[1]ולהעיר, שחידוש זה נראה בגלוי לכאו"א מבנ"י שבאים לבית-הכנסת, כולל גם קטני קטנים, שעוד לפני שמגיעים לכלל הבנה, רואים שמוציאין שלשה ספרים, ולא עוד אלא שמנשקים כל שלשת הספרים, וב' פעמים, הן בעת הוצאתן מארון הקודש (והולכתן להבימה שבבית הכנסת לקרוא בהם), והן בעת הכנסתן לארון הקודש, כמנהג ישראל.

[2]רמב"ם הל' תפלה פי"ג הכ"א. – וראה בכס"מ, שדין זה נלמד מהמימרא דר' יצחק נפחא (מגילה כט, ב) בנוגע לר"ח טבת ור"ח אדר. ולהעיר, שגם בטושו"ע נתפרש ע"ד הוצאת ג' ס"ת רק בר"ח טבת שחל בשבת (או"ח סו"ס תרפד), ובר"ח אדר שחל בשבת (שם ר"ס תרפה), ולא נתפרש בנוגע לר"ח ניסן שחל בשבת*, כבמגילה שם. וראה לקמן הערה 6.

*ובאור שמח לרמב"ם שם: "ובשו"ע נשמט".

[3]שם פי"ב הכ"ג.

[4]נוסף על הוצאת כל ספרי התורה שבארון הקודש בעת ההקפות דשמע"צ ודשמח"ת.

[5](טו)שו"ע או"ח (סו"ס תרסח ו)ר"ס תרסט. – ולהעיר, שברמב"ם לא הובא ע"ד הוצאת ג' ס"ת בשמח"ת, אלא רק ב' ס"ת, פרשת וזאת הברכה, וקרבנות היום (שם פי"ג הי"ב-יד), וטעם הדבר – כי הקריאה דהתחלת פרשת בראשית אינה מעיקר הדין, אלא ש"רגילין להתחיל מיד בראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד" (טור שם). וראה הערה הבאה.

[6]ויש לומר, שיש מעלה בהקריאה בג' ס"ת בשבת ר"ח ניסן לגבי שבת ר"ח טבת ואדר – כי, הטעם שבמימרא דר"י נפחא נתפרש ר"ח טבת ואדר (ולא ניסן), הוא, משום ש"צריכא, דאי איתמר בהא וכו'" (מגילה שם. וראה תוד"ה חדא), משא"כ ר"ח ניסן שאין צורך לפרשו, כי "כש"כ הוא מהנך, דתמן (בר"ח טבת ואדר) המפטיר קורא ההפטרה מענינו של המפטיר (חנוכה ושקלים) אף שאינו שייך לשבת ר"ח . . אבל כאן (בר"ח ניסן) . . גם בהפטרה של פרשת החודש כתיב ובשבתות ובחדשים יבוא כו' להשתחוות לפני ה'", כבהפטרה דשבת ר"ח שאין שם רק פסוק "והי' מידי חודש בחדשו ושבת בשבתו כו' להשתחוות לפני" (אור שמח לרמב"ם).

ועד"ז י"ל גם בנוגע להקריאה בג' ס"ת בשמח"ת – שכיון שאינה מעיקר הדין (כנ"ל בהערה שלפנ"ז), אלא כתוצאה מהמנהג לשמוח ב"גמרה של תורה" (שלא יוכל להתפרש באופן בלתי-רצוי ח"ו), י"ל, שהטעם שלא נתפרש בספרו של הרמב"ם הוא מצד גודל העילוי שאינו יכול להתפרש בתושבע"פ, ע"ד המבואר בנוגע למנהג ד"הקפות" בהשמחה לגמרה של תורה בשמח"ת* (ראה לקו"ת דרושי סוכות פ, ג. ובכ"מ).

*משא"כ בשו"ע – שהובא בו המנהג דהקפות (רמ"א או"ח שם).

[7]ובשנת העיבור – כשר"ח טבת חל בשבת חל גם ר"ח ניסן בשבת (כבהקביעות דשנה הבעל"ט).

[8]"ראש חודש אדר שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים, הראשון קורא בו סדר היום, והשני קורא בו ענין ראש חודש, והשלישי קורא בו כי תשא". וכן "ראש חודש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים, הראשון קורא בו סדר היום, והשני קורא בו ענין ראש חודש, והשלישי קורא בו ענין חנוכה" (רמב"ם שם הכ"ג-ד).

[9]משא"כ בשנת העיבור, שבר"ח ניסן שחל בשבת קורין פרשת תזריע.

[10]בספר השלישי – סיום וחותם הקריאה דכל השלשה ספרים ("הכל הולך אחר החיתום"), ומפטירין בהפטרת פרשת החודש דוקא.

[11]בא יב, ב. וראה רמב"ם ריש הל' קידוה"ח.

[12]כפשטות הכתובים "ויהי בחודש הראשון גו' באחד לחודש (ר"ח ניסן) הוקם המשכן" (פקודי מ, יז), "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שם, לה), ובהמשך לזה "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד" (ראה גם תנחומא ריש פרשתנו. ספרי זוטא נשא ז, יא. לקו"ת ריש פרשתנו), וכן המשך הפרשה בפרטי דיני הקרבנות, והמשכם בפרשת צו, עד לפרשת שמיני*, שמיני למילואים, הוא ר"ח ניסן (וראה גם לקו"ש חי"ז ע' 11. סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 9-508. וש"נ).

*) להעיר מהשייכות ל"שמיני עצרת", שבו מוציאים ג' ס"ת (בא"י – בו ביום שהוא גם שמח"ת, ובחו"ל – למחרתו, ביו"ט שני של גלויות (טושו"ע שבהערה 5)).

[13]ועד"ז בהפטורה דפרשת החודש – שנוסף לכך שנתפרש בה גם ענינו של ר"ח כמ"ש (יחזקאל מו, א-ג) "וביום החודש יפתח גו'", "והשתחוו עם הארץ גו' בשבתות ובחדשים וגו'", "וביום החודש פר בן בקר גו'"*), מדובר בה אודות קרבנות הנשיא**, ובזה מרומז הקשר והשייכות לפרשת השבוע, שקרוב לסיומה מדובר גם אודות קרבן דנשיא***.

*) גם לולי הוספת פסוק ראשון ואחרון מהפטורת שבת ר"ח.

**) ובכמה ק"ק (כמנהג האשכנזים) מוסיפים בהתחלת וסיום ההפטורה בפסוקים (שלפני ולאחרי פרטי הענינים ד"בראשון באחד לחודש גו'") שבהם מדובר אודות הנשיא. – ולהעיר שכ"ה מנהג רבותינו נשיאינו לאחרי קבלת הנשיאות.

***) ולהעיר, שבנוגע לקרבנות הנשיא שבהפטורה מביא רש"י (מה, יז) ב' דעות: "הנשיא הזה בכהן גדול מדבר . . במלך מדבר", ובפרשת השבוע מדובר אודות שניהם – קרבן ד"כהן המשיח" (ד, ג), וקרבן ד"נשיא" (מלך) (ד, כב).

[14]אפילו בעניני העולם, ועאכו"כ בעניני תומ"צ, כמ"ש (ואתחנן ו, כד) "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' גו'".

[15]ומרומז גם בהלשון "אחת בשנה" – שה"אחת" נמשך וחודר "ב(כל ה)שנה".

[16]ובפרט ע"פ הידוע שמועדי חודש תשרי, אותיות רשית, הם מועדים כלליים שנמשכים ופועלים בכל השנה כולה (סה"מ תש"ב ע' 49. ועוד).

[17]ובפרט שר"ח ניסן הוא "ראשון גו' לחדשי השנה", "ראש השנה לרגלים" (ריש מס' ר"ה. שם ד, א), כמו שמח"ת, שהוא הסיום וחותם דראש השנה.

[18]ויש לומר – גם על החדשים שלפנ"ז, מהתחלת השנה, כיון שיודעים כבר (ע"פ הלוח) שר"ח ניסן חל בשבת.

[19]בהעלותך יו"ד, לה.

[20]שבת קטז, רע"א.

[21]יומא נב, ב. וש"נ. רמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ד.

[22]ראה תניא רפמ"ב. לקו"ת פרשתנו ב, א. ובכ"מ.

[23]כולל גם – ובעיקר – הפיכתם לקדושה, שעפ"ז יומתק שהענין דסו"מ ("ויפוצו אויבך") בא לאחרי הענין דע"ט (אף שהסדר הרגיל הוא סו"מ וע"ט), כיון שהכוונה היא גם ובעיקר להפיכת הרע לקדושה, שענין זה בא לאחרי שלימות העבודה דע"ט. וראה לקמן ס"ז.

[24]ויש לומר, שבנתינת-כח ד"בנסוע הארון" נכללת גם הברכה בעניני פרנסה (שעי"ז יוכל לעסוק בעבודת ה' מתוך מנוחה, ללא דאגות וטרדות הפרנסה) – דכיון שכשנגנז הארון נגנזה עמו צנצנת המן (יומא ורמב"ם שם), מובן, שהנתינת-כח ד"בנסוע הארון" (ברוחניות, גם לאחרי שנגנז) קשורה גם עם צנצנת המן, שממנה ועל ידה נמשכת הברכה בפרנסה*, כמ"ש (בשלח טז, לב-לג ובפרש"י) "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' (לפני הארון)** למשמרת לדורותיכם", "ראו בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו", ולכן אין צורך ואין תועלת בטירחא יתירה, כמו במן ש"לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" מ"עומר לגלגלת" (שם, טז. יח), ובו נכללו "כל מעדני עולם"*** (במדב"ר פ"ז, ד).

*) ולהעיר מפתגם אדמו"ר מהר"ש שפרנסה בזמן הזה הוא בדוגמת ה"מן", "לחם מן השמים" (ראה סה"מ תרנ"א ע' קצו. ועוד).

**) להעיר ש"לא נאמר מקרא זה עד שנבנה אוהל מועד" (פרש"י שם) – בר"ח ניסן.

***) ועפ"ז יש לבאר השייכות דצנצנת המן להארון – כיון שבארון הי' גילוי אלקות שלמעלה ממדידה והגבלה, עד שמקום הארון אינו מן המדה (יומא כא, סע"א. וש"נ), ודוגמתו במן, שה"עומר לגלגלת" הי' למעלה ממדידה והגבלה, הן בכמות, שהושוו בו ה"מרבה" וה"ממעיט", והן באיכות, שנכללו בו כל מעדני עולם.

[25]וכמודגש גם בהמשך התפלות לאחרי "ויהי בנסוע הארון" – "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמי' כו'", "אב הרחמים כו' ויגער ביצר הרע מן הנשואים כו'".

[26]ב"מ קו, ריש ע"ב. וש"נ.

[27]ויש לקשר זה עם הטעם הפשוט דהוצאת שלשה ספרי תורה "מפני טורח הציבור, שלא יטריח עליהם להיות עומדים עד שיגלול ספר תורה" (רמב"ם שבהערה 3) – שהתוספת כח וחיזוק ("חזקה") בכללות העבודה שוללת טירחא בעבודה בענין פשוט ("להיות עומדים עד שיגלול ס"ת"), כדי שתהי' הטירחא והיגיעה בענינים נעלים יותר.

[28]ולהעיר, שבקביעות שנה זו מודגש ביותר התוקף ד"חזקה" בהמשכת הקדושה – שהתחלת השנה בג' ימים רצופים ("חזקה") דקדושת יו"ט ושבת, ב' ימים דר"ה (ביום חמישי ויום ששי) ויום השבת, ובחו"ל גם בימים ראשונים דסוכות, ובשמע"צ ושמח"ת – ג"פ ג' ימים רצופים דקדושת יו"ט ושבת.

[29]סיום וחותם (מפטיר) הקריאה בכל השלשה ספרים, כנ"ל הערה 10.

[30]ששייך גם ל(שבת) ר"ח – מצות קידוש חדשים, ולפרשת ויקרא – שנאמרה בר"ח ניסן (כנ"ל ס"א).

[31]רמב"ם הל' תפלה פי"ג הי"ב-יד (וראה לעיל הערות 6-5).

[32]נוסח "מרשות" לחתן בראשית.

[33]ראה סה"מ מלוקט ח"ד ע' קצד. וש"נ.

[34]כמרומז בשמו של החודש – "ניסן, שבו נעשו נסים לישראל" (פס"ז (לקח טוב) בא יב, ב), ולא רק "נסים" סתם, אלא גם "נסי נסים" ("נס בתוך נס"), כמרומז בב' הנוני"ן ד"ניסן" (ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א שם).

[35]פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.

[36]שמו"ר פט"ו, יא.

[37]להעיר, שהעבודה דיום השבת היא באופן של הנהגה נסית לגבי ששת ימי המעשה, כי, העבודה דששת ימי המעשה היא בל"ט מלאכות דעובדין דחול, הנהגה טבעית, משא"כ ביום השבת העבודה היא בעניני קדושה, ולא עוד אלא ש"כל מלאכתך עשוי'", שגם עניני העולם ("מלאכתך") מתעלים לקדושה, ל"מלאכת הארבעים" ("ארבעים מלאכות (חסר אחת)"), "מלאכת הצדיקים" (ראה סה"מ עת"ר ע' רב. ובכ"מ), שזהו"ע דהנהגה נסית.

וי"ל שענין זה נעשה ביום השבת באופן של "חזקה"* – בג' הדרגות שביום השבת, מעלי שבתא, יומא דשבתא ורעוא דרעוין.

*) כולל גם התחזקות בהשמירה והזהירות מכל פרטי הענינים הקשורים לל"ט מלאכות האסורות בשבת, שיש בהם ריבוי הלכות, "הלכתא רבתא לשבתא" (ראה גם תניא (אגה"ק) בסופו).

[38]כהלשון בהתחלת המאמר "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם", שבהתאם לזה יכולים להמשיך "שהיא התחלת התורה לישראל", וכיו"ב.

[39]שמחה הקשורה עם גמר ושלימות קבלת התורה ביוהכ"פ, "יום חתונתו", "שניתנו בו לוחות אחרונות" (תענית כו, ב ובפרש"י. שם ל, ב).

ועפ"ז י"ל, שהוצאת שלשה ספרי תורה בשמח"ת ענינה נתינת-כח באופן של "חזקה" על לימוד התורה. ובפרטיות יותר: ג' הספרים הם כנגד ג' ענינים-מצבים בלימוד התורה: נצחיות התורה, ההתחדשות שבתורה – "בכל יום יהיו בעיניך חדשים" (פרש"י תבוא כו, טז. ועוד), וההוספה והחידוש בתורה – "תלמיד ותיק עתיד לחדש" (ראה מגילה יט, ב. ועוד). ובסגנון אחר: תושב"כ, תושבע"פ וחידושו של תלמיד ותיק.

[40]דאף שגם חג הפסח (ענינו העיקרי דר"ח ניסן) קשור עם קבלת התורה כמ"ש "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג, יב ובפרש"י – משמו"ר פ"ג, ד), ה"ז לאחרי יצי"מ.

[41]וגם לא תורה כפי שהיא א' מהמצוות – מצות תלמוד תורה, שהיא "כנגד כולם" (פאה ספ"א).

[42]ראה פרש"י יתרו כ, יז. הנסמן במכתב כ"ה אדר ש.ז. הערה ד"ה נס כו' (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 886).

[43]כולל גם שלאחרי שהורגל בזה נעשה טבע שני (ראה תניא ספי"ד. פט"ו).

[44]נוסף על האמור לעיל (ס"א) שגם הקריאה דר"ח ודפרשת ויקרא שייכים לר"ח ניסן.

[45]פרש"י בא יב, יא.

[46]נח ח, כב.

[47]זהר ח"א קנ, רע"א. ח"ב פה, רע"א. ועוד. וראה שמו"ר פט"ו, כו.

[48]בראשית ב, א. וראה אוה"ת עה"פ.

[49]לקו"ת ריש פרשתנו (א, ב ואילך).

[50]לקו"ת שם, ג.

[51]האזינו לב, לט.

[52]כמ"ש לפנ"ז (א, ד) שזהו מ"ש "אני ראשון ואני אחרון". – ולהעיר, שהפסוק "אני ראשון ואני אחרון" (ישעי' מד, ו) הוא בהפטורת פרשת ויקרא.

[53]ובהמשך הענין שם: "וכדי שיבוא ויתגלה בחי' משה שבכל אדם (לבוא לבחי' אוהל מועד) . . צריך לזה המשכת אתעדל"ע מלמעלה ע"י המצוות . . להעלות הנפש ולקשרה בה', וזהו ענין ויקרא אל משה, אני הוא הקורא, שהמצוות נק' מצוות המלך . . היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו". ועפ"ז יומתק הקשר והשייכות ד"ויקרא אל משה" (דקאי על המצוות) ל"החודש הזה לכם", "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (ולא תורה שלמעלה מהעולם*, כנ"ל ס"ה).

*)ולהעיר מליקוטי תורה שם, שהוצרך בקיום המצוות כדי שיוכל להיות הענין ד"ויקרא אל משה", "אני הוא הקורא אני הוא המדבר", ע"י לימוד התורה, הוא, "מחמת הסתר נה"ב" – בירידתה בעולם דוקא (וראה לקמן הערה 118).

[54]שמיני ט, כד.

[55]לאחרי ש"ויברכו את העם", "אמרו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו*, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (שם, כג ובפרש"י).

*) סיום וחותם מזמור צ' בתהלים, שהתחלת אמירתו (ע"פ המנהג לומר המזמור המתאים למספר השנים) בי"א ניסן שנה זו, התחלת שנת התשעים. – ולהעיר, שקביעותו בשנה זו (שר"ח ניסן חל בשבת) ביום השלישי דפ' שמיני, שבשיעור חומש היומי מדובר אודות השראת השכינה בפועל ("ותצא אש גו' וירא כל העם גו'") ע"י התפלה ד"ויהי נועם גו'".

[56]עליהם נאמר "בקרובי אקדש" (שמיני יו"ד, ג), וכדברי משה לאהרן "הייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם (נדב ואביהוא) גדולים ממני וממך" (פרש"י עה"פ).

[57]שם יו"ד, ב. וראה בארוכה אוה"ח ר"פ אחרי.

[58]ועפ"ז יש לבאר (בפנימיות הענינים) השייכות דברכת כהנים לכאו"א מישראל, כמודגש באמירתה ע"י כאו"א מישראל בהתחלת כל יום בסמיכות לברכת התורה – דלכאורה, בשביל קיום מצות תלמוד תורה (לאחרי ברכת התורה) מתאים לכאורה יותר אמירת ענין כללי השייך לכל בנ"י בכל זמן, כמו "שמע ישראל", וכיו"ב, משא"כ ברכת כהנים שנתחייבו בה אהרן ובניו ("דבר אל אהרן ואל בניו") – כי, כל בנ"י הם "בני אהרן", ואמירתם "ברכת כהנים" בכל יום כוללת כל הברכות וההשפעות שבכל היום, החל מהברכה העיקרית ד"ויהי נועם גו'", "שתשרה שכינה במעשה ידיכם" – כביום השמיני למילואים, שלאחרי ש"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", "ברכת כהנים*, יברכך יאר ישא" (שם, כב ובפרש"י), באה הברכה ד"ויברכו את העם", "אמרו ויהי נועם גו', יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".

*) להעיר שר"ח ניסן הוא "ראשון לברכת כהנים" (שבת פז, ב. במדב"ר פי"ג, ו).

[59]סנהדרין יט, ב. פרש"י במדבר ג, א.

[60]אבות פ"א מי"ב.

[61]בהתאם להציווי שנאמר מיד לאחרי הכלות הנפש דנדב ואביהוא – "יין ושכר אל תשת" ("שתויי יין נכנסו למקדש") "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" ("בקרבתם לפני ה'"), שנאמרו בו ביום – שלא תהי' כלות הנפש באופן דפירוד הנשמה מן הגוף ח"ו (ראה בארוכה לקו"ש חכ"ז ע' 116 ואילך. וש"נ).

[62]להעיר שהגימטריא ד"ויקרא" ו"החדש" (חסר וא"ו, כמ"ש בתושב"כ) שוה, מספר שי"ז*. – ואולי י"ל שמספר זה (שי"ז) רומז על ש"י** עולמות – השכר דקיום התומ"צ בעולם, שנמשכים ומתגלים בז' ימי בראשית*** – הקשורים עם דרגת התורה השייכת לעולם, כדרשת חז"ל ש"חצבה עמודי' שבעה" קאי על שבעה ספרי תורה ושבעת ימי בראשית (שבת שם. סנהדרין לח, סע"א (הובא בפרש"י משלי ט, א)) – ע"ד "מצוה ראשונה כו'" (ולא תורה שלמעלה מהעולם, כנ"ל ס"ה).

*) ראה לך יד, יד: "וירק גו' שמונה עשר ושלש מאות" ("מנין גימטריא כו'" (פרש"י עה"פ)) – די"ל הרמז ש"וירק" עם הכולל הוא "ויקרא" (בגימטריא שי"ז), ו"ויקרא" עם הכולל בגימטריא שי"ח ("שמונה עשר ושלש מאות"). ושייך גם לפסח ("החדש") – כמ"ש (שם, טו) "ויחלק עליהם לילה", "שנחלק הלילה ובחצות הראשון נעשה לו נס וחציו השני נשאר ובא לו לחצות לילה של מצרים" (פרש"י עה"פ).

ואולי י"ל, שהנסים ("החדש") בשייכות לביטול ושלילת הלעו"ז [בחצות הראשון – "וירדוף עד דן גו' עד חובה", "ע"ש עבודת כוכבים" (שם ובפרש"י), ובחצות השני – "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה גו' ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (בפרשת החודש – בא יב, יב)] הם באופן ד"וירק", אותיות "ויקר" – לא באופן ד"ויקרא", "לשון חיבה", אלא באופן ד"ויקר", "לשון עראי" (פרש"י ר"פ ויקרא).

**) "יקר" ד"ויקרא" – בגימטריא ש"י (ראה לקו"ת נשא כג, ג).

***) שנחלקים לששת ימי המעשה ויום השבת (ראה תוד"ה חצבה סנהדרין שם) – ו' וא' שבתיבת "ו(יקר)א".

[63]ב, יג.

[64]פרש"י עה"פ.

[65]ראה שוה"ג הב' להערה 13.

[66]להעיר ש"נוהגין מר"ח (ניסן) ואילך לקרות פרשת הנשיא שהקריב בו ביום" (שו"ע אדה"ז או"ח סתכ"ט סט"ו), וע"פ מארז"ל (מנחות בסופה) "כל העוסק בתורת כו' מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כו'", מובן, שמר"ח ניסן ואילך מקריב כאו"א מישראל קרבן הנשיא.

[67]וי"ל גם באופן של "חזקה" – כיון שענין הנשיאות בהפטורה דפרשת החודש (הפרשה הרביעית מד' הפרשיות) הוא גם בהמשך להענין ד"כי תשא את ראש בני ישראל" בפרשת שקלים (הפרשה הראשונה דד' הפרשיות), ובפרשת תשא (כשקורין אותה ב"סדר היום"), שעי"ז ישנו ענין הנשיאות ג"פ.

[68]יחזקאל מו, יד.

[69]שם, טו.

[70]ויש לומר, שהמעמד ומצב של נשיאות באופן תמידי מרומז גם ב"ארבעה ראשי שנים", "ראש" (שהוא באופן של "נשיאות" לגבי כל הגוף) בזמן – כי, לדעת ר' אלעזר ור' שמעון שא' הזמנים דמעשר בהמה הוא כ"ט אלול, "אמרו בכ"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי (אף שס"ל שאחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה) מפני שהוא יו"ט ואי אפשר לעשר ביו"ט לפיכך הקדימוהו בכ"ט באלול", נקבע כ"ט אלול לזמן מעשר בהמה בגלל שייכותו לר"ה למעשר בהמה (משא"כ שאר הזמנים דמעשר בהמה, הן לדעת ר"א ור"ש והן לשאר הדעות, שנקבעו בגלל טעמים אחרים (ראה בכורות נז, ב ואילך)), ונמצא, שהתחלת השנה (אחד בתשרי) הוא ראש השנה, וגם סיום השנה (כ"ט באלול) שייך לר"ה, ועי"ז נעשה מעמד ומצב ד"ראש" (נשיאות) בכל השנה כולה.

[71]ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב. ועוד. – ולהעיר שגם בזה מרומז הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא, שמבבל (גלות) עלו עמהם שמות החדשים (החל משמו של ראש חדשים, חודש של גאולה).

[72]ראה לעיל הערה 34.

[73]להעיר, שה"ספר (תורה) . . בפני עצמו" ד"ויהי בנסוע* הארון" (כנ"ל ס"ג) נעשה ע"י "סימניות מלמעלה ולמטה" שהם "כמין נו"ן הפוכין", "כי הנו"ן . . מורה על הנפילה, וע"כ הם הפוכים שיתהפך הנפילה לטוב" (חדא"ג מהרש"א שבת שם). וראה הערה 74.

*) להעיר שבתיבת "בנסוע" יש אותיות "נס" (ראה שוה"ג להערה 74).

[74]עמוס ה, ב.

[75]ויומתק יותר ש"ניסן" מתחיל בנו"ן כפופה ומסיים בנו"ן פשוטה – ע"ד המבואר בשל"ה (מס' תענית רו, א-ב) בענין י"א פסוקים שמתחילים בנו"ן כפופה ומסיימים בנו"ן פשוטה, שנו"ן כפופה הו"ע הנפילה, ונו"ן פשוטה הו"ע הקימה (ע"ד מ"ש סומך נופלים)*, ע"י נו"ן שערי בינה (וראה ספר הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך אותיות ע' תתנז-נט). ויש לומר, שב' הנוני"ן (כפופה ופשוטה, כב"ניסן") בי"א פסוקים, רומז לבחי' "אחד עשר" שלמעלה מעשר ספירות, "אנת הוא חד ולא בחושבן" (ראה בארוכה סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 389. וש"נ), שעל ידו נעשית ההפיכה מנפילה (גלות) לקימה (גאולה).

*) להעיר ש"נס הוא ב' אותיות נ' ס', נ' מורה על נפילה וס' מורה על סמיכה ועזר מהנפילה" (לקוטי לוי"צ לזח"א ע' קפא. וראה תורת מנחם – תפארת לוי"צ בראשית אות סו).

[76]להעיר ממארז"ל (יל"ש ר"פ לך לך – מפדר"א פמ"ח) "חמש אותיות נכפלו (וביניהם נו"ן, כפופה ופשוטה) וכולן לשון גאולה" (ראה ספר הליקוטים שם ע' תתנה).

[77]בא יב, כ.

[78]ראה ברכות יז, א ובפרש"י. ר"ה ג, סע"ב ובפרש"י. לקו"ת צו יג, ג. ובכ"מ.

[79]שמזה למדו "פרט למעשר שני וחלות תודה" שאינם ראויים ליאכל בכל מושבותיכם, אלא בירושלים (מכילתא ופרש"י עה"פ).

[80]לקו"ת פ' ראה כט, ד. ובכ"מ.

[81]זכרי' יג, ב.

[82]פרש"י עה"פ.

[83]ולהעיר מ"סדר קרבן פסח" (שאומרים במקום הקרבת הפסח שדיניו נתבארו בפרשת החודש) שסיומו וחותמו בענין שהוא היפך הטוב ("ואם הפסח נמצא טריפה כו'") – דיש לומר שבזה מרומזת השלימות דאתהפכא חשוכא לנהורא (וראה בארוכה לקו"ש חל"ב ע' 36 ואילך).

[84]חולין ס, ב.

[85]ראה סה"מ קונטרסים ח"א קצב, א ואילך. ועוד.

[86]יומא פו, ב.

[87]ראה תניא פ"ז. ובכ"מ.

[88]ישעי' ל, כו.

[89]ולהעיר ממ"ש בהפטורה דפרשת ויקרא – "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך" (ישעי' מד, כב)

[90]ראה לקו"ש ח"ז ע' 24 ואילך.

[91]זח"א רמא, ב. וראה בארוכה לקו"ת פרשתנו ג, סע"ד ואילך.

[92]פרש"י מגילה כט, א (ד"ה פרה אדומה).

[93]יחזקאל מה, יז.

[94]שם, יח-כ.

[95]ברכות יב, א.

[96]פרש"י ומצו"ד ישעי' מט, א. זח"ב קעט, סע"ב.

[97]ב"ב יד, ב.

[98]ראה פרש"י סוף איכה.

[99]פסחים ו, סע"א ואילך. וש"נ.

[100]טושו"ע ואדה"ז או"ח ר"ס תכט.

[101]עירובין יג, ב. וש"נ.

[102]ראה (לדוגמא) לקו"ת נצבים מה, סע"א (בענין שופר יעל פשוט). לקוטי לוי"צ אג"ק ע' שה (בענין שמינית שבשמינית). ועוד.

[103]ולהעיר, שענין זה מודגש ביותר בקריאת פרשת החודש בשבת שבו חל ר"ח ניסן.

[104]והוספה זו היא בב' הקוין שבכללות העבודה: לידע את המעשה אשר יעשון – "עשה טוב", ואלה אשר לא תעשינה – "סור מרע".

[105]"מזהיר על הפסח" – גם מלשון זוהר ואור.

[106]כולל גם בפורים – ש"מפורים ואילך ידרשו הלכות פסח" (שו"ע אדה"ז שם) – שאפילו הנס שבו מלובש בטבע.

[107]שו"ע אדה"ז שם ס"ה.

[108]ראה כתובות סז, רע"א.

[109]רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ז ה"ה. טושו"ע יו"ד ר"ס רמט.

[110]שבת קיט, א. וש"נ.

[111]שיחת יום ג', כ"ו אדר – למשתתפים בקרן לטובת "מחנה ישראל".

[112]ובהדגשה יתירה בר"ח ניסן שחל בשבת, החיבור דשבת ור"ח, חמה ולבנה (כנ"ל ס"ז) – שנוסף לכך שעבודת כאו"א מישראל היא בבחינת מקבל, "לבנה", מודגשת גם עבודתו בבחינת משפיע, "חמה", ובנדו"ד, ע"י השתדלותו בנתינת צרכי החג.

[113]והוספה זו היא בב' הקוין שבכללות העבודה: קיום מצות הצדקה – עשה טוב, והאתכפיא לשנות טבעו ורגילותו – (ע"ד) סור מרע (וראה הערה הבאה).

[114]ועד שגם יד שמאל (גבורה וצמצום), יד כהה (כמ"ש בתפילין "ידכה" בכ"ף כפופה), נותנת צדקה באופן של הרחבה, כמו יד ימין ("ידך" בכ"ף פשוטה, שמורה על גודל ההמשכה והשפעה למטה, שמהפכת הכ"ף כפופה*).

*) ע"ד הפיכת הנו"ן כפופה ע"י הנו"ן פשוטה שב"ניסן", כנ"ל הערה 74.

[115]ראה תניא אגה"ת פ"ג (צג, א). אגה"ק סוס"י (קטו, סע"ב ואילך). נת' בארוכה בלקו"ש חכ"ז ע' 217 ואילך.

[116]ב"ב, ט, א. ירושלמי פאה פ"א ה"א.

[117]תניא פל"ז (מח, ב).

[118]ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א). הובא בתניא פ"ד. רפכ"ג. ועוד.

[119]וע"ד מ"ש (ישעי' סג, א) "אני מדבר בצדקה", ש"ע"י צדקה וגמ"ח שהאדם עושה נמשך להיות בעסק תורתו בחי' אני מדבר", שזהו"ע ד"ויקרא אל משה", "אני הוא הקורא אני הוא המדבר" (לקו"ת פרשתנו ב, ב).

[120]תו"א בראשית א, ב. וראה אוה"ת בראשית (כרך ו) תתרכו, ב.

[121]נשא ז, יב.

[122]ראה אוה"ח עה"פ.

[123]במדב"ר פי"ג, ז.

[124]ושייך גם למטה יהודה – ענין ההודאה והביטול.

[125]ואתחנן ו, ה.

[126]ברכות רפ"ט. ספרי ופרש"י עה"פ.

[127]ויקהל לה, כא. וראה רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל.

[128]תרומה כה, ב.

[129]ויקהל לה, ה.

[130]להעיר ש"נפשו (של נדב) היתה משרש זקנו, עמינדב אבי אלישבע אמו, ולקח ממנו שלשה אותיותיו האחרונות, והם נדב" (שער הגלגולים הקדמה לג).

[131]ראה לעיל ס"ז.

[132]ראה תו"א בשלח סב, א ואילך. ובכ"מ.

[133]ראה לקו"ש חכ"ב ע' 34. וש"נ.

[134]פרש"י ב"ב יו"ד, ב (ד"ה א"ל בכי תשא).

[135]ועד לשלימות הכפרה – כמ"ש בפרשתנו (א, ד) "ונרצה לו לכפר עליו", ש"אין זו כפרת נפשו, אלא לכפר לפני ה', להיות נחת רוח לקונו" (תניא אגה"ת פ"ב).

[136]ב"ב יו"ד, א. וראה תניא פל"ז (מח, ב).

[137]ראה תו"א ר"פ נח. סה"מ מלוקט ח"א ע' רעג ואילך. וש"נ

[138]וההגנה מזה (בזמן הגלות) נעשית ע"י התומ"צ (ראה אבות פ"ד מי"א. סוטה כא, א), ובמיוחד ע"י הצדקה (כללות כל המצוות) – כמרומז ב"כפר לצדקה", ש"כפר" בגימטריא שלש מאות, שרומז על "שלש מאות אמה* אורך התיבה"** (נח ו, טו), שעל ידה היתה ההגנה דנח מפני מי המבול.

*) ר"ת "אלקינו מלך העולם" (לקו"ש ח"א ע' 10. ועוד), שרומז על המשכת וגילוי האל"ף, אלופו של עולם, שעי"ז נעשה מ"גולה" "גאולה" (ראה ויק"ר ספל"ב. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ).

**) ושאר מדותי', "חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה" – יש לומר, ש"חמישים" רומז על הנו"ן דניסן (נו"ן ארוכה שמהפכת הנו"ן כפופה, כנ"ל הערה 74), ו"שלושים" רומז על ההכנה ד"שלושים יום לפני הפסח" – ענין הגאולה. ועצ"ע.

[139]ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו "משנה תורה".

[140]ועפ"ז י"ל שהגאולה אינה בתורת "שכר" על עבודת בנ"י בהכנות לחג הפסח (לימוד ההלכות ונתינת צרכי החג), אלא דבר המוכרח לקיום ציווי הקב"ה בתורה להקריב הפסח.

[141]רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ז. שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ב ס"ז.

[142]ראה ברכות ג, סע"א.

[143]תמיד בסופה.

[144]ראה זח"ג רכא, א.

[145]ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.

[146]נוסח ברכת "קידוש לבנה" (סנהדרין מב, א).

[147]ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא.

[148]בלק כד, ז ובפרש"י.

[149]יחזקאל לז, כה.

[150]משבט יהודה, שהנשיא שלו (נחשון בן עמינדב) הקריב קרבנו בר"ח ניסן "על שלשלת המלוכה", החל מהמלכות דיהודה (שהמליכו אביו על אחיו), והמשכה ע"י מלכי בית דוד שעמדו ממנו, עד למלך המשיח (ראה במדב"ר פי"ג, יד)

[151]מיכה ז, טו.

[152]ראה ברכות יג, א. מגילה ט, א. שם יז, ריש ע"ב. בכורות ד, ב. ובכ"מ.

[153]מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

[154]וכמרומז גם בהפרשה שמתחילין לקרוא בזמן המנחה – פרשת צו – "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" (פרש"י ר"פ צו).

[155]פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד.

[156]בשלח טו, יז.

[157]ועד"ז בנוגע לפעולתם של ישראל (גם) בבנין ביהמ"ק השלישי – "מעשה ידינו (בשתי ידים) כוננהו".

[158]הושע ו, ב.

[159]ראה יל"ש ישעי' בסופו (רמז תקג): "הרי שחל ר"ח להיות בשבת . . באים שני פעמים, אחד של שבת ואחד של ר"ח".

[160]רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ב הי"ד.

[161]נוסח ברכת "אשר גאלנו" בהגש"פ (מפסחים שם).

[162]כלשון הכתוב בפרשתנו (א, טו): "ונמצה דמו על קיר המזבח".

[163]ראה של"ה שבהערה 74: "נו"ן כפופה . . שירה חדשה הנקבה, ונו"ן פשוטה שיר חדש".

[164]לשון עבר דייקא, כיון שהברכה היא על הגאולה ממצרים ("אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים"). – ויש לומר, שכיון שחתימת הברכה באה לאחרי ובסמיכות ממש להבקשה על הגאולה העתידה, ה"ה כוללת גם הגאולה העתידה כפי שנעשית (לא בלשון עתיד, ולא רק בלשון הוה, "גואל ישראל", אלא גם) בלשון עבר, "גאל ישראל"*, כיון שהיתה כבר ברגע שלפנ"ז.

*) ואולי י"ל שמרומז גם בפתיחת הברכה (שהיא מעין החתימה) "אשר גאלנו" – שרומז גם להגאולה העתידה (שבהמשך הברכה) כפי שהיא בלשון עבר. ועפ"ז יומתק הקדימה ד"אשר גאלנו" לפני "וגאל את אבותינו" – שהקירבה אלינו ("גאלנו") היא (לא רק בגלל שאנו מרגישים ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו כו' משועבדים היינו", אלא גם ו)בעיקר מפני שקאי (גם) על גאולה העתידה (כפי שהיא בלשון עבר) שתהי' לנו ("גאלנו"), ולאח"ז (ועי"ז) גם "לאבותינו".