האור הסובב כל עלמין

לפני הצמצום היו שני אופנים בגילוי אור האין סוף. הא' מה שמאיר באופן בלי גבולי בלי להתחשב עם מדידות והגבלות של העולמות. לגבי אור זה אין העולמות תופסים מקום כלל.  זהו שורש אור הסובב כל עלמין שלאחרי הצמצום. הב' מה שמאיר במדידה והגבלה, מה שבכוחו וביכולתו של הקב"ה להאיר אורו באופן גבולי, והוא שורש אור הממלא כל עלמין שלאחר הצמצום, שנקרא כוח הגבול – שביכולתו להגביל את האור. לפני הצמצום היו שני אורות אלו – כוח הבלי גבול וכוח הגבול – מעורבים ביחד ופעולת הצמצום היתה להבדיל בין שני אופני גילויים אלו, כדי שהאורות ימלאו את תפקידם וכן העולמות שלמטה מהם יוכלו לקבל את גילוי האור לפי תנאיהם.

אור האין סוף שנתקבץ, כביכול, לצדדים הסובב ומקיף את החלל ומקום פנוי, אור הגנוז ונעלם, שהוא מקום עמידת העולמות, והוא מהווה ומחיה את העולמות מאין ליש, נקרא סובב כל עלמין – אור הבלי גבול. אור זה אינו מצומצם כל כך, אולם אין הוא מתלבש בתוך העולמות להחיותם בבחינת גילוי והשפעתו על העולמות היא בבחינת "מקיף" ובהעלם בלבד. והחיות האלוקית הנמשכת לעולמות היא בבחינת רוממות והתנשאות. וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם – ההעלם והסתר, עלי מוטלת החובה לגלות את האור הצפון בעולם על ידי קיום תורה ומצוות.

האור הממלא כל עלמין

מאור הסובב נמשך הקו וחוט אל תוך החלל ומקום פנוי, והוא אור המכיל הארה מועטת ומצומצמת מאד מאד, אך החיות האלוקית שבו ממלאת את כל העולמות ומתלבשת בפנימיותם ובגילוי באופן של קירוב, והשגחה פרטי פרטית. ונקרא ממלא כל עלמין – הוא האור הגבולי הבא בגילוי. העולמות התחתונים מרגישים את החיות והעולמות העליונים משיגים שחיות זו היא אלוקות. והאור הגבולי, המאיר בהארה מועטת, מתחדש בכל יום, מחיה את העולם ומשאירו במצב הממשיך להיות בבחינת גבול ותכלית.    

הפסוק: את השמים ואת הארץ אני מלא, מבטא את עצמות האור הסובב ומקיף מלמעלה שאף שהוא נמצא ופועל הוא בהעלם והסתר. בדומה לסיפור של דניאל וחבריו. חברי דניאל חרדו חרדה גדולה מהחזיון שראה דניאל אף שהם עצמם לא ראו כלום – ואמנם הם לא ראו כלום אך שורש נשמתם ראה. ואילו הפסוק: מלוא כל הארץ כבודו מבטא את האור המועט הנמשך לעולם מבחינת זיו והארה בלבד אך בגילוי.   

האור הממלא נמשך מהאור הסובב על ידי רבבות בחינות ומדרגות וצמצומים שונים. צמצומים אלה של סדר ההשתלשלות שונים מן הצמצום הראשון, כי אין בהם סילוק אלא מיעוט, והמשותף להם הוא שכאשר נעשה צמצום באור עליון והוא מתעלם, מתגלה רק הארה מועטת ממנו.

האור הסובב והאור הממלא נמצאים במקום אחד

ונעיר שאף שאין כל ערך ויחס בין ההארה המועטת של הממלא כל עלמין הגבולית לבין האור שבבחינת סובב כל עלמין הבלתי גבולי, הרי שגם האור הסובב וגם האור הממלא, בהשתלשליותיהם השונות נמצאים בעצם במקום אחד. דוגמת רצונו של אדם – השתוקקותו לדבר מה, ומחשבתו – הרהורו איך לבצע את השתוקקותו, שנמצאים במקום אחד – במוחו. כי אין פירוש סובב ומקיף מלמעלה בבחינת מקום, שאם כך היינו "מגשמים" רעיון זה ואומרים ח"ו ח"ו שהבורא נמצא רק למעלה ולא למטה. או אומרים ח"ו שהאין סוף אינו נמצא במקום חלל העולמות כהשקפת הגויים: עזב ה' את הארץ, שאינם מאמינים בהשגחה. ועוד, שגם מבחינה רוחנית אור הסובב משפיע חיות לעולמות ולנבראים באופן שווה, אף ש"מציאותו" נשארת מובדלת מהם, שהרי הם מוגבלים והאור הוא בלתי גבולי. שלא כמו החיות של האור הממלא המשפיעה באופן שונה בכל עולם ועולם. בדוגמת כוחות הנפש שמהם גבוהים כמו כח השכל הנמצא במוח לעומת כוח העשיה הנמוך ממנו בהימצאו בידים וברגלים וכד'…

אור הסובב דומה לרצון ואור הממלא דומה לכוחות הנפש

ההבדל בין אור הסובב לאור הממלא דומה גם להבדל בין הרצון לשאר כוחות הנפש. כך האור הממלא ממלא כל עולם ועולם וכל נברא ונברא בדרך הלבשה, ועל כן הוא ניתן להשגה – שהיא מעין קבלה ותפיסה בכלים. כמו שכל כוחות הנפש מתלבשים רק באברים המתאימים והמיוחדים לקליטתם, כמו כוח השכל במוח, כוח הראיה בעין, כוח השמיעה באוזן וכו' וכו'…  לעומת זה אור הסובב המאיר בכל העולמות בהשוואה אחת בדרך השראה, ועל כן אין הוא ניתן להשגה – שהעיקר בו הוא גילוי רצונו של הקב"ה אף שהוא למעלה מן הנבראים. בדומה לרצון המגיע לכל האברים בשווה. שהרי אור הסובב הוא בלתי גבולי לכן אינו יכול לחדור ולהתלבש בעולמות ובנבראים הגבוליים. והרי דברים קל וחומר, ומה אם גדול לא יכול להתלבש בקטן, על אחת כמה וכמה שהבלתי גבולי אינו יכול להתלבש בגבולי.

עיקר האור הוא אור הסובב, כי ממנו נמשך האור הממלא, כשם שעצם הנפש ולא כוחות הנפש הנמשכים ממנה היא עיקר החיות.

אור הסובב הוא רב חסד ואור הממלא חסד עולם

שני אורות אלה הם שני חסדים: חסד עולם – אור הממלא המחיה את העולמות בבחינת גבול ומידה. וחסד עילאה או רב חסד המאיר ומתפשט מבחינת אין סוף ברוך הוא בלי גבול ומידה.