“לחיים”, “לחיים ולברכה” – לכל המסובים כאן, ועל ידם לכל בני ישראל בכל מקום שהם, להתברך כולנו כאחד בכל הברכות באופן ד”ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה”, כולל ובמיוחד ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ועל אחת כמה וכמה הברכה הכי עיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו באופן שכאו”א מראה באצבעו ואומר “ראה”.

בדבר מלכות לפרשת עקב מסביר הרבי שליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב”ה.

בדבר מלכות לפרשת ואתחנן מסביר הרבי את הכפילות של “נחמו נחמו”, ואומר שפירושו, “נחמה בכפלים”, “על בית ראשון ועל בית שני”.

בדבר מלכות לפרשת מטות מסעי מדבר הרבי על הקשר ד”חזק חזק ונתחזק” על ספר במדבר, שמסיימים בשבת פרשת מטות-מסעי – לתוכן שלושת השבועות של בין המצרים.

בדבר מלכות פרשת פינחס מסביר הרבי, שבעמדנו קרוב ממש לפני הגאולה – צריך כל אחד ואחד מישראל להתרגל לגאולה ולהציב את עצמו במצב ורגש של גאולה.

בשנים שבהם חל י”ז תמוז ביום השבת מודגש בעיקר ה”טוב” שבי”ז תמוז ובג’ השבועות, שלא נרגש החורבן והגלות אלא ההכנה לגאולה, מצד הדגשת ענין הגאולה ביום השבת.

נאמר “זאת חוקת התורה” על מצות פרה אדומה מכיון שהיא כלולה משני הענינים ד”רצוא” ו”שוב” (שריפת הפרה (רצוא), ו-ונתן מים חיים אל כלי (שוב)) כמו כל מצוות התורה.

בדבר מלכות לפרשת קורח מסביר הרבי, שעל ידי זה שבכל רגע מתהוה כל נברא מחדש בדבר ה’, מגלים בכל רגע מחדש את כבודו של הקב”ה.

בג’ תמוז פרשת חוקת מדבר הרבי על ההבדלים בין פרשת חוקת לפרשת קורח ששתיהן כוללות את האותיות “חק”, ועל האות ת’ שבפרשת חוקת שהיא אות הסיום של אותיות הא”ב, ומורה על שלימות העבודה בג’ הקוים: תורה עבודה וגמילות חסדים ובג’ לבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה, ומקשר רעיון זה עם עניין חנוכת הבית של הבניין החדש של ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש.

מעלת המרגלים ש”כולם אנשים ראשי אלפי ישראל המה”, נבחרים מעם, ש”היו במדרגה גבוה מאד ולא רצו להשפיל את עצמם למצוות מעשיות”.

בדבר מלכות כ”ח סיון מסביר הרבי שכ”ח סיון מורה על כח חודש סיון, וכמאחז”ל “בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי”.

התוכן ד”בהעלותך את הנרות” – “עד שתהא שלהבת עולה מאלי'” – הוא, שעבודת היהודי צריכה להיות באופן שהוא מדליק ומאיר את עצמו וחלקו בעולם וכל העולם ב”נר מצוה ותורה אור”

בכל נשמה פרטית ישנם כל ז’ המדות שכנגדם הם ז’ אופני העבודה דשבעת המדות, היינו, שבכל נר (“נר ה’ נשמת אדם”) ישנם בפרטיות “שבעת הנרות”.

במתן תורה ניתנו גם עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא, תורתו של משיח שילמד את כל העם (שהרי מ”ת הו”ע חד-פעמי, ולא יהי’ עוד הפעם מ”ת), אלא שענינים אלה הם בהעלם, ועד כדי כך, שהתגלותם לעתיד לבוא היא בבחינת “תורה חדשה (שאינה יכולה להתגלות ע”י מקבלי התורה, תלמיד ותיק, כי אם ע”י “נותן התורה”) מאתי תצא” , שהיא באין-ערוך לגמרי לתורה שמתגלית בזמן הזה ע”י מקבלי התורה, כמאמר רז”ל “תורה שאדם למד בעוה”ז הבל היא לפני תורתו של משיח”.

בטבע בני אדם: כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (ש”אני נבראתי לשמש את קוני” ), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית.

בדבר מלכות לפרשת בהר בחוקותי מסביר הרבי שההחלטה להוסיף באחדותם של ישראל כהכנה לקבלת התורה תמהר ותזרז את ביטול הגלות שסיבתו היפך אהבת ישראל. ותיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו.

בדבר מלכות לפרשת אמור מסביר הרבי שבעבודה דהפיכת הגלות לגאולה ישנם שלשה ענינים: גילוי אלקות בתוך ובערך לעולם. גילוי אלקות שלמעלה מעולם שיש לו איזה ערך ויחס לעולם. וגילוי אלקות שלמעלה לגמרי מעולם.

מובן גודל העילוי (והחסד) דהעבודה דעשיית דירה בתחתונים, שבעבור זה כדאי להוריד את הנשמה למטה, לא בשביל הנשמה עצמה (“כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל”), אלא כדי לתקן את הגוף ונה”ב וחלקו בעולם, בכדי לעשות דירה בתחתונים.

בעמדנו ב”שנת נפלאות אראנו” – מודגשת ביותר הברכה דהקב”ה (שנמשכת ע”י “תפלה למשה איש האלקים”) בכל הענינים, “ויהי נועם ה”א עלינו” – שנעשה “ומעשה ידינו כוננהו” הן בההנהגה הטבעית (אלקים), שבעניני “חול” וטבע שלו נעשה “כוננהו” (עד באופן של נפלאות).

בדבר מלכות לפרשת תזריע מצורע מסביר הרבי שבפרשת “אשה כי תזריע וילדה זכר”, “זאת תהי’ תורת המצורע ביום טהרתו”… רמז ללידת והתגלות משיח צדקנו.

בדבר מלכות לפרשת ויקהל מסביר הרבי שההוראה למעשה בפועל מפ’ שקלים: שיש להוסיף בנתינת הצדקה, שהרי בצדקה יש כמה דרגות: מעשר, חומש, “כל אשר לאיש יתן בעד נפשו”.

חודש אדר ראשון מהוה הכנה לאדר שני – ו”מיסמך גאולה לגאולה” , גאולת פורים (באדר שני) לגאולת פסח בחודש ניסן, חודש הגאולה – שתבוא תיכף ומיד ממש הגאולה האמיתית והשלימה, ובדרך ממילא יהיו חודש אדר שני וחודש ניסן חדשי הגאולה, באופן ד”מיסמך גאולה לגאולה”.

בבואנו משבעה באדר שחל בפרשת תצוה, שבשניהם מודגשת התגברות מזלם של ישראל, החוזק והתוקף דעצם הנשמה (“ואתה”) כפי שנמשך ומתגלה בעבודתם ופעולתם בעניני העולם (לא מס”נ ויציאה מהעולם ח”ו וח”ו, אלא נשמות בגופים לאורך ימים ושנים בריאות וטובות), יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, ובתגבורת החיות, בכל מעשינו ועבודתינו בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל ובמיוחד בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כדי להביא בפועל ובגילוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו, שאז תהי’ שלימות ההתגלות דהעצם דישראל, ישראל וקוב”ה כולא חד , בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית’ בתחתונים.

לכל אחד ואחד מישראל אנשים נשים וטף יש הציווי והכח לעשות את המשכן לה’, שצריך להיות “לשמי” – כי ע”י מתן תורה נעשה יהודי למציאות חדשה, מציאות כזו שבהיותה נשמה בגוף למטה, ומבלי הבט על דרגתו בעבודה (אפילו אם היא שלא לשמה), הרי ה”תוך” והפנימיות שלו הוא “לשמה”, לשם ה’, מבלי שום טעם וענין אחר, “לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת”. ולכן יש בכחו לפעול שגם מציאות העולם (תחתונים) תוכל להעשות קדושה (עליונים), עד – “דירה לו יתברך בתחתונים” , משכן ומקדש לה’, עליו אומר הקב”ה “ושכנתי בתוכם”.

המאורע שאירע בערב שבת זה, שבו התאספו והתכנסו יחדיו ראשי מדינות גדולות וחשובות בעולם, ובראשם נשיאי שתי המעצמות הגדולות, והחליטו והכריזו על תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם – ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה. זהו אחד מהיעודים של הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו בשייכות להנהגת אומות העולם – “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.