במגילת רות ("מגילה לשון "גילוי") אנו פוגשים את חג השבועות כמסע נשי לגילוי אור הגאולה הפרטית והכללית. מסע בו מתגלה רות  בת עגלון מלך מואב כאשת חיל, אם המלכות- סבתא רבא של דוד מלכא משיחא.

וזהו סיפורה:

בימי השופטים היה רעב בארץ ישראל. אלימלך (משבט יהודה, בית לחם) הנחשב לאדם מכובד ובעל אמצעים מחליט לעזוב את ארץ ישראל למואב יחד עם אשתו נעמי ובניו מחלון וכליון. אלימלך מת במואב. המפרשים טוענים שמת היות ו"הפיל לבן של ישראל עליהם" (רות רבה א, ד) בעזבו את ארץ ישראל ויושביה במקום לתמוך בהם. נעמי נותרת אלמנה. היא משיאה את שני בניה לשתי אחיות מואביות יתומות ערפה (אותיות פרעה) ורות (אותיות יתרו), בנותיו של עגלון מלך מואב, בנו של בלעם הרשע. לאחר עשר שנים מתו גם מחלון וכליון.

נעמי מחליטה לחזור לארץ ישראל בה בינתיים הסתיים הרעב. ערפה ורות רוצות לשוב איתה לארץ ישראל. נעמי מנסה לשכנע אותן להשאר במואב היות וברור לה שבארץ ישראל איש לא ישא אותן לאשה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' " (דברים כג, ד). ערפה מחליטה לחזור למואב ואילו רות מגלה מסירות נפש ואהבה מופלאים לנעמי לעמה ולאלוקיה… "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוקיך אלקי: באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה השם לי וכה יוסיף כי המוות יפריד ביני לבינך" (רות א טז-יז). דווקא מתוך בריחתם של אלימלך ובני משפחתו מגורלם של עם ישראל ואף יאושם מהציפיה לישועה, לגאולה, צומחת דבקותה ומסירותה של רות לעם ישראל לגורלו ולגאולתו.

נעמי ורות מגיעות לבית לחם. אנשי בית לחם מופתעים לראות את נעמי אלמנה, שכולה, עניה, יחפה… אותה נעמי שהיו בנות בית לחם משתמשות בתכשיטיה (ילקוט שמעוני רות). נעמי עומדת מולם ומבקשת שלא יקראו לה נעמי אלא מרא מלשון מר גורלה, שהלכה מלאה וחזרה ריקה. בעקבות עניותן יוצאת רות ללקט שיבולים בשדה של בועז, ראש הסנהדרין, אחד מעשירי וחשובי בית לחם, בנו של שלמון אחי אלימלך. בועז פוגש אותה בשדה מביע בפניה הערכה על מעשיה, מברך אותה ודואג למחסורה ולהגנתה מפני הנערים בשדה.

בסוף תקופת הקציר מנחה נעמי את רות כיצד לגשת לבועז: "ורחצת וסכת ושמת את שמלתך עלייך…" (שם ג, ג) ואז עליה לרדת לגורן שם זורה בועז את השעורים לרוח הלילה ולכשיסיים את סעודתו וישכב לישון תיגש אליו בשקט, תשב למרגלותיו ותאמר לו שמצווה עליו לגאול את השדה של משפחתם. גואל הוא קרוב משפחה שמצווה עליו לקנות את נחלת קרוביו העניים כדי שתשאר בתוך המשפחה (ויקרא כה). עפ"י המפרשים התנהגותה מרמזת לו גם לשאת אותה לאשה. אין מדובר כאן  בייבום של ממש, שהרי בועז אינו אחי מחלון, בעלה הקודם של רות, אך עפ"י הרמב"ן (פרוש על התורה בראשית לח, ח) עניין הייבום שייך לכל משפחת הנפטר ונקרא גאולה ואינו חובה כמצוות הייבום. רות עושה כדברי נעמי. באמצע הלילה מתעורר בועז ושואל "מי את"? ורות עונה: …"אנכי רות אמתך פרוש כנפיך על אמתך כי גואל אתה" (רות ג, ט). ממקום של גדלות נפש ואומץ לב בועז נענה לבקשתה: "כל אשר תאמרי אעשה לך" (שם ג, יא) ואף מכנה אותה "אשת חיל". נראה שבועז מופתע מהצעתה לאלמן כבן שמונים להמשיך את שושלת בעלה ורואה בכך אף חסד גדול יותר מחסדה עם  נעמי. ראוי לציון שזהו המקום היחיד בתנ"ך בו מכונה אשה "אשת חיל" מלבד משלי בו מדובר על "אשת חיל" כללית.

בועז מטפל בעניינים המשפטיים. הוא מכנס עשרה זקנים. מזמין את טוב (אח של אלימלך ושלמון) לו הזכות הראשונה לגאול את נחלת אלימלך. טוב נשאל אם מעוניין הוא לגאול את החלקה של אלימלך ויחד עם זאת לשאת את רות. הוא מסרב  ומעביר את הזכות לבועז.

בבית הדין מתחדשת הלכה שלא יבוא מואבי ועמוני בקהל ישראל, אך למואביה ולעמונית מותר. בועז קונה את השדה ואף נושא את רות לאשה, באותו הלילה מתעברת רות, למחרת היום נפטר בועז. לאחר מותו ריננו אחריו שמותו נגרם מנישואיו לאשה מואביה כמו מחלון וכליון שנפטרו לפניו. רות יולדת את עובד אבי ישי אבי דוד מלכא משיחא. 

זהו סיפור גיורה של אשה שיצאה ממואב (גימטריה ארבעים ותשע כמספר  שערי הטומאה אליהם נכנסו בנ"י במצריים וכמספר ימי ספירת העומר עד מתן תורה) ועברה מסע הזדככות ממעמקי הקליפות עד לשער הנו"ן בו זכתה למתן תורה. השם בחר להשכין בקרבה חלק אלוקה ממעל ממש . דרכה ליהדות אינה פשוטה, היא מלווה במסירות נפש ובהתבטלות מוחלטת לנעמי, המובילה אותה כאמא, כמשפיעה רוחנית, ליעד שנראה בתחילה כבלתי ניתן להשגה, לזכות לחסות תחת כנפי השכינה ולהקים בית ושושלת בישראל. מעניין לציין ש"נעמי ורות" בגימטריה שווה ל"ביאת המשיח".

רות מגלה עזות דקדושה כמו נשים רבות אחרות בתורה, עזות המכוונת לתכלית בריאת העולם. לדוגמה: רבקה שמחפשת את יעקב לעשיו על מנת שזה יזכה בבכורה וימשיך את עם ישראל, תמר שמתחפשת לאשה זונה ומולידה את זרח ופרץ (אבי שושלת עובד) ועוד. עזותה (למעליותה) של אם המלכות לשבת לרגלי בועז ולבקש ממנו: "פרוש כנפיך על אמתך כי גואל אתה" מהדהדת לדורות. "המלכות (האשה, כנס"י) לית לה מגרמיה כלום"(אין לה מעצמה כלום), היא בחינת אמה וכל שהיא מבקשת זה להגאל ע"י הבורא.

נאמנותה של רות לנעמי, לעם ישראל ולקב"ה מעוררת הדים אנושיים "כי יודע כל שער עמי(הכוונה לבית המדרש) כי אשת חיל את" (שם ג,יא), אך מופלא יותר מכך הוא התייחסות הקב"ה אליה. נראה שכמיהתה האינסופית לחיבור עם הקב"ה, עם ישראל והתורה בקעה רקיעים ו"תורה חדשה מאיתי תצא" תורה של גאולה האירה בעולם בעבורה. "לא יבוא מואבי ועמוני בקהל ישראל " הפך בן יום למותר למואביה ולעמונית לבוא בקהל ה'. עובדה שלאחר מות בועז התעמעם האור וזקנים כבר שאלו את עצמם אם לא טעו בהיתר.

סיפורה הוא לכאורה סיפור אישי  של גאולה פרטית, אך גאולתה היא גאולת כלל עם ישראל, בלידתה את עובד ממנו ממשיכה שושלת בית דוד. מסיפורה אפשר ללמוד שלכל אחד מאיתנו הכח להגאל באופן פרטי ואף להאיר מתוכו את אור תורתו של משיח. ועוד למדים מסיפור זה שכל גאולה פרטית היא גם גאולה של כלל עם ישראל (ולא רק חלק מתוך הגאולה הכללית).