ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א לאנ"ש שיחיו שברכו אותו אור ליום ג', י"א ניסן ה'תנש"א – לאחרי תפלת ערבית

– תרגום מאידית –

א.  כשם שבתורה הסדר הוא ש"במה שסיים כו' פתח להם כו'"[1] – כמו"כ צריך להיות אצל בנ"י, ש"במה שסיים" נעשה אח"כ ההמשך והתחלת ופתיחת הענין שלאחרי זה באופן של פעולה נמשכת (עד – על כל השנים כולם)[2].

כיון שסיימו[3] עתה עם "ואני אברכם"[4] – "פתח להם" גם בענין זה:

"ואני אברכם": הקב"ה אומר בתורה (ואין מקרא יוצא מידי פשוטו[5]), שהוא עצמו יברך את כל המברכים[6], ובברכתו של הקב"ה – מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה[7], בלי שום מדידה והגבלה במקום ובזמן, במילא ה"ז בא תיכף ומיד ממש[8], ויחד עם זה "ואני אברכם" – כפי שזה למעלה ממדידה והגבלה (מ"אני", הקב"ה עצמו) ה"ז נמשך (ברכה מלשון המשכה[9]) לבנ"י למטה, ובאופן של "אברכם" (סתם, בלי פרטים) שזה – כל הברכות, לכאו"א מישראל ולכלל ישראל[10], הן בענינים כלליים והן בענינים פרטיים, עד לפרטי פרטים.

זאת אומרת ש"ואני אברכם" כולל שני ענינים, שני קצוות: מ"אני" (הקב"ה עצמו) שלמעלה מכל מדידה והגבלה, נעשה "אברכם", ברכה והמשכה לבנ"י למטה.

ובכל ברכה והמשכה נדרשים שני ענינים: שהברכה תבוא ממקום שנעלה מההגבלות של המתברך מצ"ע (שלכן הוא זקוק לברכה), ויחד עם זאת שזה יומשך במתברך בפנימיותו, לפי ענינו וההצטרכות שלו.

ב.  ברכת הקב"ה ("ואני אברכם") – ובשני הענינים: (א) ברכה שלמעלה ממדידה והגבלה, (ב) שנמשכת לכאו"א מישראל למטה – מודגשת במיוחד בתפלת וברכת משה בהתחלת מזמור צדי"ק בתהלים[11] – הראשון מבין "אחד עשר[12] מזמורים" שמשה אמרם[13] – שמתחיל: "תפלה למשה איש האלקים", ומסתיים (בתפלת משה) "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו":

ובהיותה תפלה (תפלה למשה) – וגם ברכה[14] – של "משה איש האלקים", מובן א"כ שיש בה את הכח ד(ברכה מ)"אלקים"[15], ע"ד (כביכול) "ואני (הקב"ה עצמו) אברכם",

וכמודגש בתוכן התפלה והברכה, ובסיומה[16] – "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", ש"עלינו" – כאו"א מישראל וכלל ישראל – יהי' הגילוי ד"נועם ה' אלקינו", ש"נועם"[17] (נועם עילאה) הוא הדרגא דעתיק, ופנימיות עתיק, עד – עצמותו ית'[18] ("אני", "אני אברכם"[19]), ושזה יומשך ב"מעון" (אותיות נועם[20]), מלכות, עד ב"מעשה ידינו", והכח על זה בא מ"תפלה למשה איש האלקים", תפלת עשיר[21], שמגיעה עד בעצמותו ית'[22],

ולכן מובן שזוהי ברכה שלמעלה מכל מדידה והגבלה במקום וזמן, כיון שזה בא מ"משה איש האלקים" ובאופן ד"נועם ה' אלקינו עלינו".

וכפי שמובן מכך שבברכה זו ברך משה את בנ"י שתהי' השראת השכינה במשכן – "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'"[23], ובאופן ד"כוננה עלינו גו'", מחוזק

באופן יסודי – בקביעות, לעד ולנצח נצחים (כמובן מהפירוש בתניא ב"שכינתא שריא", שזהו בקביעות[24] ונצחיות[25]), ו"ושכנתי (בקביעות) בתוכם"[26], בתוך כל אחד ואחד מישראל[27].

[ויש לומר שהכח לזה בא מכך שהברכה היא מ"משה איש האלקים", שדוקא מהקב"ה בא הכח לפעול השראת השכינה באופן של קביעות ונצחיות].

ועפ"ז נמצא שב"תפלה למשה גו'" מודגשים שני הענינים הנ"ל (ב"ואני אברכם") שנדרשים בברכה: ביחד עם זה ש"תפלה למשה איש האלקים" היא ברכה שלמעלה מכל מדידה והגבלה – ה"ה ברכה שנמשכת ממשה לכאו"א מישראל, וברכה כללית – הברכה ש"תשרה שכינה במעשה ידיכם"[28].

ג.  ויש לומר יתירה מזו: הכח והאופן בו הברכות של הקב"ה נמשכות לבנ"י למטה הוא ע"י משה רבינו – הרועה נאמן של כל בנ"י[29] (בכל הדורות[30]), שעל ידו נמשכות כל ההשפעות לבנ"י, והוא הממוצע המחבר "ביניכם ובין ה' אלקיכם"[31] – ש(בהיותו ממוצע) יש בו משני הענינים שהוא מחברם[32],

כפי שחז"ל אומרים[33] על "איש האלקים" – "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים". משה יש בו שני הענינים – הן כפי שהוא בדוגמא שלמעלה ("מחציו ולמעלה האלקים"), והן כפי שהוא בדוגמא לבנ"י למטה ("מחציו ולמטה איש"), ובהיות בו שני ענינים אלו יש למשה הכח ד"תפלה למשה" – להוריד את הברכות של הקב"ה כפי שהם למעלה ממדידה והגבלה ("ואני אברכם")[34] לבנ"י כפי שהם נשמות בגופים למטה (בבחי' "איש").

[ובפרטיות יותר – י"ל שזהו החילוק בין "משה" ו"איש האלקים": "איש האלקים" מורה על החיבור דבחי' איש עם שם אלקים (בגימטריא הטבע[35]), אלקות שבערך הבריאה (והאיש הנברא), שנבראה בשם אלקים (בראשית ברא אלקים גו'[36]). משא"כ "משה" קשור עם שם מ"ה[37], שם הוי'[38], שלמעלה מהבריאה].

לפי זה נמצא שהמזמור "תפלה למשה" – נוסף לזה שקאי על התפלה דמשה על בנ"י (וברכת משה לבנ"י) – הוא ענין כללי ביותר: תפלת וברכת הנשיא – משה, שכוללת את כל התפלות והברכות כולם; ע"י "תפלה למשה", נשיא ישראל, שהנשיא הוא הכל[39], נמשכות כל הברכות מהקב"ה למטה, בכל הפרטים ופרטי פרטים.

ד.  ויתירה מזו: בכדי שאצל בנ"י יקלטו בפנימיות הברכות של הקב"ה (שלמעלה ממדידה והגבלה), מובן שגם אצלם צריך להיות מעין שני הענינים הנ"ל (ד"איש" וד"האלקים"),

ויש לומר, ע"פ הידוע[40] שלכאו"א מישראל יש בחי' משה שבו, כמובן מדברי הגמרא[41] עה"פ[42] "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", "אטו יראה מילתא זוטרתי היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתי", וכיון ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה", לכן, כשם שענינים אלו היו אצל משה, שאצלו ה"ז "זוטרתי", כך נעשה זה "זוטרתי" אצל כאו"א מישראל (אנשים נשים וטף עד סוף כל הדורות), עד שזה פועל עליו בעבודתו בפועל כהמשך הכתוב ("ועתה ישראל גו'") "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה"א גו' לשמור את מצות ה' גו'"[43].

ומזה מובן, שע"ד שאצל משה ישנם שני הענינים ד"איש" וד"האלקים" (שע"י זה ה"ה הממוצע המחבר בין הברכות שלמעלה ובנ"י למטה), עד"ז ישנו "אפס קצהו ושמץ מנהו"[44] אצל כאו"א מישראל (כדלקמן), שזה נותן בו את הכח לקבל את הברכות בשלימות.

עפ"ז מובן עוד יותר, שמזמור צדי"ק "תפלה למשה" כולל את כל הברכות כולם – כיון שנוסף לזה שע"י "תפלה למשה" נמשכות כל הברכות לבנ"י למטה, ישנה בחי' משה בכל א' מישראל, ובמילא (תפלת) משה כולל את כל בנ"י, ותוכן המזמור מדגיש ומשקף את (התוכן והעבודה ד)בנ"י עצמם בכל עניניהם (כיון שמשה הוא רעיא מהימנא דכל בנ"י (כנ"ל), עד שבחי' משה ישנה בכאו"א מישראל), עד – ש"תפלה למשה" פועלת עליו בעבודתו בפועל (כנ"ל), משה נותן את הכח שכל הענינים דמזמור זה, מתחיל מעצם הענין ד"תפלה למשה איש האלקים", יומשכו לכאו"א מישראל.

ה.  ויובן זה ע"פ הביאור בכפל הלשון (והענין) במזמור צדי"ק – כפל הן במברך (בתחלת המזמור): "(תפלה ל)משה" ו"איש האלקים", והן בהברכה עצמה (בסיום המזמור): "ומעשה ידינו כוננה עלינו" "ומעשה ידינו כוננהו"[45]:

מעין הענין ד"איש האלקים", "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים" (שנאמר במשה) – ישנו בכאו"א מישראל, בבחי' משה שבו. ובכללות – שכאו"א מישראל מתחלק לשני חלקים: נשמה וגוף, ונשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש"[46], ע"ד "האלקים"; וגופו קשור עם בחי' "איש", יש ונברא.

ובפרטיות יותר – ה"ז החילוק בין "משה" ו"איש האלקים" (כנ"ל ס"ג): "איש האלקים" מורה על החיבור דבחי' איש (הגוף) עם שם אלקים (בגימטריא הטבע). משא"כ "משה" קשור עם שם מה – הוי'.

ושני ענינים אלו נמצאים אצל

כאו"א מישראל (בבחי' משה שבו):

שתי הדרגות בנשמתו – בחי' ישראל שבה[47], שקשורה עם שם הוי'[48] ("חלק הוי' עמו"[49]), ובחי' יעקב שבה⁴⁷, הקשורה עם שם אלקים⁴⁸(יעקב הוא י' עקב[50], כפי שהיו"ד דשם הוי'[51] משתלשל בבחי' עקב[52], וידו (אותיות יו"ד[53]) אוחזת בעקב עשו[54]). ומזה מתבטא החילוק בין הנשמה (משם הוי'[55]) והגוף (משם אלקים[56]), עד שמזה משתלשל כו' למטה החילוק בין "מחציו ולמטה איש" ו"מחציו ולמעלה האלקים".

כשם שביהודי ישנם שני ענינים אלו ד"משה" ו"איש האלקים" – כמו"כ הוא בעבודתו, ב"מעשה ידינו", וכמודגש בהכפל ד"מעשה ידינו" בסיום המזמור ("ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו") – העבודה בעניני קדושה – "מחציו ולמעלה"; ועבודה בעניני רשות וחול (עניני העולם) – "מחציו ולמטה". ובכללות – העבודה עם עצמו ("מחציו ולמעלה"), והעבודה בבירור העולם ("מחציו ולמטה").

ויש לומר, שהכח לפעול (ברכה והמשכה) בשני אופני העבודה – בא ממשה רבינו, בחי' משה שבכל א': עי"ז שיהודי יש בו את (בחי' משה, שכלולה מ)שני הענינים ד"משה" ו"איש האלקים" (נשמה וגוף), ה"ז נותן לו את הכח לעשות בשלימות – באופן ד"כוננהו" – את שני אופני העבודה, הן העבודה בעניני קדושה, והן העבודה בבירור העולם (בבחי' חולין שנעשו על

טהרת הקודש[57]).

ו.  דוגמא לזה – מצינו בענין השבת[58]:

עה"פ "מזמור שיר ליום השבת"[59] (בהמשך הי"א מזמורים שאמר משה) אומרים חז"ל[60] "עיסקא דשבתא כפול". ומבואר בכ"מ[61] שהכפל (דעיסקא דשבתא) הוא כנגד שתי הדרגות דמעלי שבתא ויומא דשבתא, מנוחה בערך היגיעה ומנוחה בעצם, ע"ד החילוק בין שם אלקים (אלקות בערך הבריאה), ושם הוי' (אלקות שלמעלה מהבריאה).

ועפ"ז י"ל שזהו הכפל בסיום המזמור: ביום השבת, כאשר ישנו ה"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", נעשית שלימות כפולה [בדוגמת השלימות שנפעלת ע"י "תפלה למשה", הקשורה עם שבת]: "ומעשה ידינו כוננה עלינו" – השלימות דמנוחה בעצם, ו"ומעשה ידינו כוננהו" – גם השלימות דמנוחה בערך היגיעה בימי החול ("ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"[62]) [נוסף ע"ז ששבת מיני' מתברכין כולהו יומין[63] גם על העבודה בימי החול שלאחרי זה]. ובכללות יותר: כוננהו ב"מעשה ידינו" דימי החול, "ומעשה ידינו כוננה עלינו" ביום השבת, כאשר "כל מלאכתך עשוי'"[64].

ז.  ולהוסיף, שזה מרומז גם בהכפל ד"מזמור שיר (ליום השבת)", "מזמור כפול"⁶⁰:

החילוק בין "מזמור" ו"שיר" הוא, דמזמור הוא בכלי ושיר הוא בפה[65]. ובעבודה רוחנית: שיר בפה מורה על הדרגא של אור (המשפיע), ומזמור בכלי – הוא הכלי (המקבל). וע"ד החילוק בין אור הנשמה (משם הוי', "משה") וכלי הגוף (משם אלקים, "איש האלקים")[66].

ואע"פ שגם הכלי וגוף הוא "איש האלקים", שהוא שם קדוש[67] של הקב"ה[68] – מ"מ ה"ז (כמגן) בהעלם, כיון שהכוונה היא שיהודי יגלה זאת ע"י עבודתו ("מעשה ידינו", לא נהמא דכסופא[69] ח"ו) דגילוי אור הנשמה בהגוף[70], שהנשמה שלו תפעל ותעבד את הגוף, עד שתגלה שהגוף הוא כלי לאור הנשמה, "חלק אלוקה ממעל ממש", משם הוי', וגם לגלות את המעלה שבגוף (משם אלקים) עצמו.

ועי"ז – ישנו גם הכח להעבודה לפעול בעולם (שנברא בשם אלקים), ולגלות שהעולם הוא כלי לאלקות, עי"ז שהוא עושה מכל עניני העולם כלי למילוי שליחותו בעולם בקיום התומ"צ, גילוי השכינה "במעשה ידיכם" באופן של קביעות ונצחיות, עד שנעשה דירה לו (לו לעצמותו[71]) יתברך בתחתונים[72], בתחתון שאין תחתון למטה ממנו[73].

והכח לזה בא, כאמור לעיל, מ"תפלה למשה איש האלקים", ממשה רבינו, וממשה שבכל א' מישראל, שיש בו שני הענינים של "משה" ו"איש האלקים", והוא מברך וממשיך כחות (באופן של קליטה בפנימיות כנ"ל) בעבודה ד"מעשה ידינו" בשני הענינים – בגילוי אור הנשמה אור הקדושה, ובעבודה עם כלי הגוף ובירור עניני העולם, ששניהם יהיו "כוננהו", מחוזק באופן יסודי – הגילוי ד"יסוד היסודות ועמוד החכמות"[74] ר"ת הוי'[75] (שלמעלה משם אלקים) במציאות העולם, שיודעים ורואים ש"כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", "והוי'[76] אלקים אמת", "הוא לבדו האמת כו'" [ע"ד "ואמת[77] הוי' לעולם"], "המצוי הזה הוא אלקי העולם אדון כל הארץ"[78], עד באופן ד"מלאה[79] הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים"[80].

ח.  הענין הנ"ל ד"תפלה למשה" נמצא יותר בהדגשה ובגילוי בדורנו זה כשישנו הכח של התפלות והברכות והעבודה דרבותינו נשיאינו, אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא[81], עד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אתפשטותא דמשה שבדורנו,

ובפרט שעומדים לאחרי ארבעים שנה מהסתלקות-הילולא שלו (בשנת תש"י), כאשר "נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"[82], קאי איניש אדעתא דרבי'[83],

שהוא נותן את הכח לבחי' משה בכאו"א מישראל בדורנו – ובפרט ע"י הגילוי דפנימיות התורה – לגלות שהוא "משה איש האלקים", וש"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", גילוי בחי' נועם (פנימיות עתיק), ע"י לימוד התורה, ובפרט פנימיות התורה, והעבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, באופן שזה פועל "כוננהו" ב"מעשה ידינו", בכל הדרגות שבזה,

החל מהעבודה עם עצמו – עי"ז שכאו"א מישראל מגלה (בכח דנשיא דורנו) שהוא שלוחו של הקב"ה, ושלוחו של אדם (העליון[84]) כמותו[85] ("משה איש האלקים"), שזה נפעל עי"ז שיהודי – כשלוחו של הקב"ה – מנצל את כחותיו לעבודת ה', כך שהכחות הם רק ככלי, "שליח", כדי למלאות שליחותו ורצונו של הקב"ה, בלימוד התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה [כולל ובמיוחד הלכות שבתורה (בחי' הוי'[86] שבתורה) [87] כמו ספר הרמב"ם[88] וכיו"ב], וקיום המצוות בהידור,

וכך הוא פועל גם בעולם, שכל עניני העולם נעשים כלי למילוי שליחותו של הקב"ה;

ועי"ז שהשליח עושה את עבודתו בשלימות בצירוף עשר כחותיו – ה"ז נעשה משיח[89] (בגימטריא שליח בצירוף עשר[90]), עד לגילוי של משיח בפועל, כשתהי' שלימות הגילוי "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'".

ט.  בכל זה ניתוסף הדגשה יתירה בשנה זו, ה'תשנ"א, ר"ת הי' תהא שנת נפלאות אראנו:

השרש דהנהגה נסית בא משם הוי', שלמעלה מהנהגה טבעית שבאה משם אלקים (בגימטריא הטבע)[91]

הסדר הרגיל בעולם הוא ההנהגה הטבעית. אך ישנם זמנים שהקב"ה עושה נסים, מלשון "ארים[92] נסי"[93] "כמו הנס על ההרים"[94], שמעלה ומגלה אלקות שלמעלה מהבריאה, ומעלה ומגלה גם את הפנימיות דהנהגה טבעית (שזה בא מהקב"ה, שם אלקים) [95]

כפי שהי' בשנה שעברה, ה'תש"נ, ר"ת הי' תהא שנת נסים – כמדובר כמ"פ[96], ע"ד הנסים שראו אז.

אח"כ ישנו חידוש נעלה יותר – "אראנו נפלאות", כמ"ש בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה, ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[97], נפלאות אפילו בערך לנסים דיציאת מצרים[98], ז.א. שנעשית עלי' אפילו בענין ד"ארים נסי". ונוסף לזה – ה"ז באופן ד"אראנו נפלאות": הנפלאות הן בגלוי באופן שיכולים לראותם בעיני בשר. ויתירה מזו – "אראנו", הקב"ה עצמו מראה את הנפלאות, מובן א"כ שזה למעלה מכל מדידה והגבלה, וגם – שהכל מתגלה, נראית האמת והפנימיות דההנהגה טבעית[99], והגילוי הכללי דההנהגה נסית, עד – גם הגילוי ממה שלגמרי "נפלא"[100].

עפ"ז מובן, שבעמדנו ב"שנת נפלאות אראנו" – מודגשת ביותר הברכה דהקב"ה (שנמשכת ע"י "תפלה למשה איש האלקים") בכל הענינים, "ויהי נועם ה"א עלינו" – שנעשה "ומעשה ידינו כוננהו" הן בההנהגה הטבעית (אלקים), שבעניני "חול"[101] וטבע שלו נעשה "כוננהו" (עד באופן של נפלאות), ויתירה מזו – "ומעשה ידינו כוננה עלינו" אפילו בההנהגה נסית (הוי'), שאפילו בהנהגה ה"שבתית" ולמעלה מדרך הטבע שלו מראה הקב"ה נסים גלויים – וכפי שכבר התחיל להראות, וממשיך להראות ביתר שאת וביתר עוז, לכל אחד ואחת, גם בחייו הפרטיים, ומעלה את בנ"י (ו"מעשה ידינו") למעלה ממעמדם ומצבם אפילו כשהיו בשנת נסים (שגם אז היו נעלים), ובאופן ד"(נפלאות) אראנו", שרואים זאת בגלוי, מראה באצבעו ואומר זה[102].

ולהוסיף: סדר האותיות דמספר השנה הוא (תש)נ"א, קודם נפלאות ואח"כ אראנו. אבל בנ"י (גם) שינו והוסיפו את הסדר, שיאמרו "אראנו נפלאות" (כלשון הכתוב). ויש לומר החילוק בזה: ב"נפלאות אראנו" עיקר ההדגשה היא על הנפלאות, והנפלאות – "אראנו", רואים אותם באופן של ראי'.

וב"אראנו נפלאות" עיקר ההדגשה היא על ה"אראנו", שהקב"ה עצמו מראה באופן דראי' – את האמת והפנימיות של כל דבר, וכשזה באופן ד"אראנו" (ע"י הקב"ה עצמו) רואים (בדרך ממילא) שהכל זה – "נפלאות" (הן ההנהגה הטבעית, והן ההנהגה הנסית, הן המאורעות שבעבר והן הנפלאות שיהיו בעתיד).

עד שזה נעשה "אראנו" – הגילוי והראי' בהקב"ה עצמו, כביכול – "והיו עיניך רואות את מוריך"[103], ראי' בעיני בשר, עד שזה חודר גם את ההנהגה הטבעית והגשמיות של יהודי[104]. וכאשר ישנו ה"אראנו" ב("ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", עד ב)הקב"ה עצמו, רואים שהכל (בין טבע, בין נס) הוא "נפלאות" ("כוננהו") של הקב"ה.

י.  בשנת אראנו נפלאות גופא ה"ז מודגש עוד יותר בחודש ניסן, שמורה על "נסי נסים"[105], נסים אפילו בערך לנסים (ע"ד הנפלאות דלע"ל כנ"ל),

ובחודש ניסן עצמו – לאחרי שבת הגדול, "שנעשה בו נס גדול"[106] (גדלות בנס עצמו), וכבר אחרי עשירי בניסן (כשה"נס גדול" קרה בפועל, בשבת לפני פסח עשירי בניסן[107]),

ונמצאים כבר באור ל"עשתי עשר יום"[108] בחודש ניסן, ה"נשיא לבני אשר"¹⁰⁶, שענינו הוא – "והוא יתן מעדני מלך"[109]: כאו"א מישראל מתברך – עוד ברגעים האחרונים של הגלות – ב"מעדני מלך", ענין התענוג ("ויהי נועם"), ו"מעדני מלך"[110] דוקא – שלימות התענוג[111], הן בגשמיות והן ברוחניות, כולל – "מעדני מלך" בעבודת ה', המשכת תענוג גם בסדר ושלימות העבודה דמלך ר"ת "מוח לב כבד"[112], מוח שליט על הלב[113], ואח"כ ה"ז נמשך בכבד (מקור הדם[114], "הדם הוא הנפש"[115]), כך שישנו שלימות ציור ומצב האדם – שגם בזה נפעלת תוספת ברכה, מהמשכת התענוג ("מעדני מלך").

ומתגלה שכאו"א מישראל הוא בן מלך[116] (עד "מלך" עצמו[117]) – בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכמ"ש[118] "וכל בניך לימודי הוי'", שזה קאי על כאו"א מישראל (שנכלל ב"בניך") – וכמבואר הענין ד"כל בניך גו'" בדרושי חתונה דכ"ק מו"ח אדמו"ר[119]; ולהיותו "בן מלך" ה"ה מקבל "מעדני מלך" בשלימות, שלימות התענוג.

ויש להוסיף ולקשר זה עם המאמר הידוע של הבעש"ט[120], שכאו"א מישראל יקר אצל הקב"ה כבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנותם – דלכאורה, אינו מובן המשל ד"הורים זקנים לעת זקנותם" על הקב"ה, ובלשון חז"ל[121]: "מי איכא זיקנא קמי'"?!

ויש לומר, ע"פ הידוע ד"זקן" קשור עם (חכמה[122], עד עם) עתיק (יומין) [123], כיון שעתיק הוא מלשון זקן (כמ"ש[124] "ועתיק יומין יתיב גו'")[125], פנימיות הכתר, עד עם פנימיות עתיק, עצמות התענוג (בחי' אחד עשר, חד ולא בחושבן)[126]; וי"ל שהמשל הנ"ל (שיהודי הוא בן יחיד שנולד להורים זקנים כו') מרמז איך שיהודי קשור עם בחי' זקן (עתיק) שלמעלה, שהוא דבר אחד עם עצמות ומהות[127] – ישראל וקוב"ה כולא חד[128]. ולכן גם נמשך אליו (לבן המלך) "מעדני מלך"[129] – עצמות התענוג (עתיק).

ובפרט עי"ז שבנ"י הוסיפו בלימוד התורה בכלל, כולל ובמיוחד – לימוד פנימיות התורה, שעי"ז נעשה המשכת הגילוי ד"עצמות עתיק"[130] בבנ"י.

ובטח ימשיכו להוסיף בלימוד התורה ובפרט פנימיות התורה – וגם בקיום המצות בהידור – באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, ובזה גופא – מוסיפים יותר ויותר, "ילכו מחיל אל חיל"[131], שמבלי הבט על ההנהגה עד עתה באופן ד"נס", ו"ארים נסי", מורם לגבי הנהגתו הנסית הרגילה שלפנ"ז, ה"ה עולה מעלה מעלה באופן ד"נפלאות" שבתורה ("גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[132]), עד "נפלאות אראנו", ויתירה מזו – "אראנו נפלאות", שישנו לימוד התורה באופן של ראי'[133], עד ראי' באלקות, בנותן התורה (והיו עיניך רואות את מוריך), וזה מביא את הגילוי ד"נפלאות" בתורה.

ועי"ז מקבלים מדה כנגד מדה[134] וכמה פעמים ככה מהקב"ה, ש"אראנו נפלאות" כפשוטו – הקב"ה עצמו מראה לו, באופן דמראה באצבעו ואומר זה: הנה יש לך את הנסים והנפלאות שאני, הקב"ה, נתתי לך, כמו "הורים זקנים" שנותנים ל"בן יחיד שנולד לעת זקנותם", מבחי' עתיקא קדישא,

עד שהקב"ה עצמו נמצא בהתגלות, ובמה הוא "עסוק" כביכול (או בלי כביכול) – עם "אראנו", להראות לכאו"א מישראל "נפלאות", שגם מה שקרה עמו עד עתה הי' זה "נפלאות", ועאכו"כ הנפלאות שבאים לאחר-מכן (אחרי ה"אראנו"),

ועד – הנפלאות בגאולה האמיתית והשלימה, ובאופן ד"אראנו", ולאחמ"כ – באים "נפלאות" נעלים יותר וכו' עד אין סוף.

יא.  בכל זה ניתוסף עי"ז שנסיים עתה (כרגיל) בעשיית כאו"א מהנוכחים כאן (ועל ידם – את כלל ישראל) לשליח מצוה במצות הצדקה (ששקולה כנגד כל המצוות[135]), וכמדובר לעיל[136] שעי"ז שכאו"א מישראל כשלוחו של הקב"ה, ינצל את עשר כחותיו בשלימות במילוי שליחותו – מביא הוא (שליח בצירוף עשר בגימטריא) משיח, ונוסף על "גימטריא" (שהוא בהעלם[137]), בגילוי ממש, בראי' חושיית,

ותיכף ומיד ממש מוציא משיח את כלל ישראל מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"[138], בגאולה האמיתית והשלימה, והולכים לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"[139],

ששם ישנם בתכלית השלימות כל הברכות ד"תפלה למשה איש האלקים . . ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" – כברכת משה (ואהרן) בנוגע להשראת השכינה במשכן, "ויברכו את העם", "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"[140] – שהשלימות ד"תשרה שכינה במעשה ידיכם" תהי' בבית המקדש השלישי[141], "וכשיבנה – משה ואהרן יהא עמנו"[142],

ונפעל (בדוגמת (אבל בעלי' ובהוספה לגבי) כפי שהי' בעת השראת השכינה במשכן) "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם"[143] – גילוי אלקות באופן של ראי', עד שזה מוציא מהם רינה[144], וגילוי כזה שגבוה יותר מפנימיות (עד ש"ויפלו על פניהם").

ויהי רצון, שעוד במעשינו ועבודתינו האחרונים ברגעים האחרונים של הגלות תהי' השראת השכינה "במעשה ידיכם", כולל בשליחות לצדקה שיתנו עתה,

ומהכפל "תפלה למשה איש האלקים", ישנו הכח לפעול את הכפל ד"ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", במעשינו ועבודתינו עתה,

וישנו גם משה ואהרן עמהם – בחי' משה (ואהרן – מז' רועי ישראל[145]), שבכל א' מישראל, אנשים נשים וטף,

ותיכף ומיד ממש – הקיצו ורננו¹⁴²שוכני עפר"[146], ומשה ואהרן עמהם בפשטות, נשמות בגופים, יחד עם כל בנ"י,

ותיכף ומיד ממש – "ומעשה ידינו כוננהו" ב"מקדש אדנ-י כוננו ידיך".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכאו"א מהנוכחים שיחיו שטר של דולר, לתתו (או חילופו) לצדקה].

הערות