טרם שנאצלו הנאצלים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה מקום לעמידת העולמות ואחר כך נצטמצם האור וניתק לצדדים ונשאר בחלל ומקום פנוי רק הרשימו לבד, המשיך הקב"ה אור דרך קו ישר ודק אחד, שיש לו אורך אך אין לו רוחב, מן האין סוף המאציל אל החלל – העיגול שהוא הנאצל, וכך נדבקים המאציל בנאצל, אור האין סוף הבלתי מצומצם שנתקבץ, כביכול, לצדדים עם האור המצומצם שבתוך החלל ומקום פנוי. ולדברי הבעש"ט (כש"ט לב ב) זהו מה שכתוב: ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור – כלומר הקב"ה, מכוח מידת אלוקים שהיא מידת גבורה, המצמצם את האור אמר: יהי אור, שפירושו, אור כזה שמתקיים שיוכל העולם לסובלו. היינו שכוונת הצמצום אינו בשביל הצמצום אלא שעל ידי זה יהיה אור המתקבל ומתקיים. וכמו שמסביר הרב המגיד שהכתוב אומר: ויהי אור, ולא: ויהי כן, על דרך שאר המאמרות, וכדברי רז"ל, שכל מקום שכתוב: ויהי, עניינו צער, הוא היות שהאור שנמשך אחר כך בפועל, אינו דומה לאור כמו שהוא בכוונת הצמצום (ויאמר אלוקים: יהי אור) אלא האור שנמשך אחר כך בפועל הוא קו קצר ודק, אור המתקיים.

גילוי הקו מאור אין סוף נקרא יש מאין, לפי שבמקורו באור אין סוף הוא בחינת אין.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

(וה"אין" הוא בחינת אור הסובב, שהוא כאין וכאפס לעומת אור האין סוף). וכידוע המשכת הקו היא המשכה בגבול ומידה וכל עניינו הוא לעשות מעלה ומטה. דהיינו, שבמדרגה עליונה מאיר אור יותר ובגילוי יותר. וכשמאיר מעט ולא בגילוי נקרא מטה. והקו מודד את אופן הגילוי בעולמות האין סוף.

ודוקא בצמצום הראשון שהוא בדרך של סילוק ודילוג ולא בדרך של מיעוט כמו בצמצומים שבסדר ההשתלשלות, הוא הצמצום שעליו נאמר שהוא בשביל הגילוי. ומעלתו היא לא רק בשביל שיהיה אצילות האורות אלא בעיקר כדי שיהיה התהוות הכלים ומציאות כללות העולמות בבחינת אורות וכלים, שהם בתוך החלל ומקום פשוט שנשאר אחר הצמצום. ועל ידי קיום תורה ומצוות ממשיכים תוספות אור על ידי הקו מאור אין סוף שלפני הצמצום עד שלעתיד לבוא יהיה גילוי אור אין סוף במקום החלל כמו שהיה קודם הצמצום. ומהו החידוש בזה, והלוא גם קודם הצמצום היה אור אין סוף ממלא את מקום החלל? אלא שאז לא היה מקום לעמידת העולמות. ולאחר הצמצום ולאחר שהתהוו העולמות ממשיכים את אור האין סוף בעולמות עצמם. שבתחילת התהוותם לא היה אפשר להאיר בהם האור שלפני הצמצום. ורק לאחר התהוותם יש להם יכולת לקבל את אור האין סוף בלי שיתבטלו ממציאותם. כלומר שאם היה נשאר הקו לא היו יכולים להתהוות הכלים, ואחר שנתהוו גם כשמאיר בהם אור הקו אינם מתבטלים.

כי על ידי הצמצום הראשון נתגלה עניין הגבול, הרשימו שהוא שורש הכלים. וגם אור הקו שנמשך אחרי הצמצום, ובא על ידי הפסק הצמצום, אינו כמו אור האין סוף שלפני הצמצום, אפילו לא אור הגבול. ועל ידי זה נעשה התהוות הכלים המקבלים בתוכם את אור הקו. וכך הכלים נעשים מתוקנים לקבל את בחינת אור הגבול שלמעלה, מבלי להתבטל ממציאותם ויותר מזה, הם מקבלים גם את בחינת אור הבלי גבול ונשארים במציאותם, דוגמת חכמה עמוקה של רב, המלמד את תלמידו בדרך של צמצום רב, בדרך משל וכיו"ב ורק לאחר שהתלמיד הבין את המשל יכול להיות כלי ללמוד את החכמה העמוקה (על פי "באתי לגני" ה'תשל"ז ויום טוב של ראש השנה תרס"ו עמ' ג-ד).

בעולם האצילות ולמעלה מעולם האצילות מאיר אור אין סוף ברוך הוא בגילוי על ידי הקו שמאיר שם בגילוי. ומציאותם אינה מציאות, אלא בבחינת אלוקות. שהרי עשר הספירות שבאצילות בחינת אורות וכלים דבוקים ומיוחדים באור אין סוף ב"ה. שגם הכלים באצילות בהיותם מיוחדים באור, הם אלוקות ממש – דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד. ועל כן בעולם האצילות ולמעלה מזה יודעים ומשיגים מהות אלוקות ממש. אבל בעולמות בריאה, יצירה ועשיה האור מוסתר ונעלם ואינו מאיר בגילוי ואינו מורגש. ולכן יש בהם ידיעה והשגה בבחינת מציאות אלוקות אך לא בבחינת מהותו.

אף בעולם הבריאה לאו איהו וחיוהי וגרמוהי חד. ולכן נעשו עולמות בריאה, יצירה ועשיה בבחינת יש ומציאות. אמנם בעולמות העליונים הרוחניים מורגשת מציאות האלוקות, ולכן אין הם בבחינת יש ממש ואינם בבחינת פירוד ממש. ודוקא עולם העשיה נברא באופן כזה שלא יורגש בו אפילו המציאות דאלוקות ויהיה נפרד ממקורו. רק על ידי עבודה ויגיעה אפשר להשיג ולהרגיש אור אלוקי. ותכלית בריאת והתהוות העולמות תכלית השתלשלותם וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל העולנוות העליונים אלא התכלית היא העולם הזה התחתון. סוף מעשה במחשבה תחילה. סוף מעשה בעשיה בפועל דוקא בהתהוות יש ממש, שזה נעשה על ידי צמצום והסתר האור לגמרי. לשם כך התהוו בתחילה השמים, שהם העולמות הרוחניים – כללות ההשתלשלות ובפרט עולמות בריאה, יצירה ועשיה הרוחניים. כך שהצטמצם והתעלם האור ממדרגה למדרגה בריבוי עצום עד שהתהוה העולם הזה התחתון, שהוא חומרי וגשמי בלי שום גילוי אור, ויש בו הרבה תערובות רע.         

הקו נמשך בכל העולמות ומאיר בכל עולם ועולם על ידי התלבשותו תחילה בכלים דאצילות.

גם בחינת פנימיות האור, שלמעלה מגדר ושייכות לעולמות חוזר ומאיר לאחר הצמצום בבחינת קירוב, רק שהוא על ידי הפסק הצמצום, בדרך של דילוג ולא בבחינת התפשטות האור והגילוי. הוא בבחינת הארה ולא עצם האור. ומכל מקום הוא נוגע ודבוק במקורו – אור האין סוף שלפני הצמצום, והרי הוא מעין המאור. דוגמת השערות שנמשך בהם חיות מן המוח בדרך דילוג והפסק עצם הגולגולת, שמסתיר ומעלים על עצם החיות.

קו זה הוא למעלה מגדרי מקום גשמי, כי גם בו נרגש הביטול שלפני הצמצום. ומה שנקרא "מעלה" הוא עניין דביקותו במקורו – אור האין סוף שלפני הצמצום. וככל שמתרחק ממקורו הוא "מטה".

כללות הקו הוא בחינת "אין". ה"אין" של היש האמיתי – פנימיות הקו, ששורשו מבחינת תפארת הנעלם שלפני הצמצום, והוא האור שלא נגע בו הצמצום. וה"אין" של היש הנמצא – חיצוניות הקו, ששורשו מבחינת מלכות האין סוף, הדרגה התחתונה שלפני הצמצום, שהוא השלב המתייחס לדרגות שלאחרי הצמצום, העשוי מעשר ספירות נפרדות המתחלקות לאורכו מעלה ומטה. מבחינה זו הוא מחבר שני הפכים, דביקותו עם אור האין סוף שלפני הצמצום, ששם מושלל כל ציור וספירה, שם הספירות הן ביחוד והתכללות – פנימיות הקו. ומה שבא בבחינת מידה וגבול ועושה מעלה ומטה – חיצוניות הקו.

וזהו שאנו אומרים בתפילת ערבית: גולל אור: שלפני הצמצום, מפני חושך: הצמצום ראשון, וחושך: הצמצום הראשון, מפני אור: גילוי הקו.    

לעתיד לבוא יהיה גילוי אור עליון שלמעלה מהאור הקודם וזהו עניין התוספות אור שנמשך על ידי תורה ומצוות שיאיר בחינת פנימיות ועצמיות אור אין סוף שלמעלה גם מהאור שהיה ממלא את מקום החלל. והוא אור הסובב כל עלמין.

הקו והרשימו מתיחדים כאורות וכלים לכלל העולמות כנשמה וגוף.

וראה הקב"ה שברשימו בלבד, שהוא בחינת דין וצמצומים, בלי המשכת הקו – מידת הרחמים, אין העולם יכול להתקיים, לכן המשיך אור מסביבות החלל לתוכו.