימי שמחה גדולה, כמו שכתוב “והחודש אשר נהפך להם לששון ולשמחה”.

יותר מזה, את יום חג הפורים הזה, עליו אמרו חז”ל שהוא למעלה מכל המועדים, וגם כאשר “כל המועדים בטלים” לא יתבטל חג הפורים – עלינו להמשיך למשך כל השנה. שתהי’ זו שנה שכולה שמחה “עד דלא ידע”, אלא שאת זה עצמו נכניס לתוך המסגרת של ה”ידע” שבמשך ימי השנה.

מדוע אמנם מחייבת אותנו התורה “לבסומי” בפורים ולהגיע למצב של “עד דלא ידע”. והרי לכאורה כל המצב הזה של שכרות, מצב שבו האדם במידה מסוימת אינו אחראי למעשיו, הוא מצב שאינו רצוי על פי התורה: על פי התורה חייב יהודי להיות מחושב ושקול בכל פעולה שהוא כן עושה או לא עושה. לעמוד על המשמר ללא הרף. להתבונן ולשים לב שכל מעשיו יהיו בהתאם למה שרוצה ממנו הקב”ה. שכל חייו לא יהיו אלא שרשרת אחת של שליחות מתמשכת. שכל רגע יהי’ מלא בתוכן אמיתי וינוצל במילואו למלא את הכוונה האלוקית. שכן “ימים יוצרו”, ניתנו לאדם מספר מדויק של ימים ושנים, שלכל אחד מהם יש תפקיד ושליחות. (וכהמשך הפסוק) “ולו אחד בהם”, שזהו כדי להכניס בהם, בתוך הימים והשנים ובתוך העולם כולו, את “ה’ אחד”, כי “כל יומא ויומא עביד עבידתי'”. ואם קרה ח”ו והוא ביזבז רגע מחייו לשווא, מלמדת אותו התורה (ראה במאמר המפורסם ד”ה לא תהי’ משכלה תשי”ב) שאין זה רק שהוא הי’ יכול להתקדם (“שטייגן”) ולא התקדם (“ער האט געקענט שטייגן און האט ניט געשטיגן”), אלא שבזה הריהו מורד במלך מלכי המלכים הקב”ה. כחייל שקיבל משימה בטחונית חיונית, ובמקום למלא אותה הוא הולך לו לשחק בקלפים. לכל דבר ולכל פרט, אומרת התורה ליהודי, צריכה להיות תכלית ומטרה אמיתיים, ואסור לו בשום אופן לתת ליצרים שלו לגרור אותו אחריהם למצב של שכרות, ללא תכלית וללא מטרה.

ולפתע, בהגיע יום חג הפורים הזה, משתחררים כל המעצורים?! עכשיו מותר כבר להשתולל ולהתהולל ללא מטרה, ולשכוח, ולו ליום אחד או אפילו לרגע אחד, על השליחות והתפקיד החיוניים כל כך, על הכוונה האלוקית?!

הרי לפי כל הגיון פשוט הדבר לא ייתכן בשום אופן אם אכן התורה היא כל כך אמיתית וה”מעצורים” שניתנו ליהודי על כל צעד ושעל הם כל כך חיוניים ונחוצים, איך אפשר להעלות על הדעת לשכוח מהם ליום אחד ואפילו לרגע אחד? וכיצד ייתכן שדווקא זו הדרך שמצאה לנו התורה לחגוג את מפלתו של המן, בכך שננסה לנהוג באותו יום, לפחות בזעיר אנפין, כמו שנוהג “המן” וכל ה”המנים” למיניהם?

אלא, זה עצמו מוכיח שאכן לא מדובר כאן ח”ו על התהוללות של סכלות ללא תכלית וללא מטרה, אלא ההיפך הוא הנכון. מדובר כאן על התרוממות לדרגא כה עילאית, שהיא למעלה אפילו מההנהגה הרגילה הנדרשת מיהודי על פי התורה, דבר שיסמל יותר מכל את הניצחון המוחלט על המן ועל כל סוגי ה”המניות” למיניהם (גם אם מנסים לשים עליהם מסווה של “הומאניות” ותרבות וקידמה).

ה”המן” התורן מנסה בדרך כלל להסיח דעתו של היהודי מן האמת האלוקית המוחלטת, על ידי הפנייתה לאפיקים נוצצים ומושכים יותר במבט ראשון. “אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות”. אותה שטות, המשתנית לפי התנאים והנסיבות, מנסה לגרור אחרי’ את היהודי, להסיח את דעתו ולהסיט אותו מן השליחות והמטרה שהוטלו עליו, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. ובמיוחד מן השליחות החיונית במיוחד ברגע זה “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

וכפי הסיפור הידוע על הרב הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ שבקטנותו השתובב והשתולל מעט, כדרכם של ילדים. כשכעס עליו אביו ו”נתן לו על הראש”, הגיב הילד: אבא, מה אתה רוצה, יש לי הרי יצר הרע ולכן עשיתי מה שעשיתי! אמר לו אביו: אדרבה, עליך ללמוד מהיצר הרע שלך. ראה באיזו מסירות הוא עושה את המשימה שהוטלה עליו ללא הרף וללא לאות! השיב הילד: אבא, מה אתה משווה היצר הרע אין לו יצר הרע המפריע לו למלא את שליחותו, ואילו לי יש הרי יצר הרע המפריע לי…

בחיי היום יום על היהודי לעמוד על המשמר, לשים לב ולהילחם בכל כוחו נגד אותו “המן” המנסה להסיט אותו מן הדרך, כל פעם בטענה ותואנה אחרת מכל הסוגים ומכל המינים. ולנצל את כל הזמן ואת כל הכוחות כדי למלא את השליחות האלוקית שהוטלה עליו, לעשות מהעולם כולו דירה לו יתברך, ו”להביא לימות המשיח” בפועל ממש.

בהתמודדותו ללא הרף עם אותו “המן”, אמור היהודי, וניתנו לו כוחות נפלאים לשם כך, ללכת קדימה ללא הרף ולעמוד במילוי המשימה. לא להקשיב לכל הנסיונות להסיח את דעתו ממטרתו ושליחותו, ולמלא את המוטל עליו בשלימות.

אבל גם אם הוא מצליח לעמוד כל הזמן במשימה ובשליחות – הרי כל זה אינו אלא בהתנהגותו, בלבושי הנפש מעשה דיבור ומחשבה. ואם הוא מצליח יותר, אזי גם השכל והרגש שלו, עשר כוחות הנפש,  ה”כוחות הגלויים” רתומים כולם לעבודת ה’. אבל בנוגע ל”עצם” שלו, היכן נמצא באמת ה”אני” שלו – בזה קשה לדעת מי באמת ניצח סופית. שכן גם אם הוא לומד תורה ללא הפסקה, מתפלל כראוי, מקיים מצוות בהידור, ואף מתבונן בגדולת ה’ ומגיע לידי אהבת ה’ ויראתו, עדיין אין זו ערובה מוחלטת לעובדה שהוא באמת ניצח כליל את “המן”. כי אף שבפועל ובגלוי נוהג הוא כראוי, ואף בכוחותיו הגלויים מונח הוא באלקות, אבל אין זה אומר עדיין היכן נמצא ה”עצם” שלו. עדיין עלול להיות שעמוק עמוק בתוכו, בנקודה הפנימית, במה שהוא באמת מונח ורוצה, דווקא שם אולי עדיין אין הוא שייך לגמרי ל”מרדכי היהודי” אשר “לא יכרע ולא ישתחווה” לשום “עבודה זרה” ולשום “עבודה שזרה לו”, שאינה שליחותו ותפקידו ברגע זה.

הניצחון על המן בשטח, העובדה שתלו אותו ואת בניו על העץ , עדיין אינה אומרת ש”המן” סיים את תפקידו וירד מן הבימה. הוא עלול עדיין להופיע בתחפושת חדשה, מוצלחת יותר מקודמתה. ומי יודע אם לעת כזאת אולי יצליח ח”ו במשימתו, להסיט את היהודי מתפקידו ושליחותו במילוי הכוונה האלוקית.

ולכן הדבר המסמל את הניצחון על “המן” וכל בניו ובני בניו לדורותיהם ולכל סוגיהם – אינה ההנהגה הרגילה, ההנהגה של “ידע”, הנהגה מסודרת ומיושבת כפי הוראות התורה בשלימותן. זה עדיין לא אומר שניצחנו כליל את המן. מחר הוא עלול להופיע בצורה מתוחכמת יותר, עם רעיונות חדשים וטענות חדשות, ואף ללבוש לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך, כך שאתה עלול בהחלט לטעות, לשים אור לחושך וחושך לאור, ולחשוב שהפעם מדבר “המן” בשם “המלך אחשוורוש”, מלכו של עולם שאחרית וראשית שלו. ולפעמים עלול הוא להיות מחופש בצורה כה מוצלחת עד שתהי’ בטוח כי “מרדכי היהודי” הוא הוא המדבר מגרונו של המן.

הדרך היחידה לשלול כליל את “המן” וכל עשרת בניו, “עשר כתרין דמסאבותא”, וכל בני בניו, ואפילו תהי’ להם תחפושת כה מוצלחת של “למדו תורה בבני ברק” – היא ההתקשרות וההתמסרות המוחלטת למרדכי היהודי ומילוי הוראותיו והמשימות שהוא הטיל באופן של “לא ידע”, למעלה מכל טעם ודעת ולמעלה מכל גדר וגבול.

וזהו הפירוש “לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” – שהשייכות למרדכי היא רק בגלל שהוא ברוך, והסלידה מהמן היא לא רק משום שהוא ארור.

ורק אז, רק כאשר יודעים בבירור לאן שייך ה”אני” שלי, ללא שום תנאים, ללא שום הגבלות וללא שום פשרות. ללא צורך בהסכמה מן השכל והרגש האישיים שגם הם יסכימו לרצונו של מרדכי. רק כאשר השייכות שלי למרדכי היהודי היא לא רק בגלל שמרדכי הוא קדוש וטהור ויפה ואמיתי, “ברוך מרדכי”, ולעומתו המן הוא “רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו’, ככל השמות שקראו לו חכמינו ז”ל באמת”, “ארור המן” – רק אז אפשר להיות בטוח כי אכן ניצחנו את המן.

שכן שייכות המבוססת ובנוי’ רק על מה שאומר ומבין השכל והרגש, עלולה ליפול ברשת ההטעי’ שפורש לפני’ המן, המחופש לצדיק תמים עובד ה’, ואף מקושר ושליח, שפיץ חב”ד, דור השביעי וכו’. המן מסוגל אפילו לטפס על “עץ גבוה חמישים אמה”, ולדבר על “שער הנו”ן”, על ה”עצם” שלמעלה מכל הגילויים. אף כי לאמיתו של דבר לשם אין לו שום שייכות. שהרי רק “את הלבוש ואת הסוס” אפשר לתת למישהו אחר. ואילו את “אשר ניתן כתר מלכות בראשו”, לא נותנים לאף אחד אחר אלא רק למלך בלבד. אבל הוא מסוגל להתחפש לצדיק תמים, לפשוט את טלפיו לומר “ראו שאני טהור”, לצעוק “עצם”, ולהראות את עצמו כן למי שרואה רק בשטחיות. ובשמו של ה”עצם” הוא עלול לעשות את שלו, לצוות על כולם לכרוע ולהשתחוות ל”עבודה שזרה לו” – עבודה נעלית ביותר, נדמה שזהו ממש “עצם” שאין למעלה הימנו, אבל היא “זרה” לתפקידנו ושליחותנו המיוחדים ברגע ושעה זו. להסיח את הדעת ח”ו מ”הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

רק כאשר נאמנים למרדכי בעצם, לא רק בגלל שהוא “ברוך”, ושוללים את המן בעצם, לא רק משום שהוא “ארור” – רק אז אפשר להיות בטוחים כי אנו אכן “אנשי משה”, שרק הם יכולים לנצח את עמלק והמן לדורותיהם.

ויותר מזה, כפי שהי’ המשפיע ר’ מענדל פוטרפס מדגיש שוב ושוב: לא זו בלבד ששייכים וקשורים למרדכי בעצם ושוללים את המן בעצם, באופן שלמעלה מן הדעת, “לא ידע”, אלא “לא ידע בין” הוא לא יודע ולא רוצה לדעת על משהו “באמצע” (“בין”), משהו שאמנם יהי’ שייך למרדכי ושולל את המן, אבל “לא בצורה קיצונית כל כך”…

כשבא מישהו וטוען שנכון אמנם שמוכרחת ההתקשרות והביטול המוחלט למרדכי של דורנו, לרבי מלך המשיח שליט”א. ונכון אמנם שחייבים להתמסר לגמרי למילוי ההוראה העכשווית, “לחיות עם משיח”, שהכל, הכל ממש, יהי’ מלא וחדור לגמרי עם משיח וגאולה. ונכון אמנם שנחוץ וחיוני “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש” בקריאת “יחי אדוננו” – אבל הוא רוצה שלא יצעקו זאת בקול גדול מדאי, שהדברים לא יהיו בולטים וניכרים כל כך, והשלילה של כל “עבודה שזרה לו”, שזרה ל”דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות”, לא תהי’ בוטה ונחרצת כל כך. שהרי רוצים אנו, ורוצים באמת, לחיות בשלום עם כולם, ומתוך אהבה ואחדות אמיתיים. ולכן טוען הוא ש”לא כדאי להיות מזוהה עם צד מסוים”, באופן שה”ברוך מרדכי” וה”ארור המן” יהיו מודגשים כל כך. רוצים להיות “בין”, באמצע, כדי שלא להרגיז אף אחד. ור’ מענדל הי’ מוסיף באירוני’: רוצה הוא להיות “כסול”, לא כשר ולא פסול אלא משהו באמצע…

על כך אומרים לנו כי עניינו של חג הפורים היא “דלא ידע בין”. לא להיות “פוסח על שתי הסעיפים”. נכון אמנם ואמיתי ומוכרח שתשרור אהבה ואחדות אמיתית עם כולם, גם עם מי שאינני מסכים כלל וכלל עם דעתו ושיטתו והנהגתו. אבל בשום אופן לא לוותר לשם כך ח”ו על העקרונות (“שטחים תמורת שלום”).

הדרך היחידה ליהודי היא דרכו של מרדכי היהודי, ש”לא יכרע ולא ישתחווה” לשום “עבודה שזרה לו”. והוא מפגין זאת בגלוי בשער המלך, לעיני “כל עבדי המלך העומדים בשער המלך”. וגם כאשר הללו טוענים “מדוע אתה עובר את מצוות המלך”, הוא “לא קם ולא זע”, לא זז בכי הוא זה ממקומו ומדרכו. “כי הגיד להם אשר הוא יהודי”, המודה בכל התורה כולה וכופר בעבודה שזרה לו. ודווקא דרך זו היא המביאה סוף סוף גם לשלום ואחדות אמיתיים עם כולם, שלום ואחדות המבוססים על תורה אחת שניתנה מה’ אחד לעם אחד גם כאשר הוא “מפוזר ומפורד בין העמים”. אחדות סביב הרבי מלך המשיח שליט”א, שרק היא אחדות אמיתית.

ובפרט בעמדנו “שלושים יום לפני החג”, בימי ההכנה ליום הבהיר י”א ניסן, יום ההולדת המאה ועשר של מלכנו משיחנו שליט”א. כאשר המשימה הראשית והעיקרית והיחידה היא “לפרסם לכל אנשי הדור” ולהביא את העולם כולו להתאחד סביב הרבי שליט”א – לקבל מלכותו, לציית להוראותיו, לשמוע לעצותיו, ולהאמין בנבואותיו, “עד הנבואה העיקרית, הנבואה לא (רק) בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות ש”לאלתר לגאולה” ו”הנה זה משיח בא”.

והעיקר, שהנהגה זו היא המביאה תיכף ומיד ממש את משאת נפשנו היחידה הכוללת הכל התגלות מלכנו משיחנו שליט”א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה “נאו” ממש ממש ממש.

א פריילעכן פורים! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

פרסום תגובה חדשה

test email