תכלית בניית המשכן הוא השראת השכינה – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

התורה מדברת על שתי דרגות במשכן שהן שתי דרגות בשכינה –

"משכן סתם" ו"משכן העדות", "שכינתא תתאה" ו"שכינתא עילאה".

שתי דרגות אלה קיימות גם במשכן הפרטי של כל יהודי.

שכידוע, כל אחד מישראל הוא משכן ומקדש לה' יתברך,

"בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל.

על ידי העבודה של תורה ומצוות ישראל הם "משכן" (סתם),

ועל ידי עבודת התשובה הם "משכן העדות".

אם כן, "משכן סתם" ו"משכן העדות" הם "שכינתא תתאה" ו"שכינתא עילאה",

שכינתא תתאה היא קיום מצוות המלך שמקומה ב"מלכות",

ושכינתא עילאה היא תשובה שמקומה ב"בינה".

אמנם המשכן (כללות המשכן) היה כפרה על חטא העגל,

לכן גם במשכן סתם נכללת עבודת התשובה;

אלא שבמשכן סתם היא "תשובה תתאה" תשוב ה' תתאה (מלכות),

ובמשכן העדות היא "תשובה עילאה" תשוב ה' עילאה (בינה).

ועל פי הדיעה שהציווי של עשיית המשכן ונדבת המשכן היו קודם חטא העגל,

שאז היו כל ישראל במדריגת "צדיקים" (ולא "בעלי תשובה").

הרי ששתי הדרגות במשכן הן שתי בחינות בעבודת הצדיקים.

"משכן סתם" על ידי "מצוות עשה" בו"ה – מדות (וא"ו ז"א, וה"א אחרונה – מלכות),

"משכן העדות" על ידי "מצוות לא תעשה" בי"ה – מוחין (יו"ד – חכמה, ה"א – בינה).

או שהכוונה היא לשתי דרגות עבודה בכוחות הפנימיים של הצדיקים,

"משכן סתם" הוא "עבודת הלב", ו"משכן העדות" הוא "עבודת המוח".

שי"ה הם הנסתרות וו"ה הם הנגלות.

ואכן ההבדל בין מוחין למדות הוא, שמוחין הם "לעצמו" ומדות הן "לזולתו",

המדות הם בבחינת גילוי לזולת – "נגלות", והמוחין הם בהעלם מהזולת – "נסתרות",

(כמו אצל הקב"ה, שהמידות שלו הן לצורך העולמות והמוחין שלו הם למעלה מעולמות).

אפילו המדות שעדיין בלב קודם שמגלה לזולתו הן בחינת "נגלות",

בניגוד למוחין שאף כשמגלה איזה דבר שכלי לזולת הם עדיין בחינת "נסתרות".

כי המדות (אף המדות עצמן ולא רק פעולת המדות) שייכות לזולת.

וכמו מדת החסד שעניינה להיטיב לזולת, ובלי זולת לא שייך ענין החסד.

אמנם אפשר שתהיה התעוררות המדות (וכל שכן "עצם המדות") גם בלי זולת.

כמו אברהם אבינו שהתעוררה אצלו מדת החסד גם כשלא היה זולת להשפיע עליו,

ונצטער על שלא היו לו אורחים ולא היה ביכלתו להשפיע.

אולם מכיון שלמעשה יש בעולם מציאות של זולת, הרי שיש על מי להשפיע חסד,

ואלמלא היה בעולם זולת להשפיע עליו, לא יכלה מדת החסד להתעורר,

ולא היה שייך כלל שיהיה עצם מדת החסד, שעניינו להיטיב לזולת.

אם כן, ההשפעה (בפועל) על הזולת נוגעת גם למדת החסד עצמה,

ועל כן הצטער אברהם אבינו על שלא היה לו על מי להשפיע.

שצער הוא הרגשת חיסרון, וכשאין לחסד על מי להשפיע הוא בהרגשת חיסרון וצער.

לא רק השכל עצמו אלא אפילו פעולת המוחין אינה צריכה לזולת.

לכן אדם יכול להשכיל השכלות גדולות ועמוקות,

גם כשהוא מתייחד עם עצמו ואין לו על מי להשפיע.

אמנם כשמשפיע על הזולת נעשה הוספה בשכלו – "ומתלמידי יותר מכולן",

אולם עצם ההשכלה (גם השכלה בפועל) אפשר שיהיה גם בלי זולת.

ואדרבה, כדי להגיע לדבר שכלי ולעמוד על בוריו, לפעמים הזולת מבלבל.

ולכן רוב החכמים היו מתבודדים דוקא כדי להבין עניין לאשורו.

והסנהדרין היו נושאין ונותנין כל הלילה – איש איש לעצמו (רש"י),

כדי לעמוד על אמיתית הסברא;

או שכל אחד היה נושא ונותן רק עם בן זוגו דוקא, ולא כולם יחד (הרמב"ם).

השכל למעלה משייכות לזולת לא רק כשהוא מחוץ לאדם אלא גם כשהוא באדם עצמו.

למשל, "כח הרצון" הוא זולת לגבי ה"מוחין",

וכדי להגיע להבנה של דבר שכלי צריך לצמצם ולהעלים את כל הכחות,

כי כיון שהם זולת לגבי השכל, הם מפריעים להבנת השכל (כזולת שמחוץ לאדם).

וגם כשמבין, ההשגה היא בריחוק ובהבדלה משאר הענינים והכחות שבאדם,

שהמוחין הם נסתרות ובהעלם גם מהעניינים והכחות שבאדם עצמו.

לכן אפשר שההשגה לא תפעל על האדם ולא על מדותיו ולא על פעולותיו.

אולם כאשר חוזרים ומתבוננים בעניין בהתמדה פעם אחרי פעם מתוך רצון לעשות רצון ה',

השכל יכול להאיר את המדות ולהשפיע על הפעולות,

לפי שהשכל הוא בדוגמת אור, שיכול להאיר בכל מקום.

כך שההשגה באלקות [כולל ההשגה של פנימיות המוחין] מתאחדת עם האדם המשיג,

עד שהופך למשכן ומכון לאור האלקי שמאיר במוחין (שלמעלה מהאור שמאיר במדות),

להיות "משכן העדות", עדות על הדבר הנעלם דוקא (המוחין).

ו"משכן העדות אשר פוקד על פי משה" דוקא,

שעניינו של משה הוא ביטול במציאות "ונחנו מה",

ודוקא על ידי בחינת משה שבכל אחד מישראל אדם יכול להיות משכן לאור זה.

עד שהשגת השכל מביאה למדות שבלב ולעשיה ("גדול תלמוד שמביא לידי מעשה").

עבודת המוחין (בינה) היא בעיקר אצל בעלי תשובה,

שבניגוד לעבודת הצדיקים המתנהלת בסדר והדרגה,

עבודת התשובה היא לדלג שור, שלא בהדרגה, עד לדילוג ויציאה מהמציאות.

ועל ידי עבודת התשובה מתעלה גם העבודה של תורה ומצוות ("תשובה ומעשים טובים"),

על ידי התשובה נעשים המעשים (מעשה המצוות) טובים ומאירים.

גם בתשובה עצמה ישנם שני העניינים של מדות ומוחין ("משכן סתם" ו"משכן העדות"),

שתשובה תתאה, תשוב ה' תתאה (לוא"ו), היא במדות,

ותשובה עילאה, תשוב ה' עילאה (ליו"ד), היא במוחין.

תשובה תתאה היא העבודה של תורה ומצוות ("סור מרע ועשה טוב"),

ותשובה עילאה היא להשיב את נפשו למקורה,

כמו שהיתה מיוחדת בה' יתברך בתכלית היחוד בטרם שנפחה,

עד שיוצא ומתבטל ממציאותו.

ועל ידי תשובה עילאה, גם התשובה תתאה נעלית יותר.

אם כן, כל תכלית התשובה הוא להתכלל ולהתאחד עם הקב"ה.

לכן מפרש אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה – "אלה פקודי המשכן" –

"פקודי" מלשון "פקידה ויחוד".

וכמו שחייב אדם לפקוד את אשתו ולמלא חסרונותיה "שארה כסותה ועונתה",

כך ה' חייב להמשיך לעמו (רעייתו) שלושה סוגי המשכות,

"שארה" (מזון) הוא המשכה שמתלבשת בכלי המקבל,

"כסותה" (לבוש) הוא ההמשכה שבבחינת מקיף שלמעלה מפנימיות,

ו"עונתה" הוא המשכת העצם שלמעלה גם מהמקיף דלבוש.

מעלת "עונתה" היא שהמשכתה מלמעלה (המשכת העצם) היא ללא לבושים,

וגם קבלת ישראל המשכה זו מלמטה היא ללא לבושים.

ש"האומר… אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה",

על ידי שלילת "אני בבגדי" ההמשכה דלמעלה היא בלי לבוש,

ועל ידי שלילת "היא בבגדה" קבלת הגילוי הוא שלא על ידי לבוש.

ואכן תכלית הכל היא התשובה אל ה' והיחוד עמו,

והמשכן שתכליתו לכפר על חטא העגל מעיד,

שהכוונה העליונה במעשה העגל מלכתחילה היתה,

כדי שעל ידי חטא זה יגיעו למעלת התשובה.

וכמו כן, תכלית המקדש שנחרב ונתמשכן פעמיים בגלל עונותיהם של ישראל,

היא כדי שיגיעו ישראל למעלת התשובה,

ורק בדרך זו יחזיר הקב"ה את המשכון לישראל באופן נעלה יותר מקודם החורבן.

זוהי מעלת התשובה ועליונותה על העבודה של קיום תורה ומצוות.

שהתשובה שבאה לאחר הריחוק שנעשה בגלל החטאים ("עונותיכם מבדילים"),

באה מעצם הנשמה המקושרת תמיד עם העצמות.

וכיון שעצם הנשמה היא גם ה"עצם" של הכוחות הגלויים,

לכן על ידי תשובה גם קיום תורה ומצוות בכוחות הגלויים של הנשמה

מתעלה לדרגה שלמעלה ממדידה והגבלה.

זהו הקשר בין שני הענינים ב"אלה פקודי המשכן",

"פקודי" מלשון "פקידה ויחוד", ו"משכן" מלשון "משכון".

על ידי התשובה בגלל חורבן המקדש שנתמשכן מתגלה עצם הנשמה,

וקיום התורה ומצוות נעשה למעלה מהגבלה,

ועד ל"פקודי" מלשון "פקידה ויחוד", שמתגלה היחוד של ישראל וקוב"ה שכולא חד.

ומעניין ומדהים שגם בשעה שנחרב המקדש ונתמשכן היה היחוד בין ה' לעמו.

דוקא בשעה שנכנסו נכרים להיכל נראו הכרובים מעורין זה בזה,

ללמדנו שהקב"ה וישראל היו באותה שעה כאיש ואשה אוהבים,

ואיך יתכן הרי דוקא בזמן החורבן היה לכאורה היפך החיבה?…

אלא שבאמת אהבת ה' לעמו היא תמידית ונצחית וגם בגלות לא נטש ה' את עמו.

ומכיון שבזמן הגלות כנסת ישראל היא כאשה שהלך בעלה למדינת הים,

לכן לפני יציאתו של הבעל (הקב"ה) לדרך, היתה הפקידה,

אלא שאז הפקידה היתה בהעלם, ובגלוי היה חורבן וגלות,

מתוך כוונה שעל ידי העבודה בזמן הגלות, ובפרט על ידי עבודת התשובה,

תהיה הפקידה בגילוי בבנין בית המקדש השלישי,

ואז יוחזר המשכון, "משכן סתם" ו"משכן העדות", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ פקודי ה'תש"ל)